"בשבוע האחרון", אומר חיים וינגרטן, ראש אגף מבצעים בארגון זק"א, "המראות מהפיגועים ב־25 השנים האחרונות חוזרים אלי בצורה עוצמתית וגם מפחידה".
ארבעה קורבנות בבאר שבע, שניים בחדרה, חמישה בבני ברק - ועם העומדים בחזית אפשר למנות את אנשי זק"א, שמוצאים את עצמם שבים במנהרת הזמן לימי האינתיפאדה השנייה; גם אז היה עליהם לבצע את מלאכתם, למרות הסבל הנפשי הרב. הפעם אמנם לא מדובר בפיגועי התאבדות שבהם עשרות נפגעים; אך במובנים מסוימים, אומרים אנשי זק"א, פיגועי השבוע החולף מציבים אתגר גדול אף יותר משהציבו פיגועי אותם ימים אפלים.
גם את גל הטרור של 2016-2015, הם מוסיפים, הפיגועים הללו מעמידים בצל - הן מבחינת האינטנסיביות, והן מבחינת הכורח לפעול תחת סכנת חיים מיידית.
"בתקופות הקשות של הפיגועים ידענו שיש פיצוץ וזהו, ואז כל אחד יודע לעשות את העבודה שלו כמו שצריך, כמעט בתנאי מעבדה", אומר וינגרטן, "לעומת זאת, היום המתנדבים שלנו מגיעים תוך כדי הירי. אנחנו שומעים את הדי הפיצוצים מרחוק ואת הירי הקטלני. זה מכניס כל אחד מאיתנו לפחד קיומי.
"אני פוגש מתנדבים עם פחד בעיניים, שרוצים לעזור; אבל אתה רואה שוטרים עם כלי נשק שלופים, כוחות מיוחדים שקודם ראית רק בסרטים, ומספרים לך שהשטח עדיין לא נקי. אנחנו מתורגלים באירועים קשים ועובדים בארץ ובעולם, ועדיין הפחד הזה, והשימוש בנשקים 'ארוכים', תפסו אותנו לא מוכנים נפשית".
השבוע, מספר וינגרטן, שני מתנדבי זק"א מצאו את עצמם בטווח האש. "זה מחלחל בבית. הסרטונים מתפרסמים ברשת, והאישה לא נותנת לך לצאת, אומרת לך שזה מסוכן. אנחנו כמובן יוצאים, בתחושה עמוקה של שליחות, שחייבים להגיע ולבצע חסד של אמת כחלק ממערכת הביטחון".
גם מאיר לסרי, מתנדב זק"א בבאר שבע, שהיה בזירת הפיגוע בעיר בשבוע שעבר, מעיד על תחושה דומה: "אנחנו צמודים למכשירי הקשר וכל קריאה מקפיצה אותנו, עד שאנחנו מבינים שלא מדובר בפיגוע. זה סוג של פוסט־טראומה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו