מבצע "מגן וחץ" הוא הצלחה מרשימה מבחינה צבאית־טקטית. הג'יהאד האסלאמי הוכה קשות, בכיריו סוכלו, נכסיו נפגעו וישראל לא שילמה שום מחיר מדיני תמורת הפסקת האש. המבצע החל במכת פתיחה מדויקת ובסיכול ממוקד משולש, תוך החלטה שלא לפעול באופן מיידי כאשר הדם רותח אלא באופן מכאיב בהרבה בהמשך, בכפוף למידע מודיעיני מדויק. מרשימה אף יותר מבחינה מודיעינית ומבצעית היתה היכולת לפגוע בשלושה בכירים נוספים של הג'יהאד תוך כדי המערכה, כאשר ראשיו נוהגים כמבוקשים ומסתתרים.
זוהי מקצועיות מרשימה של צה"ל, שב"כ ואמ"ן ללא כל ספק. נוסף על כך, ישראל הציגה עמידות גם מבחינה הגנתית, והעורף הישראלי הפגין לכידות מרשימה במשך ימי המערכה. אל מול המטרות המאוד מצומצמות שהוגדרו למערכת הביטחון - אין ספק שמדובר בהצלחה צבאית. האש פסקה, השקט חזר באופן זמני. תדמית הג'יהאד האסלאמי בקרב כלל ארגוני ההתנגדות עלתה אמנם, כפי שעולה קרנו של כל מי שפועל נגד ישראל, והארגון גם הצליח לשבש את חייהם של ישראלים, אך "הישגים" אלו מאוזנים אל מול המכות שספג.
עם זאת, אין לשגות באשליות. מדינת ישראל מתנהלת זה שנים ארוכות ללא אסטרטגיה וחזון ברורים בכל הקשור לזירה הפלשתינית - לנוכח האתגרים המוכרים והממתינים באופק. יש גם להבהיר ביושר לציבור, שהסבב המוגבל שהסתיים זה עתה הוא לא האחרון. בעיית עזה לא נפתרה, חמאס ממשיך להתעצם, וגם איתו אולי ניאלץ להתמודד בהמשך, כך שהשקט שהושג יהיה זמני בלבד. ישראל התמודדה במבצע הזה מול ארגון הטרור החלש יותר בקרב חזית ההתנגדות, וחמאס לא ניזוק מהישיבה על הגדר אלא אף התחזק בזכותה. למעשה, ברמה האסטרטגית, מבצע "מגן וחץ" לא שינה דבר.
ישראל פועלת ללא תוכנית־על לזירה הפלשתינית כאשר היא נמנעת מקבלת החלטה ברורה לאן מועדות פניה. אפשרות אחת היא להחליט שרצוננו הוא בהיפרדות מהישות הפלשתינית. במקרה זה הרשות הפלשתינית ופת"ח, על אף מגרעותיהם הרבות, עדיפים עשרות מונים מחמאס (ארגון שאין שום סיכוי לתהליך מדיני איתו). לעומת זאת, אפשרות שנייה, שנדמה לעיתים שמקבלי ההחלטות בישראל קרובים יותר אליה, היא של שב ואל תעשה.
במקרה זה מדובר בהמשך צפייה מהצד בפירוקה המוחלט של הרשות הפלשתינית (שחולשתה הודגמה במבצע הנוכחי בעצם אי־הרלוונטיות שלה) והכרה דה פקטו בחמאס כריבון בעזה. הבחירה באופציה השנייה גוררת את אותה תחושת חמיצות בחלקים נרחבים בציבור הישראלי לאחר כל סבב ברצועה - אם חמאס פרטנר, הרי הפגיעה בו מוגבלת והרצון לשמר אותו ככתובת ברורה.
ההחלטה שלא להכניס את חמאס לסבב הלחימה האחרון היתה החלטה נכונה גם ברמה הטקטית וגם ברמה האסטרטגית. ברמה הטקטית - ישראל מימשה את מכת הפתיחה שלה אל מול הג'יהאד ובכך השיגה את מטרתה. הכנסת חמאס למערכה היתה מאריכה אותה לחינם, וללא היתרון שבנקיטת היוזמה סביר שהתוצאה היתה מאכזבת. ברמה האסטרטגית, אם רצונה של ישראל בשינוי המצב בזירה הפלשתינית מיסודו, יש לתכנן מבצע אחר עם תכלית אחרת, ולא להרחיב מבצע מוגבל תוך כדי מערכה בשל היגררות אחר הישגים או כישלונות טקטיים. זה עלול להביא לסחרור מסוכן שיוצא משליטה.
תיעוד: תקיפת בית בצפון רצועת עזה // קרדיט: רשתות ערביות
המתיחות צפויה ללוות אותנו גם במהלך הימים הקרובים וביתר שאת ביום חמישי, יום ירושלים. החדשות הטובות הן שהמבצע שחרר אנרגיה גם בצד השני, ושלא ניכר כי יש שם רצון בהרס נוסף ובסיכולים ממוקדים נוספים. מצד שני, יום ירושלים מכניס לזירה את אחד הנפצים המסוכנים במזרח התיכון - הנרטיב הפלשתיני הדתי, ירושלים, הר הבית ואופציה לאיחוד זירות בחסותו. אחריות מקבלי ההחלטות בישראל היא לנהוג בשום שכל וברגישות יתר סביב היום הזה.
יש למנוע פרובוקציות במקומות המועדים, להימנע ככל הניתן מתמונות בעייתיות שייצאו מהר הבית, לתגבר את הכוח המשטרתי ולתאם את האירועים עם הווקף הירדני. לא כי לא נוכל להתמודד עם הסלמה מחודשת ועם אירוע רב־זירתי, אלא כי אין לנו שום אינטרס בו. יותר מכל - על ישראל לאמץ את היוזמה ואת הפרו־אקטיביות מהמישור הצבאי־טקטי אל המישור המדיני־אסטרטגי ולהכתיב את גורלה בעצמה, מתוך עוצמה וביטחון עצמי ולא מתוך דשדוש והיגררות אחרי אירועים מזדמנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו