עבור נפגעות האלימות, כל יום הוא יום של מאבק

"יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים" מוכרז ביום אחד בשנה, אבל יש נשים שחוות אלימות על מגוון צורותיה 365 יום בשנה. בשבילן, כל יום הוא יום של מאבק - לקום בבוקר, לבלוע את הכאב, להמשיך לשדר שהכל בסדר, אף שהכל ממש לא בסדר.

כשמדברים על אלימות מגדרית, רוב האנשים יקשרו בין האלימות להתעללות פיזית או מינית. אולם, רבים מאיתנו לא מצליחים לדמיין מדוע התעללות נפשית, כלכלית או טכנולוגית נחשבות אלימות. אפילו הנשים שחוות את סוגי האלימות הללו לא בהכרח מזהות את הפן האלים, כי אין "סימנים כחולים". גם כשאין סימנים על הגוף, מדובר בפגיעה ובכאב עצומים, שימשיכו ללוות את הנפגעות שנים ארוכות.

השאלה שתמיד חוזרת על עצמה היא - למה היא לא עוזבת? התשובה מאוד מורכבת, כי האלימות בדרך כלל לא מגיעה באופן מיידי, ולא מתחילה מייד בעוצמה חזקה. היא מחלחלת לאט־לאט, היא הדרגתית ומאופיינת במגוון צורות, חלקן מתעתעות וחמקמקות.

כשאנחנו שואלות נשים אם בדיעבד הן מזהות נורות אדומות, התשובה היא "כן". אבל כשזה קורה לך את לא בהכרח שמה לב, במיוחד כשהאלימות מגיעה במסווה של דאגה לאישה, לבית, לילדים ולמשפחה. ה"דאגה" המוגזמת הזו היא למעשה שליטה - והשליטה מושגת על ידי הפעלת טרור ואימה בתוך הזוגיות.

איך אישה יכולה לזהות שהיא חווה אלימות? אם את מפחדת מבן הזוג, אם את מרגישה חוסר נוחות בנוכחותו, אם את מתנהגת בחוסר טבעיות או מתאימה את עצמך ל"דרישות" שלו, אם הוא שולט באופן בלעדי בכל המשאבים הפיננסיים ובחשבון הבנק - אלה סימנים שמעידים על בעיה, ואנחנו ממליצות להתייעץ עם אשת מקצוע. רבות מנפגעות האלימות שומרות אותה בסוד - מבושה, או כי הן חושבות שזו בעיה אישית שהן יצליחו לפתור לבד. אלא שעם הזמן הבעיה הולכת ומחריפה, וההתנהגויות האלימות מסלימות.

הפתרונות נמצאים מחוץ למערכת הזוגית - בהסברה, בחקיקה ובאכיפה - וכן בטיפול רב־מערכתי, הכולל מענים יצירתיים שמותאמים למצבים הרגישים שמאפיינים הן את נפגעות האלימות והן את הפוגעים.