בסוף השבוע יציינו את יום הילד הבינלאומי, שמטרתו מודעות וקידום מעמדם וזכויותיהם של הילדים ברחבי העולם בקרב הציבור, והעלאת המודעות של הילדים עצמם לזכויותיהם. אבל בחינה של היבטי החיים הבסיסיים של הילדים - מביטחון אישי, דרך בריאות ועד חינוך - מראה שהמצב, בכל התחומים, רחוק מלהשביע רצון.
בישראל הפערים בין ילדים מבתים אמידים לבין ילדים ממשפחות שמצבן הסוציו-אקונומי נמוך - גדולים במיוחד. בשעה שילדים מסוימים זוכים לחדר משלהם, לארוחות חמות וליחס מכבד ומטפח מהסביבה, חבריהם ממשפחות חלשות גרים בבתים ללא פרטיות, סובלים מחוסר ביטחון תזונתי ולא הולכים לחוגים.
כל זה, כמובן, משפיע על הישגיהם הלימודיים של הילדים ועל מצבם הנפשי; אמנם בישראל קיים חוק יום חינוך ארוך, שקובע כי במשך ארבעה ימים בשבוע ילמדו בבתי הספר עד 16:00, במשך שמונה שעות לימוד לפחות, וכי במסגרת זו יקבלו התלמידים ארוחת צהריים חמה. אלא שכמעט 25 שנה לאחר חקיקת החוק, הוא כמעט לא מיושם. בשל שיקולים תקציביים, רק תלמידים מעטים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית זוכים ליהנות ממנו.
תקציב משרד החינוך מגיע השנה לשיא של 73 מיליארד שקלים, אבל גם סכומי העתק לא מצליחים להיטיב את מצבם של תלמידי ישראל אחרי הקורונה: הפערים ביניהם עדיין גדולים, הם חלשים באנגלית ובמתמטיקה, וגם מבחינה רגשית אפשר לזהות אצלם סימני הזנחה. פתרונות? עד שאלו יימצאו או ימומשו, הילדים של היום כבר לא יהיו ילדים כלל.
הזכות לרווחה חברתית ונפשית
הילדים יצאו מהשגרה - ונכנסו לדיכאון
הקורונה הגבירה את המצוקות החברתיות והנפשיות בקרב תלמידים בכל הגילים, ששגרת יומם הופרעה וטולטלה עד לבלי היכר. הנפגעים העיקריים מהמשבר, שחשים את תוצאותיו גם היום, הם בני הנוער; סיר הלחץ בבית, הפגיעה בפרנסת ההורים ואי היכולת לפגוש את חבריהם הביאו רבים מהם להתמכר למסכים, לאלכוהול ולסמים.
"מאז פרוץ המשבר ועד היום, אנו עדים לעלייה ניכרת במצוקה הנפשית בקרב ילדים", אומרת ד"ר נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, "אפשר לזהות יותר מקרים של עיכוב התפתחותי וכן עלייה בקשיים חברתיים, באלימות, בדיכאון, בחרדה, בפגיעה עצמית, בשימוש בחומרים ממכרים ובהתמכרות למסכים. לצערנו, מערך הפסיכולוגיה החינוכית הציבורית אינו יכול, במצבו הנוכחי, לתת מענה לעלייה הדרמטית במצוקות של הילדים ובני הנוער, או לקשיים של המבוגרים המשמעותיים עבורם".
הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל מרכז רטורנו לטיפול בהתמכרויות, מסכים איתה. "הקורונה עשתה שמות", הוא אומר, "יש המון ילדים מתוסכלים, בני נוער שסבלו מבידוד ומחוסר אינטראקציה. כל זה הציף אצלם, וממשיך להציף, חרדה ודיכאון. הם לא מסוגלים להתמודד עם זה, אז פונים למקומות אפלים". בעקבות הקורונה, הוא מוסיף, "ילדים בני 12-8 התמכרו בצורה מטורפת למסכים ולמשחקי מחשב, כי הם ישבו בבית בחוסר מעש, פשוט הושארו לבד ללא השגחה. יש ילדים במצבים קשים מאוד, ואין פתרונות מערכתיים. המדינה עדיין לא מתייחסת לזה. בתי הספר צריכים לפתור את הבעיה, ואין להם כלים".
