הלקח ממלחמת יום הכיפורים: בלי יד מכוונת נאבד את צלמנו

עד היום לא פוזר ערפל המחדל, אותה מילה המלווה את זכר מלחמת יום הכיפורים. אין הכוונה שלא יודעים מה קרה ומה היו המחדלים. אלא שהחברה הישראלית ומוליכי הזיכרון שלה לא אפשרו לנו עד היום לחדור מבעד לערפל ולראות את המערכה כפי שהיתה ב־73', ובייחוד את הניצחון שהושג בסיומה.

כחלק מעיבוי הערפל יוצרים ניגוד כביכול בין לוחמים ל"גנרלים". ניצחנו ושרדנו בזכות הלוחמים, ובייחוד הנופלים, ולא בזכות "הגנרלים", שבמלחמות שקדמו למלחמת יום הכיפורים גנבו לעצמם את התהילה. לא בתהילה ולא בזכויות מדובר. אחד הלקחים ממלחמות ישראל שראוי להפנים, הוא שגם הלוחמים הגיבורים לא יביאו את התוצאה המקווה ללא דרג מצביאותי חכם, וללא חוכמה פיקודית של מפקדי היחידות, מרמת הפלוגה ועד האוגדה והמטכ"ל.

השאלה בשנות ה־20 של המאה ה־21 היא מדוע דברים ארכאיים מהסוג הזה של צבא, גבורה ומלחמות בכלל חשובים, כשהידיעות הגורליות בעיתונות עוסקות בשק חיטה מורעל שנפל בצומת ג'למה ובנועה קירל? יש לכך סיבה טובה: גורלן של אומות ומדינות נקבע לעשרות שנים, ולפעמים לדורות, כתוצאה ממלחמות ומתבוסות. הרבה יותר מרעיונות וממלחמות ערכים ותרבות. צרפת היתה לב תרבות המערב. מצבה היום, כחברה מפוררת ורקובה, כמתואר ברומנים של מישל וולבק, נובע משרשרת של תבוסות צבאיות, החל מהכניעה לגרמניה ב־1940 ועד למלחמת אלג'יריה. בתוך התבוסה הנוראה והמהירה להדהים של גרמניה הנאצית במאי-יוני 1940, היו הרבה קרבות גבורה ולחימה נועזת עד הסוף המר במוקדים שונים מצד לוחמים צרפתים. אך לגבורת הלוחם הצרפתי, ואפילו לעליונות ציוד הלחימה שלו, לא היתה משמעות רבה. מעליו ניהלו את המערכה גנרלים שהבינו יותר באמנות, ברעיונות וביין מאשר במהות האויב שתקף אותם. היטלר הימר שהצרפתים לא רוצים להילחם. כך גם קרה לאמריקנים שלחמו בווייטנאם, המלחמה שעד היום מרעילה את החברה האמריקנית.

"צה"ל ייאלץ לסתום את הפרצה שיצרו הפוליטיקאים" 

מפקד בכיר בצה"ל, אגדה מהלכת שגם הוביל את הכורדים בקרבות נגד צבא עיראק, אמר פעם: "צה"ל חייב תמיד להיות ברמת מוכנות עליונה, כיוון שתמיד ייאלץ בסוף לסתום את הפרצה שיצרו הפוליטיקאים". במלחמת יום הכיפורים היו מחדלים בדרג המדיני, ובייחוד בדרג הצבאי הגבוה, אך בסופו של דבר הניצחון בשתי החזיתות מקורו במידה רבה בעובדה שהנהגת המדינה לא קרסה, והתאוששה במהירות מהמהלומה הראשונה. מנגד, היו כמה וכמה מקרים שבהם מפקדים בשטח ניהלו קרבות משולבים מוצלחים ביותר. וכשבודקים, קשה למצוא שם יד מכוונת. היה תיאום כמעט מושלם, ללא מפקד אחראי מלמעלה. למשל, סדרת קרבות בימים 13 ו־14 באוקטובר בגזרה הדרומית של חזית תעלת סואץ. שם פעלו כוח תותחנים, כוח צנחנים, גדוד שריון ומטוסי חיל האוויר. בסביבה היתה מפקדת חטיבה 401 ואוגדה 252, אך חוקרי האירועים בשטח יודעים לספר שאלה לא ידעו אפילו על קיומם של חלק מהכוחות, ולא ניהלו את הקרב המשולב שבסופו חוסלו הכוחות המצריים שתקפו שם.

בישראל, בין 1993 - אז נחתם הסכם אוסלו - לבין 2001 היו לוחמים מצוינים לפי מסורת צה"ל. אך הרעיונות המדיניים והמצביאותיים הכושלים הפכו את החיילים למיותרים, ומעידים על כך ההרוגים הרבים בעורף האזרחי. ישראל יכולה לבחור במורשתה ולהישאר ישראל; היא יכולה גם להיסחף למקומות שיהיה קשה לחזור מהם.