שביתה כללית שהכריז איגוד פועלי תעשיית הנפט בארה"ב בתחילת מאי 1952, יצרה לחצים כלכליים ברוב מדינות העולם המערבי. מחירי הנפט, שזינקו מפריצת השביתה, המשיכו להאמיר בהיעדר פריצת דרך במגעים בין נציגי 90 אלף פועלי הנפט בארה"ב והחברות המעסיקות אותם. חברות התעופה בארה"ב ובאירופה מיהרו להודיע על צמצום טיסותיהן בחצי.
ההנהגה בישראל סברה ש"המשבר נוגע בנו רק בשוליים", כדברי שר התחבורה, דוד צבי פנקס. אולם, כשב־18 במאי הודיעה בריטניה שהיא "מפסיקה למכור לישראל נפט בתנאי אשראי", כונסה הממשלה לדיון חירום. רבים מהשרים דרשו "לנקוט מייד צעדים חריפים לצמצום צריכת הדלק והנפט בישראל למינימום האפשרי", ושר המסחר והתעשייה, דב יוסף, אף הודיע ש"במידה ולא נפעל בתקיפות ומייד – יישארו עקרות הבית בלי נפט להזנת הפתיליות".
בין ההצעות שהועלו לחיסכון בדלק ובנפט היו עצירה מוחלטת של תנועת המשאיות לטובת שינוע ברכבת, צמצום הנסיעות ברכב פרטי באמצעות הגבלת רכישת בנזין בתחנות הדלק, וקביעת יום בשבוע שבו רכבים פרטיים יהיו מנועים מנסיעה.
מנגד, היו שרים שגרסו שיש לנקוט צעדי צמצום רק אם משבר הנפט לא ייפתר במהלך החודש הקרוב. "על מה ולמה התבהלה?" שאלה שרת העבודה, גולדה מאיר, "הרי יש לנו מלאי דלק לחודשים אחדים, ומספר אוניות דלק גולמי עושות כעת את דרכן לארץ מוונצואלה. צריך לעצור מייד את הפאניקה".
ואמנם, כעבור ימים אחדים הודיע איגוד פועלי הנפט באמריקה שהוא מוכן לפשרה שבמסגרתה יועלה השכר ב־25 סנטים לשעה. חברות הנפט הציעו, מצידן, העלאה של 15 סנטים - ולבסוף הוסכם על העלאה של 20 סנטים. בעקבות סיום השביתה בארה"ב נשם העולם לרווחה, וכך גם ישראל.
נחגג "יום הים" הרביעי: "דרוש נמל ימי נוסף"
ב־13 במאי 1952 נחגג "יום הים", בפעם הרביעית מאז קום המדינה, בשפע של אירועים שכללו תערוכות, מצעדים, מסיבות, תוכניות אמנותיות ועוד. מפגני שיט של האגודות הימיות נערכו לאורך חופי הארץ, לצד פעילות הסברה חינוכית שניתנה לתלמידים בבתי הספר.
האירוע המרכזי נערך בנמל חיפה, שם דיווח שר התחבורה, דוד צבי פנקס, ש"הצי המסחרי של ישראל הלך וגדל במהלך השנה האחרונה, וכולל כיום 34 אוניות עם נפח כולל של 130 אלף טונות".
ארבע שנים קודם לכן, ב־1948, היוו האוניות העבריות כארבעה אחוזים בלבד מכלל האוניות שפקדו את נמל חיפה, ואילו ב־1952 קפץ נפח תנועת צי הסוחר ואוניות הנוסעים העבריות בנמל חיפה ל־11 אחוזים. הבעיה הגדולה שניצבה בפני הימאות העברית ב־1952 היתה העובדה שעשרות ימאים נטשו את עבודתם בצי הסוחר הישראלי, והעדיפו לעבוד באוניות השטות תחת דגל זר. בסך הכל פעלו באותה שנה כ־1,200 ימאים, כ־100 מהם בעלי נתינות זרה ששימשו קצינים, מכונאים, מהנדסים ורבי־חובלים של רוב האוניות הישראליות.
