עורף בסכנה: המוכנות גברה - אך גם האיומים

כברת דרך ארוכה נעשתה מאז ההפקרות שהיתה בסוגיית העורף במלחמת לבנון השנייה, ועדיין - יש דרך ארוכה לעבור עד שהמצב יהיה משביע רצון באמת.

המלחמה ב־2006 היתה קריאת השכמה, ובהיבט הזה צריך לראות בה כמתנה. ישראל שילמה בה מחיר נמוך יחסית והבינה שעליה להתעורר. הסיטואציה הבלתי נתפסת - שבה ראשי מועצות נמלטים מהעיר ונוטשים את אחריותם לתושבים, שהשלטון המרכזי נמנע מסיבות כלכליות מהכרזה על מצב מיוחד בעורף, שצה"ל מתנהל כאילו העורף אינו עניינו, ושמשרדי הממשלה פועלים בחוסר סנכרון תוך הפלה הדדית של תיקים אחד על השני - שינתה דברים באופן מהותי.

רשימת השינויים כמעט אינסופית. כל מערך ההגנה האווירית עבר מהפכה: כיפת ברזל ושרביט קסמים פותחו, וכבר נתנו מענה משמעותי בארבעה סבבי לחימה בעזה (ובאינסוף מקרים נוספים, בכל הגזרות); גם תחומי האחריות הוגדרו: הובהר כי ראשי העיריות והמועצות הם שאחראים למה שקורה בעיר שלהם, וכל הגורמים האחרים אמורים לתמוך בהם - בשגרה ובחירום.

במסגרת הזאת העמיק פיקוד העורף את הקשר עם הרשויות; לכל רשות "נתפר" תיק שאמור לתת לה מענה פרטני, והיא מתורגלת על בסיס שנתי כאשר כל תרגול גם מוביל להפקת לקחים; גם רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון - שהוקמה כלקח מהמלחמה ההיא - אמורה לשפר ולייעל את תהליכי הפעולה בשגרה, ובעיקר בחירום.

התוצאה היא שאזרחי ישראל מוגנים הרבה יותר טוב מכפי שהיו לפני 15 שנה, ובעיקר - שיש להם כתובת ברורה. המערך המוניציפלי, צוותי ההצלה והחירום וגורמי הביטחון יודעים בדיוק מה לעשות ואיך לתפקד בכל סיטואציה, ממתקפת טילים, דרך חדירת מחבלים ועד לתרחישים אזרחיים במהותם כמו שריפה, רעידת אדמה, שלג כבד ואפילו מתקפת סייבר.

מול זה ישנה חצי הכוס הריקה: כשם שהמענה גדל דרמטית מאז 2006 - כך גדל גם האיום. ישראל מאוימת היום ביותר מ־100 אלף טילים ורקטות מלבנון, בעשרות אלפי טילים ורקטות מעזה, ובמספר רב של רקטות וטילים לסוגיהם השונים ממדינות רחוקות יותר (איראן, עיראק ותימן). מול האיום הזה, חובה להגיד את האמת לציבור: למערכות הקיימות אין ולא תהיה יכולת ליירט כל רקטה ולהגן על כל אזרח. במלחמה כוללת יידרשו האזרחים למשמעת גבוהה מבעבר: להצטייד במזון ובמים, ולשהות לפרקי זמן ממושכים במרחבים המוגנים. מי שלא יעשה זאת - יסתכן בחייו.

אבל גם למדינה יש עוד כברת דרך ארוכה לעשות כדי לשפר את ההגנה על האזרחים. באחרונה תוכנית המיגון של הבתים ביישובי הצפון יצאה לדרך באיחור של שנים רבות, ויעבור זמן רב עד שתושלם (וגם אז תספק מענה חלקי בלבד לאיום המשמעותי שמציב חיזבאללה, גם של ירי רקטי וגם של חדירות ליישובים). גם בעוטף עזה יש עוד לא מעט עבודה, שדורשת קשב והקצאה של סכומי כסף גדולים, שהם מחוץ לתקציב השוטף של מערכת הביטחון.

ומעל לכל, ישנה השאלה הקבועה: מדוע האחריות הכוללת לעורף נמצאת בצה"ל? פיקוד העורף הוקם במלחמת המפרץ הראשונה, וכדרכם של דברים צה"ל קיבל עליו אחריות כי אף גוף אחר לא היה מסוגל להקים מערך כזה בזמן כל כך קצר.

אבל מאז עברו כבר 30 שנה, וישראל צריכה לברר עם עצמה אם נכון שצה"ל יפצל את הקשב שלו בין התקפה להגנה, אם יש לו באמת היכולת והאמצעים לטפל בעורף, ואם לא נכון להעביר את הנושא לטיפולו של משרד אזרחי - ביטחון הפנים הוא המועמד הטבעי - שעומד בקשר שוטף עם הרשויות ועם התושבים, ואמור לתת להם מענה מלא גם בחירום.