שיר מורנו כותבת למורה לספרות שהתעלמה מהסיפור הכי כואב שלה

בתיכון יש קטע כזה שנפרץ סוג של דיסטנס עם המורים. לפחות בתיכון שלי זה היה ככה. למשל שיעור ספרות עם המורה נירית היה כמו שיעור חופשי, שיעור משוחרר, קליל ומצחיק. כולם מאוד אהבו אותו, גם אני - לעיתים. מתוך שיעור של 45 דקות, נירית המגניבה הייתה מגיעה תמיד באיחור של עשר דקות, נוסיף לזה עוד 15 דקות של סיפורים על הילדים שלה ועל היחסים עם בעלה הכבאי, עוד עשר דקות של צחוקים וסתלבט על התלמידים והופ - תכף מסיימים.

בכל שיעור היא אהבה לעמוד על הכיסא ולחקות את אחותי הגדולה כמגישת טלוויזיה, אחר כך הייתה עוברת לצחוק על הצבע בשיער שלי (לא מאשימה אותה, בכל זאת החלטתי לצבוע את השיער אצל זהבית הספרית משכונת המדורגים הידועה שדפקה לי וואחד תאונה, אבל אני עם האגו של אותה תקופה לא הודיתי בזה לעולם).

במשך שנתיים שלמות חברי הטוב היה מקבל אצל נירית במבחנים את הציון הקבוע - 86 - ואותי היא תמיד פינקה בעובר 57 - ואף פעם לא גיוונה במספר. זה יצר אצלי תסכול גדול, הרי חלקנו את אותם השליפים שכתבנו יחד ביום שלפני המבחן. והאמת, ספרות זה מקצוע שמאוד אהבתי, אבל היה לי קשה ללמוד אותו. הייתי תלמידה מאובחנת ועם אמא חולה בבית, שהמחלה שלה נשארה "אילמת". לא סיפרתי ולא שיתפתי, לא את החברים, לא את המורים. בדיעבד היה ברור שכולם יודעים, עכו היא עיר קטנה.

בשנה השלישית שלנו יחד, כשהייתי בכיתה י"ב, אמא שלי התחילה לקבל טיפול כימותרפי חדש, ובכל סוף שבוע שני היא אושפזה לטיפול באיכילוב. במערכת השעות שלי באותה השנה שיבצו לנו ביום שישי שעתיים ברצף עם נירית המורה והביתה. אחרי תקופה שלא הגעתי הרבה לביה"ס ובימי שישי בפרט, ביקשתי ממנה להיפגש לשיחה אישית. נפגשנו בחדר המורים והיא רצתה שנדבר ליד כולם. הייתי צריכה לבקש בקול השבור והמפוחד שלי קצת יותר פרטיות, נורא התביישתי וחששתי לדבר על אמא שלי לראשונה. לא רציתי שזה יישמע כאיזה תירוץ שאני משתמשת בו.

זאת הייתה המורה הראשונה שפתחתי בפניה את הנושא, בלי יללות או בכי קורע לב. ביקשתי ממנה לבוא לקראתי, שלא אגיע בכל שישי שני, כי אמא שלי מתאשפזת בתל אביב ואני רוצה לנסוע לשם עם ההורים (גם אחיות שלי כבר גרו בת"א). היא לא הראתה התעניינות והפתעה רבה, לגמה מכוס הקפה החמה שלה, עיקמה פרצוף ואמרה 'אני לא יודעת מה אוכל לעשות, זה שעתיים בשבוע להחסיר וגם ככה הציונים שלך לא מזהירים'. מאז היא לא פנתה אליי יותר ומיותר לציין שלא דרשה לשלומה, ובטח שלא בשלומי.

לאחר כחצי שנה אמא שלי נפטרה. באחד הבקרים בשבעה העירו אותי נורא מוקדם. שבע בבוקר לילדה בת 17 זה מוקדם. תאמינו לי שבמצב שבו הייתי היה עדיף לכולם שלא יפריעו לי בכלל. לחשו לי להתארגן מהר כי מורים הגיעו מביה"ס לנחם. בניהם במעגל ישבה המורה נירית. בפני כולם היא אמרה "חבל ששיר לא אמרה דבר, חבל שהיא לא שיתפה ושלא ידענו. בטוח שהיינו יכולים לבוא לקראתה לעזרה".

עייני נפתחו והלב שלי האיץ. הייתי בהלם מוחלט ששיתק אותי. אני זוכרת את המבטים של דודה איריס מנסה להבין מה עובר במוחי, כנראה ששמה לב לפרצופי. זה לא היה פשוט בשבילי, ההרגשה הזאת שהיא לא באמת ראתה אותי, גם כשלא ציפיתי והגדלתי להשתמש במילים. הייתי סתם עוד אחת בשבילה שמסמנים עליה וי. היו לי יותר מדי דברים להתמודד איתם אז הסיפור הזה נזרק לצד. לכן, מעולם לא אשכח את שמה.

אחרי סיום הלימודים התגייסתי לצבא, עזבתי את העיר, השתחררתי, ומשם התגלגלתי לאודישנים והתקבלתי לסדרה מצליחה שאחריה פרחתי מפרויקט חדש לאחד נוסף וכן הלאה. באחת ההופעות שבהן שיחקתי הגענו בחנוכה להופיע בקריית חיים. בעודי מתארגנת להצגה אחד השומרים ניגש אליי ואמר: :מישהי ביקשה להגיד לך שהיא כאן, שתצאי". שאלתי אותו מי זאת - והוא לא ידע להגיד לי. אחר כך הוא חזר אליי ואמר שקוראים לה נירית. לא הבנתי מי זאת נירית, לא קבעתי עם אף אחד היום מאחורי הקלעים. השומר חזר שוב להגיד לי שהיא מחכה כאן עם הילדים, שאצא להגיד שלום וחתם ב"את נורא תשמחי".

שש פעמים שלחתי את השומר חזרה, כדי להבין מי זאת. כבר הכרתי את הטריק של הורים איך להגיע לאומנים. ואז הוא ניגש אליי שוב ואמר: "היא ממש לא מוותרת וצועקת להגיד לך שהיא הייתה המורה שלך לספרות - נירית. שרק תצאי להגיד שלום ולהצטלם עם הילדים". ואז נפל לי האסימון. גיחכתי לעצמי, והבנתי איך ש"החיים הם גלגל" זו לא רק קלישאה. ביקשתי מהשומר למסור לה שחבל שהיא לא אמרה לפני, כי עכשיו אני לא פנויה. ההצגה תכף מתחילה.