חשש מחציית הסף: האסטרטגיה הנוכחית מול איראן היא מסוכנת

ישראל, איראן והעולם המערבי עומדים כעת בצומת דרכים שיקבע אם איראן תהפוך למדינה גרעינית.

בשבוע שעבר הגדרתי את הסכם הגרעין הנוכחי כמת מהלך. הוא עדיין מת מהלך, ולא נקבר סופית, מכיוון שמבחינת מדינות אירופה הוא עודו קיים. זאת, אף שארה"ב כבר אינה חלק מההסכם, לאחר שהנשיא טראמפ פרש ממנו, ואף שאיראן חורגת מההגבלות של הסכם הגרעין. הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן, שנחשפה השבוע ב"ישראל היום", חושפת דאגה עמוקה נוכח ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית - ובצדק. איראן היא מדינת סף בפועל, ואין מנגנון שיגביל אותה מלהפוך למדינה גרעינית. היעדר פעולה הוא הברירה האסטרטגית הגרועה מכל החלופות.

האופציה הצבאית

החלופות לא טובות. יש שלוש דרכים אפשריות לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. הראשונה היא שאיראן יכולה לבחור לנטוש את פרויקט הגרעין לאור לחץ כלכלי וחשש מתקיפה צבאית. אפשרות זו אינה סבירה, מכיוון שאיראן מודעת לסיכון ההיסטורי שבוויתור מרצון על נשק - הן המקרה הלוּבי והן המקרה האוקראיני מוכיחים את הסיכון הרב הגלום בהחלטה שכזו מבחינתם.

האפשרות השנייה היא לתקוף צבאית את איראן. תקיפה צבאית היא אפשרית, וסביר שתהיה מוצלחת. אך היא עלולה להסלים למלחמה אזורית, וייתכן שהתקיפה תעביר את איראן מאסטרטגיה של מדינת סף גרעינית לאסטרטגיה של הרתעה גרעינית, כלומר - רק תגרום להאצת תוכנית הגרעין האיראנית. האפשרות השלישית היא לנסות להגיע להסכם גרעין חדש לאחר קבירת ההסכם הנוכחי. כזה שישית מגבלות ופיקוח על איראן באופן שימנע את תוכנית הגרעין הצבאית, בתמורה להסרת סנקציות.

נשאלת השאלה מה הן התוחלת והסבירות של הסכם גרעין חדש. כלומר, מהי המשמעות של הסכם כזה בראיית האינטרס הביטחוני הישראלי. זאת, כמובן, בהנחה שניתן להביא לשבירת ההסכם הנוכחי, ובהנחה שניתן ללחוץ על איראן לקבל הסכם אחר.

החיסרון הגדול של הסכם כזה הוא מתן לגיטימציה לשלטון האייתוללות וחיזוק כלכלי של המשטר, שעלול לסייע למשטר להתמודד טוב יותר עם האתגרים הפנימיים. לגיטימציה זו, בהקשר של המלחמה באוקראינה, תיתפס גם כהפגנת חולשה של המערב, וסביר שהיא עומדת בניגוד לאינטרס האמריקני בהקשר זה.

המצב הנוכחי טוב לאיראן

היתרון הגדול של הסכם מסוג זה - כלומר, הסכם ללא מועד פקיעה כמו הנוכחי - הכולל את כלל מרכיבי היכולת הגרעינית (העשרה, מתקן נפץ וטיל נושא), הוא שאיראן לא תגיע ליכולת גרעינית, שהמזרח התיכון לא ייכנס למרוץ חימוש גרעיני, ושלא יחודש האיום הקיומי הפוטנציאלי על מדינת ישראל. דומה שעל אף החלופות הגרועות, בראיית הביטחון הלאומי הישראלי, מניעת נשק גרעיני מאיראן היא חשובה יותר מחיזוק המשטר.

אבל הבעיה המרכזית של ישראל אינה זו. האפשרות של הסכם ארוך ומשופר היא קלושה. והדבר המטריד ביותר הוא שייתכן שמנהיג איראן לא מעוניין כלל בהסכם גרעין. ייתכן שהמצב הנוכחי עדיף מבחינתו - מצב שבו איראן קרובה להקרנת עוצמה גרעינית המבוססת על עמימות, ואינה זקוקה לחסדי המערב על מנת לקיים את כלכלתה. כמו כן, היא זוכה לגיבוי מעצמתי מרוסיה, המבטיח תמורות אדירות בתחום היכולות הצבאיות האיראניות, וגיבוי רוסי במוסדות הבינלאומיים.

אם זה המצב, נשאלת השאלה: כיצד ניתן לשנות את הנתיב הנוכחי ולהגביר את הלחץ על איראן? כל אלטרנטיבה עדיפה על זו המתממשת מול עינינו. וראוי לנו לבחון בביקורתיות את האסטרטגיה שהובילה אותנו למצב בעייתי זה.

אלוף (מיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש אמ"ן לשעבר