כשצה"ל מורה לחיילים להסיר מדים מחשש שיותקפו - מדובר בפשיטת רגל ערכית

אין סמל ריבוני יותר מאשר זרועות הרשות המבצעת – צה"ל, משטרת ישראל וכוחות הביטחון. בצה"ל אמנם מכחישים, אבל חיילים ממספר בסיסים בעורף המתגוררים ביישובים מעורבים, וכאלה שעוברים בדרכם הביתה ב"מקומות מועדים לחיכוך", קיבלו הוראה שלא לצאת מהבסיס או לשוב אליו כשהם על מדים.

אם הגענו למצב שבו חייל חושש לנוע כשהוא לבוש במדים, הריבונות שלנו אינה בסכנה, היא פשוט הולכת ונעלמת. זה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת וחמור ביותר. חיילים ללא ביטחון ושוטרים ללא תחושת גיבוי, מהווים אובדן ריבונות מוחלט. בהקשר הזה ניתן לומר כיחמאסהוא הבעיה הכי פחות חמורה שלנו, וכמו שזה נראה, בזמן שהיכנו בטרור החיצוני, חשפנו תורפה חמורה ביותר לחתרנות הפנימית.

בתורת הלחימה הסדורה של צה"ל קיים המושג "מצב ההכרעה" – מצב טקטי שבו האויב מגיע לסף התמוטטות, קרי, מהלך נוסף אל מול האויב אשר יוכוון למקום הנכון, לרוב תורפה שזוהתה, יוביל לתבוסתו.

לרוב, מצב ההכרעה הזה ממוקד לשלילת יכולות קריטיות מצד האויב, מכלול של פעולות המכוונות למקורות העוצמה של האויב ונטרול העוצמות שלו. כאשר האויב מגיע למצב הכרעה, הוא אינו מסוגל להביא לידי ביטוי את עוצמתו הצבאית, בהגדרה, אין לו יותר את היכולת למנוע את התבוסה שלו.

כמו המבצעים הקודמים שבוצעו ברצועת עזה, גם מבצע "שומר החומות" מולחמאסהוביל לשיח מאוד ערני סביב עניין ה"הכרעה". רק מהי? מדינת ישראל לא הגדירה במטרות המבצע הנוכחי מהי הכרעה. היא גם לא החליטה בהתאם לכך מהו מצב הכרעה. ישראל הגדירה שהיא מעוניינת בהעמקת ההרתעה, וסביב ההיבט הזה מדבררים הפוליטיקאים את המושג "הרתעה כמושג חמקמק".

השיח הזה נותן לנו תמונה מאוד בהירה באשר לציפיות מהמבצע הזה. ובכן, צפו לחמיצות המוכרת מסיומם של כלל המבצעים שהיו באזור בעשור האחרון. חמאס לא יוכרע, חמאס לא ימוטט. חמאס יוחלש, יהיה פגוע, יהיו לו אבידות, יכולותיו האופרטיביות יישחקו – אך הוא בהחלט עדיין עומד על הרגליים, ובהחלט שהוא ממשיך לאיים על עורף המדינה.

בראייתו של חמאס, אגב, הוא יכול לטעון לניצחון – ההקשר שנוצר סביב הר הבית, השרידות מול יכולות צה"ל האדירות, וכן האבידות שהוא הסב לעורף ישראל, כל שכן שיבוש החיים, מהווים ניצחון בראייתו.

מכיוון שיש א-סימטריה מוחלטת בין מטרותיו של ארגון הטרור במבצע ובין מטרותיה של ישראל, כל צד יכול לסמן לעצמו הצלחה על הסבב הנוכחי. ניתן לומר שמה שהיה הוא ככל הנראה מה שיהיה. חמאס ישתקם, ובאחד הימים, בעוד שנה, אולי בעוד שנתיים ואולי אף יותר מכך, ישוב ויאתגר אותנו. כל עוד הם שולטים ברצועה, וכל עוד הרצועה אינה מפורזת – אין שום סיבה שלא נחזור למצב האפס.

אבל זה רק חלק אחד של הסיפור, אולי החלק היותר פשוט בו.

החלק השני הוא מה שהתהווה כאן, בתוך גבולות המדינה. ההירתמות של גורמים בערביי ישראל למחאות בצד הלחימה של חמאס, מטרידות מאוד. המחאות האלימות, פראות של ממש, פגעו באופן ניכר בתחושת הביטחון ברחוב הישראלי, וכך החזירו את תחושת האיום והניכור בין האוכלוסיות – היהודית והערבית. למרות שרוב מוחלט בשני הצדדים חיים זה לצד זה בשקט ובכבוד הדדי, בא "שומר החומות" וטלטל את הרקמה החברתית הכל כך רגישה הזו. חזרנו לעוינות, לחוסר האמון ולחשש הרב.

המאורעות ברחובות ישראל מטרידים ביותר. החשש לנוע בחופשיות בדרום הארץ ובמרכזי הערים הוא פגיעה של ממש בריבונות הישראלית. התולדה של המצב הזה נובעת מתהליכים רבים: האנרכיה הפשיעתית ברחוב הערבי, הוואקום המשטרתי וגם מתסיסים בצד היהודי. אבל יותר מכל אלו, עצימת עין נוכח איום ממשי. לא על הגבול, אלא כאן, בתוכנו.