ב־1952 עברו בנמל חיפה סחורות ומטענים בנפח של 1.5 מיליון טונות, והנמל התקרב לקצה גבול תפוקתו. לעומתו, בנמל תל אביב ירדה התפוקה, שכן חברות הספנות העדיפו נמל סגור ומוגן, כמו החיפאי.
"השנה התברר לנו ביתר שאת הצורך להקים נמל חדש", הכריז שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך רק כעבור 11 שנים, ב־1963, נחנך נמל חדש - באשדוד.
הושק קולנוע "חן" בתל אביב
"אל הבניין המפואר בכיכר דיזנגוף, המבריק מדי ערב בשלל אורות צבעוניים, הגיעו אמש 1,600 מוזמנים. כל המי ומי של החברה התל־אביבית השתתפו בחגיגות פתיחתו של קולנוע חן", כך דיווח ב־19 במאי 1952 העיתון "מעריב" על השקת בית קולנוע חדש בתל אביב.
כמה בעלי הון ישראלים חברו יחדיו להקמת הקולנוע, בתקופה של פריחה עצומה בענף בכל רחבי הארץ. ההשקעה בהקמת "חן" עמדה על כחצי מיליון לירות, סכום דמיוני באותן שנים, שבו אפשר היה לרכוש, לשם המחשה, כ־100 דירות של שלושה חדרים בתל אביב.
קולנוע "חן" היה השני בגודלו בארץ מבחינת מספר המושבים בו - 1,600. במקום הראשון ניצב קולנוע "ארמון" בחיפה, עם 1,800 מושבים.
מושבי בית הקולנוע הוזמנו מבית החרושת "תרזה" שבראשון לציון (נוסד ב־1934), שנחשב בזמנו ליצרן הרהיטים הגדול והמשובח בישראל. מכונות ההקרנה לקולנוע החדש נרכשו בארה"ב, "והן הטובות, המשוכללות והחדישות ביותר", כדברי הדיווח ב"מעריב".
"הנהלת הקולנוע מתחייבת שרוכשי הכרטיסים לא יבזבזו את זמנם בעמידה בתור, משום שלרשותם יעמדו לא פחות מארבע קופות, כשבחזיתן גגון מיוחד שיגן עליהם משמש צורבת בקיץ ומגשם בחורף".
באירוע ההשקה המפואר, שבמהלכו נאם ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, הודיעה ההנהלה ש"בקולנוע שלנו הצופים לא יזיעו, שכן מערכת האוורור החדישה שהותקנה בבניין עברה את תקופת ההרצה ללא כל דופי".
הקלה בתחבורה ציבורית
יותר מ־50 אוטובוסים מסוג "שאסון", שהגיעו מצרפת, המתינו ארבעה חודשים בנמל חיפה, בעוד הקואופרטיבים לתחבורה "אשד" ו"דן" סירבו לשחררם. הסיבה: המחיר ששולם עבורם לפני פרסום התוכנית הכלכלית בפברואר היה 9,000 לירות, אולם אחרי פרסומה דרשה הממשלה מהקואופרטיבים לשלם מכס לפי שווי של 26 אלף לירות לכל אוטובוס. באמצע מאי 1952 הושג הסדר בין משרד האוצר והקואופרטיבים, שבמסגרתו שולם מכס לפי שווי של 21 אלף לירות לכל אוטובוס, והאוצר העניק לחברות, מצידו, אשראי לשלוש שנים. "אשד" ו"דן" מסרו ש"האוטובוסים החדשים ייכנסו לפעילות בתחילת יוני 1952", ושר התחבורה, דוד צבי פנקס, הודיע ש"הכנסת 50 אוטובוסים חדשים תביא להקלה בקווים העירוניים והבין־עירוניים".
נאסרה כניסת גרמנים
שר הפנים, חיים משה שפירא, פרסם ב־16 במאי 1952 תקנה האוסרת על כניסת נתינים גרמנים לשטחי מדינת ישראל. עד אז לא נדרשה המדינה לחוות דעה בנושא, כיוון שמיום הקמתה לא ניסה אף אזרח גרמניה לבקר בארץ, אולם באמצע מאי 1952 הגיעה לנמל חיפה אוניית מטען דנית בשם "אינדיה", שהפליגה מהמזרח הרחוק לנמל המבורג בגרמניה, עם עצירה לשמונה ימים בנמל חיפה לפריקת מטען. רוב ימאי האונייה ביקשו לרדת לחוף ובקשתם נענתה, אך על חמישה מהם שהיו אזרחים גרמנים נאסרה הכניסה - והם נאלצו להישאר על סיפון האונייה.
הפתיליות חוזרות!
ההגבלות הרבות על שימוש בחשמל בארץ ב־1952, בעיקר זה שנועד לחימום ולבישול במטבח, גרמו למשקי הבית לחזור ולהשתמש בפתיליות נפט. מתקני הפתיליות המקולקלות היו עמוסים בעבודה, ובתים רבים שביקשו לרכוש פתילייה חדשה התקשו למצוא אחת בחנויות. במאי 1952 דווח על מחסור חמור בפתיליות, וחנויות שהחזיקו במלאיהן פתיליות הקפיצו את מחירן עד ל־700 פרוטות לאחת. היו אף מוכרים שהתנו מכירת פתילייה חדשה ברכישה של מוצר נוסף מהמצאי בחנות.
הנעלמים / ספרי לימוד תנ"ך
פירוש קאסוטו
בימינו, כששרת החינוך קובעת ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך", נעים להיזכר שפעם ניצבה כמעט בכל בית חילוני סדרת ספרי פירוש לתנ"ך, שבהם נעשה שימוש תדיר. סדרה אחת נכתבה על ידי פרשן התנ"ך שמואל ליב גורדון, והשנייה (בתמונה) על ידי עמיתו, משה דוד קאסוטו, שהיה פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית. שניהם ביארו ותרגמו את התנ"ך לשפה עממית ומובנת לתלמידי הזמנים ההם.
הצרכנייה / פריטים מאז
תיבת דואר
בזמנו כל משפחה רכשה לעצמה תיבת דואר, תחילה תיבה סטנדרטית (ראו בתמונה) ואחר כך תיבה על פי צרכיה של כל משפחה. וכך קידמה את פנינו בכניסה לבית תערובת של תיבות מסוגים ובגדלים שונים, חלקן היו עמוסות להתפקע ואחרות ריקות ומיותמות. בבתים שנבנו בעשרות השנים האחרונות היה מחובתו של הקבלן להתקין לדיירים תיבות דואר אחידות, אך עם השנים השימוש בהן הולך ופוחת, לטובת תיבות הדואר הווירטואליות במחשב.
מחפשים פתרונות למחסור בסוכר
המחסור העולמי המתמשך בסוכר, שממנו סבלה גם ישראל, האיץ גורמים רבים בארץ לשלב ידיים בתוכנית פעולה למציאת פתרונות למצב. במסגרת תוכנית זאת נשתלו בהוראת הממשלה אלפי דונמים של סלק לסוכר; "המשביר המרכזי" תכנן הקמת מפעל לעיבודו של הסוכר; ואילו בית החרושת "עסיס" ברמת גן (בתמונה) תכנן הפקה של כוהל מהסלק – לצורכי תעשיית המזון והתרופות. הפקת הסוכר והכוהל היתה גירעונית במשך שנים רבות, ומחירם סובסד בידי הממשלה. בסוף שנות ה־70, כשהסבסוד הופסק, קרסה תעשיית הסלק בארץ - ונעלמה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו