הספר שלי ואני יצאנו לדרך

יעל קצב (20) מראשון לציון סבלה מחרם מצד חבריה לכיתה במשך חמש שנים. כעת היא מנסה להילחם בבריונות למען תלמידים שסובלים מהתופעה.

"יותר מדי שנים שתקתי, יותר מדי ילדים חווים בריונות ושותקים", מספרת קצב, "תלמידים מגיעים לבית הספר, בולעים קללות והצקות ובטוחים שלא יצליחו לשים לזה סוף, זה הזמן לעשות מהפך". כשיעל היתה בכיתה ה', חברותיה לכיתה החליטו לנדות אותה. "במשך שנתיים סבלתי מחרם, עד שבכיתה ו' עברתי בית ספר בגלל היחס אלי", היא משתפת. גם בבית הספר החדש נטפלו אליה, "ההצקות מצד הבנים המשיכו גם בכיתה ז'-ח', הם קראו לי שמנה ומכוערת והיו צוחקים עלי. היה לי חוסר ביטחון מטורף ופשוט לא האמנתי בעצמי".

ספרה של יעל קצב

כשיעל היתה בת 16 היא ירדה במשקל והיתה בטוחה שהדבר יביא לעלייה בביטחון העצמי שלה. בפועל, "נשארתי עם השברים. בגיל 18 פגשתי במסיבה את אותם נערים שצחקו עלי כל הילדות, ורעדתי מבפנים. בגלל שהייתי רזה הם היו נחמדים אלי, אבל הרגשתי רע מבפנים והבנתי שמה שחשוב זה הנפש". זה הרגע, לדבריה, "שבו הבנתי כי אני חייבת לשנות משהו בעולם ולגרום גם לאחרים להבין, שצלקת נשארת, אבל אם נאמין הכל אפשרי".

שירים של מאבק

במהלך השנים כתבה יעל ספר ששמו "סדקים של תקווה", שמתאר בשירים קצרים את המאבק שלה והמהפך שעברה - מילדה ששונאת את עצמה וחושבת לוותר, לבחורה שמלמדת אחרים שהכל אפשרי. באחד מהם כתבה: "את הילדים שבשוליים אף אחד לא שומע, את הילדים שבשוליים לא מתאמצים לראות. כשהם נשארים מאחור כדי לבכות, אף אחד לא יודע, לא רואה את השביל של הדמעות". כעת היא פתחה קמפיין גיוס המונים ברשת שמטרתו להפיץ את הספר, יחד עם צמיד נגד בריונות לכמה שיותר אנשים כדי ליצור מציאות חדשה.

"אני יוצאת בפרויקט נגד בריונות שיוכיח שלאף אחד אין שליטה על החיים שלנו וכלום לא יעצור אדם שמאמין בעצמו", מסכמת קצב. המסר שלה לתלמידים שפותחים את שנת הלימודים וסובלים מחרם הוא: "תאמינו בעצמכם ותצליחו, תנסו לרוץ אחרי החלום שלכם ואל תתביישו או תנסו להסתיר את הסבל שלכם. תפנו ליועצת, למורה, להורים, ותנסו לעשות שינוי, ילדים יכולים להיות רעים לפעמים והכוח נמצא בכם".