בגילי 17-12, לדבריו, המצב רק מחמיר: "בגילים אלו אנחנו כבר רואים שימוש באלכוהול ובסמים, כולם פתאום מעשנים גראס ודברים מסוכנים כמו גז קצפת. הם מזמינים את זה בשנייה הביתה, דרך האפליקציות, וגיל השימוש בחומרים מסוכנים יורד והולך. אי אפשר להפקיר את הילדים: ההורים צריכים לדעת שיש להם אחריות, לפני בית הספר. אם יש משהו לא בסדר, צריכים לקחת אותם לאנשי מקצוע. צריך לדבר עם הילדים ולדובב אותם, ולא - כלום לא ייפתר. אם מזהים משהו שחורג מהנורמה, לא צריך להתבייש - יש אפשרויות רבות, למשל בבית הספר, בעירייה או במשרד הרווחה. גם חשוב לחבר את הילדים למסגרות דוגמת תנועות נוער או חוגים".
הזכות לבריאות
אלפים לקו ב"לונג קוביד" ולא זוכים לטיפול
אין די מחקר בעולם על היקף התסמינים של "לונג קוביד" בקרב ילדים - אבל אם להסתמך על ההערכות השמרניות ביותר, בישראל חיים לפחות 5,000 ילדים שסובלים מקורונה ארוכת טווח. הילדים הללו סובלים מתסמינים גופניים של הנגיף גם חודש, שלושה חודשים או חצי שנה לאחר ההחלמה, עד כדי פגיעה משמעותית באיכות חייהם. אלא שבמרפאות ה"לונג קוביד" בבתי החולים מטופלים כ-350 ילדים ובני נוער לכל היותר - והמשמעות ברורה: כל השאר לא מקבלים טיפול.
עם התסמינים שמהם סובלים ילדים עם "לונג קוביד" אפשר למנות עייפות, כאבי שרירים קשים, קוצר נשימה (עד כדי קושי לעלות במדרגות), הפרעות שינה, נימול בקצות האצבעות שעלול להידרדר לקושי בכתיבה, כאבי ראש קשים שמביאים לצריכת משככי כאבים, בחילות, סחרחורות בעקבות שינוי תנוחה, כאבים בחזה ועוד.
ד"ר ליאת אשכנזי-הופנונג, ממרכז שניידר לרפואת ילדים, מביאה כדוגמה את א', מטופלת שלה בת 15. "פגשתי אותה לראשונה לפני כשנה, ילדה ג'ינג'ית שובת לב", היא מספרת, "בעברה הייתה בליגת כדורסל תחרותית ושיחקה חמש פעמים בשבוע. כשהיא הגיעה אלי, היא סיפרה שהיא הולכת לאימונים אבל רק יושבת על הספסל מכיוון שהיא סובלת מעייפות, מכאבי שרירים, מקוצר נשימה שמונע ממנה לשחק, מקושי להתרכז ומאובדן זיכרון. זה בעצם הסיפור של 'לונג קוביד' בילדים, שחוו מחלה סימפטומטית קלה, אך החיים שלהם השתנו מקצה לקצה". אמה של א' מוסיפה בכאב: "מילדה ספורטאית מצטיינת היא הפכה לילדה עם מחלה כרונית".
מנתונים בנוגע לילדים ולבני נוער שטופלו במרפאת "לונג קוביד" בשניידר, עולה כי הגיל הממוצע של הילדים שנפגעו הוא 11 שנים, ושליש מהילדים שנפגעו בני 11-5. רוב הילדים (76%) לא סבלו ממחלת רקע. מעניין לציין כי 12% מהמטופלים הם ספורטאים תחרותיים - "כך שאי אפשר להגיד שהם סובלים מפינוק או מחוסר מוטיבציה", מוסיפה ד"ר אשכנזי-הופנונג, "הם מגיעים למרפאה כי הם רוצים לחזור לפעילות".
מקרב 160 המטופלים בשניידר, 40% חוו ירידה בתפקוד היומיומי ו-60% חוו הגבלה בפעילות גופנית. בדירוג איכות החיים הם ירדו מציון 94 (המוגדר כבריאות שלמה) ל-45.
הזכות לחינוך
הפערים גדלים, התלמידים מפתחים קשיי שפה - והפגיעה מורגשת בכל המקצועות
פערים לימודיים במערכת החינוך היו מאז ומתמיד, אבל הקורונה רק הרחיקה את היום שבו יצליחו לצמצם אותם. הפערים בין תלמידים ממשפחות אמידות לתלמידים ממשפחות מעוטות יכולת רק גדלו, משלל סיבות: קושי של ההורים לסייע בזמן שהלימודים עוברים למרחב הביתי, היעדר כלים וידע טכנולוגי (למשל, מחסור במחשב) ואי-יכולת לממן שיעורים פרטיים. הבעיה היא שמערכת החינוך טרם הציגה תוכנית אמיתית לצמצום הפערים; ההורים, מצידם, נלחמים על שעות לימוד פרטני, ומנהלי בתי הספר נאלצים להכריע מי יישאר לשעת תגבור נוספת ומי יישלח לביתו.
"משבר הקורונה הטיל זרקור על הפערים החברתיים בישראל, ואף הקצין אותם", אומרת אורנית בן ישר, מנכ"לית עמותת "מחשבה טובה", הפועלת זה 18 שנה לצמצום פערים חברתיים באמצעות הנגשת טכנולוגיה, "מצד אחד, ההיי-טק שעט קדימה, 'יוניקורנים' חדשים נולדו, וכסף רב חדש נכנס לזירה. מנגד, הפערים החברתיים גדלו בצורה משמעותית בגלל חל"ת ממושך, היעדר מכשירי קצה ללמידה ומערכת לימוד רציפה. כל אלו הרחיבו את הפערים בין האוכלוסיות, ולצערנו נראה שהפערים יעמיקו גם בשנים הבאות". טכנולוגיה, מדגישה בן ישר, אינה פריבילגיה - "אלא צורך אמיתי שיכול לסייע בעת משבר ולצמצם פערים".
וכאילו לא די בכך, תלמידי ישראל מתמודדים עם קשיים במגוון מקצועות לימוד. אם בשנים האחרונות נרשם שיפור בלימודי מתמטיקה, כעת לימוד האנגלית במערכת החינוך מדשדש. ואולי הבעיה הגדולה היא השפה ככלל – בשל הלמידה מרחוק והסגרים, תלמידים רבים בכיתות א'-ג' מתקשים מאוד בקריאה ובכתיבה. התוצאה מורגשת כמובן בכל מקצועות הלימוד, מתנ"ך וספרות ועד להבנת שאלה במדעים מדויקים. אם הפערים לא יצטמצמו, אין ספק שבוגרי מערכת החינוך יספגו מכה קשה, שתשפיע על יכולתם להתפרנס בכבוד בעתיד.
הזכות לחינוך
הפערים גדלים, התלמידים מפתחים קשיי שפה - והפגיעה מורגשת בכל המקצועות
פערים לימודיים במערכת החינוך היו מאז ומתמיד, אבל הקורונה רק הרחיקה את היום שבו יצליחו לצמצם אותם. הפערים בין תלמידים ממשפחות אמידות לתלמידים ממשפחות מעוטות יכולת רק גדלו, משלל סיבות: קושי של ההורים לסייע בזמן שהלימודים עוברים למרחב הביתי, היעדר כלים וידע טכנולוגי (למשל, מחסור במחשב) ואי-יכולת לממן שיעורים פרטיים. הבעיה היא שמערכת החינוך טרם הציגה תוכנית אמיתית לצמצום הפערים; ההורים, מצידם, נלחמים על שעות לימוד פרטני, ומנהלי בתי הספר נאלצים להכריע מי יישאר לשעת תגבור נוספת ומי יישלח לביתו.
"משבר הקורונה הטיל זרקור על הפערים החברתיים בישראל, ואף הקצין אותם", אומרת אורנית בן ישר, מנכ"לית עמותת "מחשבה טובה", הפועלת זה 18 שנה לצמצום פערים חברתיים באמצעות הנגשת טכנולוגיה, "מצד אחד, ההיי-טק שעט קדימה, 'יוניקורנים' חדשים נולדו, וכסף רב חדש נכנס לזירה. מנגד, הפערים החברתיים גדלו בצורה משמעותית בגלל חל"ת ממושך, היעדר מכשירי קצה ללמידה ומערכת לימוד רציפה. כל אלו הרחיבו את הפערים בין האוכלוסיות, ולצערנו נראה שהפערים יעמיקו גם בשנים הבאות". טכנולוגיה, מדגישה בן ישר, אינה פריבילגיה - "אלא צורך אמיתי שיכול לסייע בעת משבר ולצמצם פערים".
וכאילו לא די בכך, תלמידי ישראל מתמודדים עם קשיים במגוון מקצועות לימוד. אם בשנים האחרונות נרשם שיפור בלימודי מתמטיקה, כעת לימוד האנגלית במערכת החינוך מדשדש. ואולי הבעיה הגדולה היא השפה ככלל – בשל הלמידה מרחוק והסגרים, תלמידים רבים בכיתות א'-ג' מתקשים מאוד בקריאה ובכתיבה. התוצאה מורגשת כמובן בכל מקצועות הלימוד, מתנ"ך וספרות ועד להבנת שאלה במדעים מדויקים. אם הפערים לא יצטמצמו, אין ספק שבוגרי מערכת החינוך יספגו מכה קשה, שתשפיע על יכולתם להתפרנס בכבוד בעתיד.
הזכות להגנה מפני אלימות גופנית ונפשית
כשבית הספר הופך לזירת קרב, הילדים מתרגלים לפחד וחיים בבריחה מתמדת
האלימות, זה כבר לא סוד, הפכה למגפה של ממש במערכת החינוך. מורים, מנהלים ואנשי מקצוע מדווחים על עלייה משמעותית בתכיפות של אירועי אלימות, וגם בהקצנה של חומרת המעשים עצמם.
בריונות, מכות, קללות ואפילו תיעוד של המעשים ופרסום שלהם ברשתות החברתיות - כל אלה הפכו לשגרת יומם של תלמידים בכל מערכת החינוך, כולל בתי הספר היסודיים. המערכת, בינתיים, אובדת עצות: שרת החינוך יפעת שאשא ביטון אמנם פרסמה תוכנית למיגור האלימות, אך ללא תקציבי עתק, ספק אם צעד זה יביא לשינוי של ממש.
"בימים שבהם אנו בעיצומה של מלחמה נגד גל האלימות במערכת החינוך ושוקדים על תוכנית ארוכת טווח למיגור האלימות, עומדת לנגד עינינו הזכות הבסיסית של כל ילדה וילד בישראל למרחב לימודי בטוח ולחינוך מוגן", אומרת השרה לרגל יום הילד.
דליה כהן, מנהלת מרכזי הורות ומשפחה בחברה למתנ"סים ולמרכזים קהילתיים, מזהירה מפני ההשלכות הקשות של האלימות בבתי הספר על היומיום של התלמידים.
"חשוב להבין שילד שחווה אלימות, בוודאי אלימות מתמשכת, חושש בכל רגע שהוא נמצא בסביבה המסכנת אותו", היא מסבירה, "הוא מפחד בתחילת הפעילות או בתחילת יום הלימודים, מפחד מההפסקות ומפחד גם ממה שיתרחש כשהפעילות תסתיים. הוא מתזמן ריצה לתחנה בדיוק כשהאוטובוס מגיע ומנסה לתפוס את הכיסא ליד הנהג, חושב לאן לברוח בהפסקות ועסוק בניסיון להיבלע בסביבה. זה מוביל להידרדרות בחיים החברתיים, בחיים המשפחתיים, בלימודים ובמצב הנפשי, ולתגובות קיצוניות גם במקום הבטוח - בבית".
עם זאת, לדבריה, לא הכל אבוד; אפשר לטפל בנגע האלימות, אבל מדובר במאבק תמידי. "המודעות הגדלה בקרב צוותי החינוך מאפשרת להתמודד עם מקרי אלימות ובריונות, אך זהו אתגר מתמשך. להורים יש תפקיד משמעותי בזיהוי המקרים האלה באמצעות שיחות קבועות עם הילד, תוך כדי מתן תשומת לב לתגובות ולמצבי רוח, לצד תיווך ההבנה שאין דבר שהילד לא יכול לחלוק עם הוריו".
השתתפה בהכנת הפרויקט: מיטל יסעור בית-אור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו