לפי השנאה בעיניי הצעירים בלוד – קורבנות הם רק עניין של זמן

כל הסבר או נימוק שינסו לתת להתפרעויות הקשות בלוד, כמו גם ברמלה, לא יניח את הדעת. אלו לא היו הפגנות מחאה או תמיכה כפי שניסו להסביר. זו מלחמה. נקודה.

יותר מעשרים שנה אני מסקר ארועי פח”ע קשים, אינתיפאדות, מהומות על רקע עדתי, רציחות על רקע מלחמות בין חמולות ונקמות דם. חלק מזה קיים גם עכשיו ובכל זאת משהו שונה.

אמש הגעתי ללוד בשנית לסקר הלוויה שהפכה שוב לקרב מלווה ירי. ונראה כאילו אף אחד לא בא לכבד את כבוד המת. או לפחות רבים לא. רעולי פנים החלו לשרוף צמיגים, ליידות אבנים, להשליך בקבוקי תבערה ומה לא. באו מוכנים לקרב.

“הם לא שומעים לנו כבר. אין כבר יותר כבוד אפילו למסורת ולדעה של הזקנים”, אמר לי אחד ממכובדי העדה הערבית בלוד עימו שוחחתי. וביטא בעצב את איבוד השליטה על צעירי המגזר שבחרו צד במה שמתפרש כשנאה ליהודים, למדינה, לכל מה שלא קשור אליהם.

אני חייב להגיד שחשתי סכנות בעבר במהלך עבודתי ועבדתי לפעמים על אוטומט. אמש זה לא היה כך. כבר מההתחלה הרגשתי שאם לא אהיה ערני - אחטוף. מראות ליל קודם, לצד רעולי הפנים ברחובות, נתנו תחושה שאני נכנס למדינה אחרת. השנאה נראתה בכל מקום אפילו מבעד לכיסוי הפנים. עיניים ששידרו רק אלימות ורצון לנקום כאן ועכשיו בכל מחיר.

עוד בטרם הגעתי לזירת הקרב בלוד, בצעד שאפילו לא תכננתי, הורדתי מהרכב את כתובת העיתונות הצמודה לשמשה של הרכב. אבל כשראו אותי מדבר עם שוטרים ומראיין גם צעיר ערבי שנקלע למקום על לא עוול בכפו וכמעט נעצר (למרות שהשוטרים נהגו בו בצורה יפה וראויה לציון וקיבלו את ההסבר שלו שאינו קשור למהומות) סומנתי. בתוך מספר שניות ניגשו לרכב שלי וניפצו לי את המראות עם בלוק. “לא הייתה להם סבלנות לחכות שתכנס לרכב. יש לך מזל”, אמר לי אותו צעיר עימו דיברתי שניות קודם כאילו רומז לי שהגורל סייע לי.

האלימות הזו בלוד שונה מהעבר. זה המון שחיכה לרגע להתפרץ. זו שנאה כמוה ראיתי רק בקרב חלק ממבצעי הפיגועים שנורו בחיים והובאו למשפט. אותם עיניים כמעט. והכי גרוע? זה כאן בתוכנו. במרכז הארץ. נכון. לא כולם במגזר כאלה. יש ביניהם אנשים שאני מכיר מכבד ואוהב אפילו. אבל הצעירים שעכשיו מתפרעים לא סופרים אף אחד. אם זה לא ייעצר כעת, אם ניכנע לפחד שם מנסים לזרוע זה יוביל לאלימות מנגד. קורבנות הם עניין של זמן.