בר לב מפחד ממימוש הריבונות בהר הבית

כבר כמה שנים שיהודים מתפללים תפילות שקטות ולא הפגנתיות בצידו המזרחי של הר הבית, בחסות המשטרה, ללא טליתות, תפילין או סידורים. זה היה מענה טבעי לגידול העצום במספר המבקרים היהודים בהר - 800% בתוך כעשור, וגם תוצאה כמעט מתבקשת של הדרישה הגוברת והולכת מצד הציבור היהודי לדבר האמיתי - הר הבית, שהכותל הוא רק נגזרת שלו. פתרון של בדיעבד.

אפילו חלק מהמוסלמים השלימו עם השינוי ההיסטורי הצודק הזה. העובדות הללו, ובעיקר השכל הישר, הם שעמדו כפי הנראה ביסוד פסיקתה התקדימית של שופטת בית משפט השלום בירושלים, בלהה יהלום.

השופטת יהלום הורתה בשבוע שעבר למשטרה לאפשר למתפלל המורחק, אריה ליפו, לחזור להר ולקיים שם תפילות שקטות, לאחר שהתרשמה שתפילתו היתה אכן שקטה ולא הפגנתית כפי שטען להגנתו.

בסוף השבוע הורה השר לביטחון הפנים עמר בר־לב למשטרה, לערער על ההישג היהודי המשמעותי היחיד בהר הבית לאורך 54 השנים האחרונות, שסוף סוף גם בית משפט הכיר בו.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אריה רומנוב, החליט לקבל את ערעור המדינה. ליפו - לפחות בינתיים - ימשיך להיות מורחק מההר.

הערעור שבר־לב הורה למשטרה להגיש על כך למחוזי - הוא שערוריה.

נכון שמדובר בשינוי מהותי, אבל הוא מגיע אחרי שורה של שינויי מהות בסטטוס קוו בהר לאורך יובל שנים, שהצד המוסלמי יזם שם לטובתו הוא, ולרעת הצד היהודי.

את בר־לב ובני דמותו והשקפתו לא שמענו מתריעים מפני "נפיצותו ורגישותו של הר הבית" - כלשון הערעור שהמדינה הגישה לבית המשפט המחוזי - כאשר הוקמו בהר מסגדים חדשים באורוות שלמה, באל־אקצא הקדום ובשער הרחמים.

הם לא התריעו מפני התלקחות, כשהוואקף יחד עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית פגעו בעתיקות הר הבית והפרו שם ברגל גסה את חוקי התכנון והבנייה.

והיו עוד שינויים לרעת הצד היהודי, כמו שדרוג במעמדה של ירדן בהר, שהפכה בפועל לשותף שקט אך גלוי של ישראל בניהול ההר; או סגירת שערי הכותנה והשלשלת לכניסת יהודים.

הסטטוס קוו בהר הבית היה לאורך 54 השנים האחרונות דינמי, ולמעשה קשה לכנותו סטטוס קוו כי הוא היה נזיל ושונה מעת לעת כדי לא לעצבן אף מוסלמי.

בית המשפט המחוזי החמיץ הזדמנות לאחוז את השור בקרניו ולחקור היטב במציאות שנוצרה בהר בשנים האחרונות.

במקום זאת הוא מיהר להעניק למדינה את מבוקשה – המשך הגבלות שרירותיות של תפילת יהודים שקטות בהר, אחרי שהסיפור הזה במידה רבה כבר היה מאחורינו.

לפחות את כבשת הרש הזאת, תפילות היהודים המוגבלות בהר, צריך לשמר, ולא לסגת מהן. איך כתב פעם השופט אליעזר גולדברג? "על הדרג המדיני לצקת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית 'הר הבית בידינו'". בית המשפט, כפי שהיטיבה להבין השופטת יהלום, צריך להמשיך ולכוון את המדינה לשם.