כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היה ברור להנהגה הבריטית שיש להחליף את מי שהביא אותה אלי תהום. לכן נוויל צ'מברליין נשלח הביתה, ובמקומו הוצב מי שראה את הנולד - ווינסטון צ'רצ'יל.
בישראל, לעומת זאת, התקבעה נורמה הפוכה. במלחמות יום כיפור, לבנון השנייה וכעת בעזה, המוסכמה הציבורית היא שקודם כל יש לנצח - ורק אחר כך לערוף ראשים.
נכון לכתיבת שורות אלה, נראה כי בשלב מוקדם זה של המערכה דעת הקהל הישראלית לא טועה. על אף חריקות קטנות, הלם גדול ומשקעים עצומים, קבינט המלחמה הישראלי מבין את גודל המשימה שהטילה עליו ההיסטוריה היהודית.
שבוע ימים לאחר שגנץ ואיזנקוט הצטרפו לצוות המצומצם של ניהול המלחמה - יש בינם לבין נתניהו, גלנט והחברים האחרים שיתוף פעולה, אחדות מטרה ודרך.
מהי המטרה? סילוק חמאס מעל לפני עזה. אף שחלק מההצהרות של הקברניטים מעומעמות, בחדר הסגור ברור לכולם כי ביום שאחרי המלחמה חמאס לא יהיה בעזה, ואולי לא יהיה בכלל. לא "חמאס קטן", לא "חמאס מורתע" ולא "חמאס אזרחי". כלום. ישות אחרת תנהל את עזה. אולי תהיה זו הרשות הפלשתינית, כמו שרוצים האמריקנים. אולי גוף בינלאומי, ואולי גורם אחר שיצוץ מתוך השטח. אך לא חמאס.
איך משיגים את היעד? התשובה היא כיבוש קרקעי נרחב של רצועת עזה. גם על כך יש הסכמה. הפלישה לא תתחיל מהר. מבינים היטב שם למעלה כי ככל שהכתישה האווירית - שממש משנה את הטופוגרפיה של הרצועה - תתארך, כך הכניסה הקרקעית תהיה קלה יותר. היהודים אימצו את הכלל הערבי שאומר כי החיפזון מן השטן - וטוב שכך.
הכניסה הצבאית לא תבטל את ההתנתקות, שכן היישובים היהודיים שאנחנו עצמנו פינינו ב־2005 לא יוחזרו, לפחות לא על ידי הממשלה הזו. מנגד, אפשר לומר שהכניסה הקרקעית תבטל במידה רבה את הנסיגה הישראלית מעזה ב־1994, במסגרת מה שנקרא אז "עזה ויריחו תחילה", קרי - אוסלו א'. ישראל תנגוס בשטחים נרחבים של רצועת עזה, מתוך כוונה לא למסור אותם עד להודעה חדשה. לדרג המדיני ברור מה שלכל ישראלי ברור: תושבי העוטף לא ישובו לאדמתם אם לא יהיה ברור להם ולעולם שהאיום לא קיים.
במילים אחרות - יחלפו כמה ימים, ואולי אפילו שבועות, עד שתחל הפעולה הקרקעית. היא תהיה רבת־עוצמה, מעל לקרקע ומתחתיה, ובה בעת זהירה על מנת שכמה שפחות חיילים ייפגעו. ייתכן שהליך הכניסה יארך שבועות, ואפילו חודשים. בסיומו לא יהיה מערך צבאי של חמאס, וגם לא שלטון אזרחי שלו.
תוך כדי, ישראל תהיה עם עין פקוחה על המצב ההומניטרי ברצועה - אין שם משבר כרגע, והוא אפילו לא קרוב. רק אם באמת תהיה בעיה הומניטרית, ישראל תאפשר הכנסת אספקה ממצרים, שתמנע קטסטרופה. עד אז, למרות הביקורת האמריקנית, לא יהיו מחוות למעט אספקת מים מצומצמת - כך לפחות מתחייבים בצמרת המדינית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו