המאמר של תומאס פרידמן שפורסם אתמול ב"ניו יורק טיימס" הוא מהקשים והמטרידים שראו אור לאחרונה. הוא קשה ומטריד בגלל הכותב: יהודי ציוני חם, אוהב ישראל וגם בעל טור רב־השפעה. הוא קשה ומטריד בגלל הפלטפורמה: העיתון החשוב בעולם, שמונח מדי בוקר על שולחנם של מקבלי ההחלטות בוושינגטון ובשאר קצוות תבל. והוא בעיקר קשה ומטריד בגלל המסר: הטקסט כולו הוא נורת אזהרה שאי אפשר לטעות בה לגבי עתיד היחסים בין ארה"ב לישראל, אם ישראל לא תתעשת ותחזור לעצמה.
כותרת המאמר אמנם קובעת כי הממשל בוושינגטון בוחן את היחסים עם ישראל, אבל מהטקסט עצמו אי אפשר להבין שאכן מדובר במהלך מעשי שמתרחש כבר עתה. זה לא בלתי חשוב: יש פער גדול בין כרטיס צהוב לבין כרטיס אדום. ועדיין, בהתחשב בקשריו של פרידמן בממשל הדמוקרטי בכלל ועם הנשיא ג'ו ביידן בפרט, אפשר להניח שהוא ביטא יותר מאשר רחשי לב. גם אם הדברים עדיין לא קורים בפועל, עצם העובדה שמדברים עליהם בוושינגטון בגלוי היא סכנה קשה לישראל בכל אספקט אפשרי - ביטחוני, מדיני וכלכלי.
הנשיא ביידן אומר שלא יזמין את נתניהו בזמן הקרוב (ארכיון) \\ רויטרס
לפתוח קשר גורדי
מי שלא מבין את חשיבותה של ארה"ב לקיומה של ישראל לא מבין דבר. לרוע המזל, זהו מצב הצבירה של לא מעט משרי הממשלה וחברי הכנסת. אחרת קשה להסביר את הנזק שהם גורמים בשלל התבטאויות, שמכרסמות על בסיס יומיומי ביחסים החשובים ביותר שישראל מחזיקה בהם. בימים כתיקונם, רה"מ נתניהו היה עוצר אותם או מונע מהם לדבר, אבל אלה אינם ימים כתיקונם, ונתניהו שבוי בממשלה קיצונית שגוררת אותו ואת המדינה כולה לעברי פי פחת.
ישראל יכולה להתקיים גם ללא ארה"ב, אבל זה יהיה קיום אחר לגמרי. אלה לא רק 165 מיליארד הדולרים במצטבר שישראל קיבלה כסיוע ביטחוני בהמשך להסכם השלום עם מצרים. אלה שלל הפלטפורמות הביטחוניות - אוויריות בעיקר, אבל לא רק - ששמות את צה"ל רגל, ולעיתים יותר, לפני כל מדינה אחרת באזור, מגבירות הרתעה ומרחיקות מלחמה. זה גם הווטו הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם, שמונע חרמות, סנקציות ומהלכים משפטיים בזירות בינלאומיות. ומעל לכל - זאת ההבנה של כל מדינה, ידידותית ועוינת, שמאחורי 10 מיליון ישראלים עומדים 330 פלוס מיליון אמריקנים שיסייעו להם בכל משבר וצרה.
בלעדי זה ישראל היתה שקועה במלחמות מיותרות נוספות, ולא זוכה בהסכמי שלום ונורמליזציה נכספים (כולל במפרץ). בלעדי זה היא גם לא היתה נהנית מדיבידנדים כלכליים שמנים שהזניקו את כלכלתה. ובהמשך לכך - מהשקעות עתירות בטכנולוגיה ובמיזמים נוספים, שנועדו לבטא את הקשר המיוחד שיש בין שתי המדינות, שנשען לא רק על הנחיצות ההדדית שלהן באזור עתיר סכנות ואיומים, אלא בעיקר על האינטרסים המשותפים שלהן - דמוקרטיות שואפות שלום, בעולם ובמזרח תיכון שמושכות כל העת לכיוונים הפוכים.
לא מאוחר לתקן
אפשר לטעון עד מחר שהחקיקה בכנסת לא מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. זה לא משנה: ממשלת ישראל, במעשיה ובתוכניותיה, משדרת אחרת. די להקשיב לאלה שקוראים לשרוף כפרים, לפטר שופטים, לעצור מפגינים בסיטונות. בעיני האמריקנים זאת לא דמוקרטיה, ובמשחק הלא־שוויוני שמתנהל בין וושינגטון לירושלים - האמריקנים קובעים את החוקים.
מכאן ואילך, ישראל עלולה לשלם את המחיר. זה לא יתחיל בביטחון. שיתופי הפעולה והעסקאות יימשכו, אבל האינטימיות והאמון יצטמצמו בהדרגה. מי שכן תשלם את המחיר באופן מהיר תהיה הכלכלה: השקעות ייעלמו, מרכזי פיתוח ייסגרו, חברות אמריקניות יחפשו (בעידוד הממשל) שווקים חדשים ומסוכנים פחות.
אפשר לפטור את הדיון באיחולי הצלחה לאמריקנים. מן הסתם, יהיו בממשלת ישראל מי שיעשו זאת. מאלה, מבין השרים שעוד מסוגלים לשים את האינטרס הלאומי של ישראל לפני האינטרס הפוליטי שלהם, מותר וצריך לצפות לנהוג אחרת. להבין שמול הסכנות הביטחוניות המיידיות, האיום בקריסה כלכלית ופוטנציאל הקריסה המדינית, כדאי להקשיב לקולות שמגיעים מהחברה הכי טובה ונאמנה שיש לישראל בעולם. ביידן, הנשיא האמריקני הציוני האחרון, אמר זאת בקולו, ורוחו מרחפת גם בין מילותיו של פרידמן. עוד לא מאוחר מדי להקשיב ולתקן, בטרם הנזק שייגרם יהיה הרסני ובלתי הפיך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו