דילמות מהגיהנום: בין חלון הזדמנויות לנקודת האל חזור

"אם יש ילד שמבין עברית, שלא יפחד וירוץ לכאן", כרזו החיילים אל שיירת הפליטים שנעה דרומה, בתקווה שבתוך נחיל האדם הצפוף מסתיר חמאס ילדים חטופים. אף ילד לא יצא, אך ממעמקי הזיכרון היהודי צפה ועלתה תמונה רחוקה, אחרת.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹקֵינוּ ה' אֶחָד", כך "כרז" בכל כוחו הרב יצחק הרצוג, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, מול שורת ילדים במנזר אחד באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

בין "מי שמבין עברית" ל"שמע ישראל"

אֵם המנזר הכחישה שילדים יהודים נמצאים תחת חסותה, אבל כששמעו את "שמע ישראל", התרוממו מעצמן כפות הידיים הקטנות של שבעה מהם כדי לכסות את עיניהם, והרב צעק בהתרגשות: "אלה יהודים, כך לימדו אותם אימותיהם".

"אם יש ילד שמבין עברית" מכאן, "שמע ישראל" משם. כה דומה וכה שונה.

שם: ימים שבהם קם העם היהודי מהאסון הגדול ביותר שפקד אותו בהיסטוריה של העת החדשה. כאן: ימים שבהם הוא קם מהאסון הגדול ביותר שפקד אותו בהיסטוריה של מדינת ישראל. אז: מדינה עוברית, כמעט ללא כוח מגן. היום: מדינה חזקה פי כמה - ברוח, בחומר ובצה"ל עוצמתי - שניצבת עתה בפני דילמה מהגיהינום, דילמת החטופים.

הבסיס להשוואה הוא לכאורה עסקת שליט, שמוזכרת לרוב בימים אלה והתבררה - כפי שרבים הזהירו מראש - כעסקת דמים. אבל היא שונה בממדים רבים מהעסקה שעליה מדובר עתה, אשר נעדרת מרכיב מאסיבי של מחבלים משוחררים.

קלף בודד

בעסקת שליט דובר בחייל יחיד, "קלף בודד", שחמאס שמר עליו מכל משמר. פה מדובר בקרוב ל־240 חטופים, רבים מהם אזרחים, זקנים, ילדים ונשים, אשר חמאס כבר הוכיח שאין לו בעיה לחסלם.

בתמורה לגלעד שליט אחד שוחררו אז 1,027 מחבלים, רבים מהם רוצחים כבדים עם דם רב על הידיים. 50% מהם שבו לטרור עוד לפני טבח 7 באוקטובר שסינוואר וחבריו, משוחררי העסקה, הגו וחוללו.

גם עסקות ומחוות קודמות חוללו קטסטרופות: 154 ישראלים נרצחו באינתיפאדה הראשונה, 1,178 נרצחו באינתיפאדה השנייה. בשתיהן נטלו חלק מרכזי המחבלים ששוחררו מהכלא.

יש אמנם רגליים לסברה שככל שהלחץ הצבאי יגבר נשיג עסקה טובה יותר, אבל יש גם היגיון הפוך: מרגע שחמאס יבין שאין לו עוד מה להפסיד או להרוויח, הוא יוציא להורג בני ערובה.

היכן בדיוק עובר קו הזמן בין שתי הסברות הללו? איננו יודעים. צריך להתפלל שקבינט המלחמה יזהה אותו בזמן; שמצד אחד לא נחמיץ חלון הזדמנויות להציל את מי שניתן, ומצד שני נזהה את נקודת האל־חזור של חמאס, מאפשרות של "תמות נפשי עם חטופיי".

להסכמה הישראלית המסתמנת לוותר על שחרור כל בני הערובה יש שני צדדים: הצלת כשליש מהם, שבעוד זמן אולי לא ניתן יהיה להציל גם אותם, וסיכון לאובדן רבים, מול נכונות להמתין לעסקה שבה הכל כלול, שעלולה להתברר כהמתנת סרק.

גם מבצע לחילוץ צבאי של חטופים, אם תיווצר אפשרות לכך, הוא סיכון: אם יצליח, השמחה תרקיע שחקים. אך אם ייכשל, נחווה כאן עוד אבל קשה מאוד. אכן, דילמות מהגיהינום!