בניגוד לממשלות ישראל הקודמות, שהתנגדו נחרצות להסכם הגרעין שעליו חתם ממשל אובאמה ב־2015, מסתמן שממשלת בנט־לפיד החליטה לוותר על התנגדות פומבית לחזרה להסכם.
נאומו של רה"מ בנט בעצרת האו"ם אפילו לא הזכיר אותו, וכפי שדווח בתקשורת, הוא אף התחייב לנשיא ביידן כי ישראל לא תנהל מסע נגד חזרת ארה"ב להסכם הגרעין.
גם שר החוץ לפיד, שתמך בעבר בהסכם, התבטא לאחרונה בנושא ולא השמיע התנגדות. הגדיל לעשות שר הביטחון, בני גנץ, שאמר לכתב העת "Foreign Policy" כי "ישראל יכולה לחיות עם הסכם גרעין חדש".
מול עיניי הממשלה עומדים כנראה שיקולים שונים לכך, הכוללים שאיפה להימנע ממתח מול ממשל ביידן או חוסר ראייה של הסכנות הצפויות מחזרתה של ארה"ב להסכם.
ראשית, חזרה כזו מותירה על כנה את חולשות ההסכם הקיים, שמאפשרות לאיראן להתקרב אל יעד הרכבת פצצה גרעינית. משטר הפיקוח הבינלאומי כעת אינו הדוק דיו למנוע חריגות, ומוביל לחוסר יכולת לאכוף ביעילות את ההסכם במקרי הפרות. ומעל לכל, תוקפן של הגבלות רבות על תוכנית הגרעין האיראני יפוגו ב־2025. בהתחשב בתחושה כי איראן במרחק חודשים ספורים מפצצה - משיכת הזמן סביב המו"מ על החזרה להסכם מאפשרת לאיראן להמשיך להתקדם - ולכן המדיניות הישראלית תמוהה.
שנית, בכך שישראל מסכימה לחזרה האמריקנית להסכם הגרעין, היא מאבדת את היכולת לדרוש את מימוש ההבטחה האמריקנית לנסות להגיע להסכם נפרד, "טוב וארוך יותר", לתיקון הפגמים שבהסכם הקודם, הכוללים התחייבות איראנית לצמצום תוכנית פיתוח הטילים הבליסטיים ודרישה לריסון מימון תמיכתה בטרור.
שלישית, התנגדות ישראלית מעניקה לגיטימציה לפעולה צבאית ישראלית חד־צדדית נגד התוכנית הגרעינית של איראן. קשה להצדיק פעולות כאלו לאחר שישראל הביעה את נכונותה לקבל את ההסכם. נוסף על כך, הנכונות להתיישר עם מדיניות ארה"ב בנושא קיומי לישראל משדרת חולשה מדינית.
רביעית, השינוי בעמדה הישראלית מסכן הישגים מדיניים באזור. ההתנגדות הפומבית מאז נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקני ב־2015 זיכתה את ישראל באהדה בבירות ערב. "הסכמי אברהם" הם במידה רבה תוצאה של העמידה הישראלית נגד העמדה הפייסנית של ממשל אובאמה ביחס לאיראן.
חמישית, שינוי המדיניות בישראל מחזק את האשליה שלפיה אם איראן תגיע אל הפצצה הגרעינית - ניתן לייצר מאזן אימה גרעיני יציב. אלא שעצם בעלות על נשק גרעיני אינה יוצרת בהכרח הרתעה הדדית יעילה. מאזן הרתעה גרעיני הוא תהליך מורכב הדורש תחזוק תמידי.
שישית, השינוי בעמדה הישראלית מעודד תפוצה גרעינית במזרח התיכון - חלום בלהות אסטרטגי עבור ישראל. ברוב הבירות במזה"ת היתה הסכמה כי ההסכם מ־2015 פגום, וכי הציפייה שאיראן תכבד הסכמים היא אשליה. כרסום בהתנגדות הישראלית מגביר את חששותיהן של טורקיה, ערב הסעודית ומצרים מנשק גרעיני בידי איראן, ועלול לזרז את מאמציהן להשלים פערים בתחום.
שביעית, ההשלמה עם החזרה להסכם הגרעין מקטינה את הנכונות האמריקנית "לפצות" את ישראל, אם איראן תמשיך להתקדם בבניית פצצה גרעינית ותפר את ההסכם. לדוגמה, לבחון אפשרות לרכישה ישראלית של פצצות חודרות בונקרים, שעד היום בוושינגטון סירבו למכור.
לסיכום, ויתור על ההתנגדות הישראלית לחזרת ארה"ב להסכם הגרעין - גם אם רק למראית עין - מזיק לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, מחזק את מעמדה של איראן ומעודד את כל הכוחות האסלאמיסטיים הקיצוניים באזור.
עדיין לא מאוחר לחזור למדיניות השוללת את חזרת ארה"ב להסכם הגרעין.
פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
עומר דוסטרי הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו