תנו להתחיל את השנה

עדיין לא יצאתי לראות את המרחבים השרופים בהרי ירושלים, ועדיין לא הצלחתי למצוא שיטה לניהול בית ספר בזמן קורונה. אני יערן בעבר ומנהל ירושלמי בהווה. שילוב שלא נמצא בכל יום, אבל באורח פתע מצאתי את עצמי קופץ במחשבות מזירה לזירה לפני כשבועיים.

כ-14 שנים עבדתי כיערן בקרן הקיימת לישראל באזור הזה ממש. הר איתן, הר הטייסים, נחל כסלון ויער הקדושים. השתתפתי בעבודות נטיעה, גיזום, דילול, טיפול ביער-נטוע ובחורש טבעי. בשנות ה-90 התחולל תהליך שינוי משמעותי מאוד ביערנות, והתפתחה גישה של ניהול יער ארץ-ישראלי המתאים לתנאים של הסביבה הטבעית.

כל הזמן, בכל שלב בעבודה, הייתה ה"שריפה" ברקע. סוגי העצים, המרחקים ביניהם, גובה הגיזום, טיפול מיוחד בשולי הדרכים, תשתית של צינורות מים בתוך השטח. כריתה וחישוף בסמוך ליישובים ומתקנים בנויים. יחד עם תרגולי שריפה, מקרים ותגובות וקשר עם גורמים שונים המצויים באזור.

השריפה שאירעה לפני כשבועיים לימדה אותנו שוב את שהיה ידוע מראש. אי אפשר לצפות הכול, לא ניתן להתכונן לכל האפשרויות בו בזמן. משטר הרוחות, יובש קיצוני, וככל הנראה הצתה זדונית חברו וגרמו לתוצאה קשה מאוד. לשמחתנו לא היו קורבנות בנפש, ותודה לאל - גם הנזק הכלכלי היה יחסית נמוך.

במקביל, הקורונה הבלתי צפויה גם היא, כמו אש שמתפרצת ביער היא השתוללה מחדש בחודש שעבר, ולשמחתנו נדמה שבימים האחרונים היא שוב נבלמת. הפעם זה היה הגל של אנשים שהחלימו או התחסנו שפתאום נדבקו, והפכו מאושפזים במצב קשה. הקורונה, על שלל הווריאנטים, נעה ועוברת גם כשלא רואים. רק מרגישים. ועוד איך מרגישים. עד שאי אפשר לנשום. הריאות זועקות לחמצן אבל משהו במערכת לא עובד. השלב המסוכן הוא קריסת מערכות. התרחקתי מחברה, התפללתי יחיד ולא במניין, נכנסתי לבידוד מרצון.

כאדם פרטי הבנתי שהקורונה כאן כדי להפתיע. כמנהל הבנתי בשנה שעברה כמה אני לא מבין. בתקופה האחרונה הכנתי יחד עם חבריי בצוות החינוכי של בית הספר את שנת הלימודים הבאה.
השלמנו הכנת מערכות שיעורים, גישות פדגוגיות, תוכניות לימודים ובעיקר בעיקר - הכנת חלופות. מה יהיה אילו? איך נפתח את השנה? כמה ניפגש בחוץ ואיך בתוך מבנה? מה האפשרויות לאיש צוות בבידוד, ומתי כיתה שלמה תלמד מרחוק? מכינים כמעט כל מה שניתן להעלות על הדעת, ויודעים שלא ניתן לצפות הכול מראש.

ובכל זאת, אנו בצוות החינוכי יודעים ומרגישים שחייבים להתחיל שנה כסדרה. חייבים לצאת לשנת לימודים בזמן, יחד עם צמצום האפשרות להדבקה. כמה מפגשים לקראת ראש השנה, כמה מילים על יום הכיפורים ועוד מפגש קצר לקראת סוכות. חייבים את המפגשים. לנו ברור שהנזק שגורם הניתוק לתלמידים, להורים ולצוות החינוכי עלול להיות גדול מאוד ובלתי ניתן לשיקום.

שיחה אישית, התרגשות מגילוי, המבט בעיניים, צליל הקול, חיוך קטן - הם נשמת אפו של המעשה החינוכי.

תנו לנו לנשום.