החסד הגדול ביותר שניתן לעשות עם ראש הממשלה נפתלי בנט, הוא לסרב בתוקף להיענות לתחינותיו להיבחן בהשוואה לנתניהו. אבל הפצרותיו חצו את מפתן הסבירות: כשלבנט דחוף ערב נסיעתו ליידע אותנו בזלזול לגלגני, שבניגוד ל"קודמו" הוא לא יזדקק לעזרים חזותיים ולשאר פעלולים, הוא למעשה כופה עלינו ניתוח השוואתי. נגזר עלינו להתנהל בין שני נאומים; בין שני נואמים.
זו כבר מגמה מתמשכת בהתנהלותו התקשורתית והרטורית של בנט: הוא נחוש להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר לתאר את היעדר הכריזמה והברק כמסמן של איכות מנהיגותית מסוג חדש. הוא לכאורה מוותר על הניסיון להיות מקורי, סוחף ודומיננטי כמו נתניהו; כל אלה מוחזקים מעתה והלאה כתכונות רעות המבטאות נרקיסיזם ותסחיף אגו המכסים על כשל ביצועי. בנט הוא מנהיג מסוג חדש: שקט, אפרורי־משהו, מינורי - ובמשתמע, אחד שעושה בלי לדבר הרבה.
הוא גם יכול לסמוך על שכבה עבה של פרשנים ומליצי יושר שיעשו מאמץ קדחתני לשווק את התכונות החדשות כאידיאל פוליטי רענן. "בנט הוכיח שהוא יודע לנאום באנגלית משובחת ולהעביר מסר גם בלי אביזרים. מה שבלט זה הרוגע ולא התלהמות", צייץ אחד הגנריים והמשעשעים שבהם בטוויטר. כן, אנחנו חיים בימים מופלאים מאין כמותם, שבהם פנומן רטורי הוא "מתלהם", ונאום שאינו מצליח להותיר חותם, לא אישי ולא מדיני, הוא "רוגע". בשבח הבינוניות.
אבל, וזאת אין להכחיש, גם ה"רוגע" הזה שאיתו יכול בנט להרשות לעצמו לנאום באו"ם הוא בגדר פריבילגיה. זו זכות יתר של ראש ממשלה ישראלי להיכנס ב"רילקס" לאולם העצרת הכללית, ולפזר חיוכים בדרך אל הפודיום. זה מחזיר אותי למושג אניגמטי אך מסקרן מאוד בתורת הרטוריקה, המתייחס לזמן: קאירוס (kairos), המונח היווני המצביע על חשיבותו של התזמון הנכון והמדויק.
זה יפה מאוד "לספר את הסיפור שלנו", וזה תמיד מחמם את הלב הפטריוטי כשראש הממשלה מפליג בשבחי ישראל באנגלית, ונותן את ה־60 שניות על שיבת ציון ונס הדמוקרטיה הפורחת בשכונה הקשוחה. אבל החוכמה הגדולה היא לבטא את המסרים האלה על ישראל כשכל האו"ם וחצי עולם שונא אותך, וכשמראים לך את הגב כשאתה עובר במסדרון.
כשאתה מתריס "הצדק עימנו" דווקא בפני מי שזוממים לכופף אותך באיומי לחץ וחרם בינלאומי. זה היה אמיץ וחתרני להציג סדר יום מדיני אלטרנטיבי לפני 12 שנים ותשע ושש שנים, כשעמדנו על סף צונאמי. זה היה מרגש ומעורר גאווה לשמוע את זה כישראלים דווקא אז, כשחלקים כל כך גדולים בתקשורת ובממסד הדהדו בפרצופי תוכחה את המסר שישראל היא מקור הרוע בעולם והסיבה לכל צרותיו - היא, ולא למשל איראן.
לקח 12 שנה לשנות את זה. שנה אחר שנה של "התלהמות", של "בריסטולים", של "פומפוזיות" ושל "קרקס" - לצד עבודת נמלים מדינית, כמעט סיזיפית, גרגר אחר גרגר, מדינה אחר מדינה, ממשלה אחר ממשלה, בהתחלה מיקרונזיה (הו, הצחוקים!), אחר כך צ'כיה, ואז הודו, ואז ברזיל, ואז אפריקה, ופתאום אמריקה - והנה יש חזית מדינית פרו־ישראלית. הנאומים של נתניהו אכן שינו משהו בעולם הזה.
מבלי ליצור לעצמו את הרגע של עצמו, מבלי להציג לעולם רעיונות מקוריים שיהיו מזוהים מעתה והלאה איתו, בנט נכנס לתוך ז'אנר רטורי שנתניהו במידה רבה המציא, כדי להוכיח לצופי הטלוויזיה בישראל שהוא מסוגל לדקלם את אותן השורות בלי שירעדו לו הברכיים ובלי להתבלבל מהתרגשות.
זה היה נאום אנכרוניסטי של ציפיות נמוכות, דל וסתמי כמו המשכון מיותר לסרט קיץ שמנסה לסחוט את ההצלחה של קודמו, רק בלי הכוכבים. וזה בעיקר היה נאום שרוצה לצאת בסדר עם העולם, במקום לעשות את מה שרטוריקה גדולה יודעת לעשות: לשנות אותו. או"ם שמום, נאום שמום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו