אחת השאלות שעולות כשפוגשים את שי אברהמי במשרדו הצנוע במכון וינגייט, היא איזה סיפור הוא למעשה מספר. סיפור שמתאים ליום הזיכרון, שמביא עימו מוות, כאב שהזמן אינו מצליח לרפא וצלקות נפשיות ופיזיות שהן חלק מהיום־יום, או שמא סיפור על חיים ועל עצמאות, על יצירת רגעי אושר שמוכיחים שהלב יודע לפנות מקום גם לשמחה בתוך העצב, וכמובן גם על שיקום נפשי ופיזי. ואולי, באופן ישיר למדי, הסיפור של שי אברהמי הוא הסיפור שלנו ב־74 שנות מדינה, שמגולם במקרה פרטי של אדם אחד.
יום שישי, 21 במארס 1997, ערב פורים. בסביבות השעה 13:40 מחבל מתאבד מפוצץ מטען שהוסווה בתיק יד בפתח בית הקפה אפרופו בבניין בית חנה שבקרן הרחובות שדרות בן־גוריון ואד"ם הכהן בתל אביב.
אף שהיתה מורגלת בעשור ההוא בפיגועים מזעזעים, העיר ללא הפסקה זוכרת את הפיגוע הזה היטב. אולי בעיקר בזכות התמונה קורעת הלב של שני וינטר, בתה בת חצי השנה של ענת רוזן־וינטר ז"ל שנרצחה בפיגוע, לבושת שרידי תחפושת ליצן ונישאת בידי השוטרת ציונה בושרי. יחד עם ענת נהרגו בפיגוע יעל גלעד ומיכל אברהמי־מידן ז"ל. מיכל, אשתו של שי אברהמי, היתה בחודש השלישי להריונה.
"מקום נחמד, לידנו"
באותו יום שישי בצהריים, לאחר שסיימה את קורס הלימודים השבועי במסגרת התמחותה הרפואית ברדיולוגיה, נפגשה ד"ר מידן־אברהמי בת ה־31 עם בעלה שי, עם אמו ועם בת אחותו בקפה אפרופו.
"התגוררנו ליד בית הקפה, אז קבענו להיפגש שם", נזכר אברהמי, "מיכלי, שהיתה רופאה צעירה ומבטיחה בביה"ח וולפסון, בחרה ללכת לתחום הרדיולוגיה כי לא היתה מסוגלת להכאיב לחולים והעדיפה להיות בתפקיד שהחוויה הזאת תימנע ממנה. בוולפסון יש לימודי ההמשך של רופאים בהתמחות, שמתקיימים באוניברסיטת תל אביב.
"לי היתה איזו פגישת עבודה ואחרי זה קבעתי עם אמא שלי, שאספה את הבת של אחותי בדרך לירושלים. אמרתי לה 'בואי, יש לי מקום נחמד לידנו, פתחו אותו לא מזמן, ניפגש שם'".
מיכל היתה זו שספגה את הפגיעה הקשה ביותר בפיגוע. בביה"ח איכילוב נאבקו על חייה במשך שבע שעות, אך ללא הועיל. שי קיבל את בשורת האיוב רק למחרת, בשבת בבוקר, כשהיה בחדר הסמוך בבית החולים, פצוע בינוני בעצמו, ונאלץ לעבור ניתוח חירום.
ד"ר רמה כץ, שהיתה המנהלת של מיכל בוולפסון, ספדה לה במילים המרגשות: "כרופאה צעירה עשתה מיכל כל עבודה שהוטלה עליה, גם כשלא תמיד היה קל ופשוט הדבר. היא העמיקה בכל בדיקה שפענחה, וכיסיה היו מלאים תמיד ברשימות חולים שעליה לברר מה עלה בגורלם.
"היא חשה מחויבות עמוקה לוודא כי הערכתה הינה מדויקת ומושלמת, ולא בטעות יסודה. לא שקטה ולא נרגעה עד שווידאה שהגיעה לאבחנה, ולא חסכה מזמנה כדי להגיע לחקר האמת. החלקי לא היה קיים מבחינתה, הכל היה צריך להיות מדויק, קפדני ושלם.
"למרות הקשיים של מיכל להתמודד עם סבל החולים וכאב המשפחות, התייחסותה אליהם היתה אנושית, אישית ומלאת אהדה. תמיד קשובה ונעימה, תוך התעלמות מקשייה שלה".
"איבדתי הכל"
כששי, היום בן 56, מספר על עולמו אז, הוא משתדל לשמור על קורקטיות בתוך סערת הרגשות שמציפה אותו. מעולם לא חשף את סיפורו האישי, כי התעקש שזהו מקרה פרטי שאין להשליך ממנו על העולם כולו.
העצב, הזעם והשיקום היו ועודם חלק משגרת יומו, כנראה עד יומו האחרון. אבל כשהוא מדבר על "לבחור בחיים" ניתן להבין איך אפשר לקבל את ההחלטה להמשיך לחיות עם האנשים החיים סביבך, גם כאשר תמונתה של אהובת נעוריך נמצאת בארנקך ומלווה אותך באשר תלך.
"אני חושב שעבורי, לבחור בחיים היתה אחת התובנות שנבנו מייד בסמיכות למה שהתרחש. אתה קם, מתחיל להתאושש ומסתכל לאן אתה רוצה להמשיך הלאה בחיים. זה היה לפני 25 שנה, הייתי בחור צעיר בן 31, יחסית בתחילת הקריירה שלו, ומבחינתי איבדתי הכל - אבל אני עצמי רק נפצעתי, והיתה צריכה להתקבל החלטה".
אברהמי אמנם רק נפצע, אבל היה מאושפז בביה"ח איכילוב יותר מחודש וסבל מפגיעות שונות. עדות חיצונית ניתן לראות באזור מרפקו שרוסק, דבר המונע ממנו את האפשרות ליישר את ידו עד היום, גם לאחר עשור של שיקום וטיפולים שעדיין נמשכים.
"אתה לא יודע לאיזה עולם אתה נכנס", הוא מתאר, "הייתי בחור צעיר ובריא שכל החיים פתוחים לפניו, ופתאום בית חולים, אשפוז, ניתוחים ושיקום, ואני תלוי באחות שתנקה אותי בלילה אחרי השירותים".
"הגיע הזמן לשינוי"
נקפוץ רגע קדימה, להווה. אברהמי הוא מנכ"ל מכון וינגייט למצוינות בספורט, גוף בעל דימוי בעייתי שאליו הגיע אחרי סאגה ארוכה ויותר משנה שבה היה ללא מנכ"ל קבוע.
לפני כן סיים תואר ראשון כמהנדס תעשייה וניהול ושני תארים שניים, אחד בתוכנית למדיניות ציבורית ונוסף במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, שימש מנכ"ל המועצה האזורית דרום השרון במשך ארבע שנים וחצי, מנכ"ל המועצה המקומית שהם, סמנכ"ל מנהל ותפעול בי"ח הדסה, מנהל תכנון ופיתוח חטיבת תחזוקה והנדסת מטוסים באל על וסמנכ"ל בחברת הייעוץ דלויט אנד טוש.
כשמסתכלים על קורות חייך, לא ברור איך בסוף הגעת דווקא לספורט.
"כשאתה מאושפז לתקופה ממושכת אתה קולט עד כמה המערכות הציבוריות, שיש לך פתאום תלות גדולה בהן, לא מכוונות לתת באמת את השירות הנכון, את מה שהבן אדם צריך.
"מדובר בגופים עם מערכות גדולות כמו בית חולים או הביטוח הלאומי, והם אף פעם לא רואים את האדם ואת הצרכים שלו ונותנים לו שירות עד הסוף. אני חושב שהתובנה שקיבלתי מזה היא שבסופו של דבר, אני רוצה להגיע למקומות שיש להם השפעה ציבורית רחבה.
"אחרי הפיגוע חזרתי לעבוד באל על, אבל אחרי עשר שנים בתפקיד אמרתי לעצמי 'שי, הגיע הזמן לשינוי'. עברתי לעולמות המגזר הציבורי, ואחרי התפקיד האחרון ברשות המקומית הגעתי לכאן, במידה מסוימת קצת במקרה. אתה יודע, זה לא שבאתי מעולם הספורט, אבל כמי שאוהב ספורט ידעתי שווינגייט הוא המקום עבורי".
אולי השיקום הארוך שעברת מקביל לעולם השיקום של פציעות ספורט, שכולל גם הרבה עבודה פסיכולוגית?
"השיקום הוא בהחלט מאבק. הרי בשלב מסוים אתה יכול להגיד, 'אני לא משקם את עצמי יותר פיזית ומוותר, מה שהצלחתי לשקם בגוף זה מה שהצלחתי'.
"ספורט תמיד היה חלק מחיי, ואחרי הפיגוע והפציעה הוא הפך להיות ממש חלק מהיום־יום. שחייה והידרותרפיה היו חלק מהליך השיקום.
"פעילות הספורט התרחבה כדי לראות שאני מסוגל, למשל, לעשות סקי, סנואובורד או טאקוונדו, ובהמשך זה הפך לשגרת חיים פשוט כי אני נהנה.
"אני נהנה מהמאמץ, מהאתגר, מהריכוז המלא בעשייה הפיזית של אותו רגע ומהניתוק, שהוא סוג של מדיטציה עבורי. בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהב לרוץ ולרכוב בשטח.
"השילוב בין ספורט לטבע הוא חיבור מושלם. השטח משתנה ומחייב אותך להגיב ולהיות ערני כל הזמן, ופתאום לעצור ולהתפעל מיפי הפריחה, מבור מים עתיק, ממפגש עם שועל, מלעקוף שלולית או לחוש את צינת הבוקר".
"שיא החלומות והפנטזיות"
בתחילת הדרך, כאמור, התוכניות היו שונות לגמרי. את מיכל הכיר שלוש שנים לפני הפיגוע.
"היא למדה רפואה עם מישהי שהיתה חברה שלי מתקופת הצבא, והיא הכירה בינינו. אני מירושלים במקור והיא בת גבעתיים. סבא וסבתא שלה היו מראשוני העיר.
"הקשר עם מיכל היה מסוג המקרים שברור לך מהר מאוד שזאת אהבת חייך. מהר מאוד עברנו לגור ביחד, היה ברור שזו זוגיות לחיים. התחלנו את המסלול הצעיר של לבנות את החיים ביחד - ואז מתחתנים.
"כשזה קרה מיכל היתה בהיריון והיינו גם בשלב של חיפוש דירה לקנייה. זה היה שלב של החיים הצעירים האלה, שאתה מתפתח וחושב קדימה ורחוק, אבל עוד לא יודע כמה אתה עדיין צעיר ועוד לא יודע הרבה על החיים. היינו אז בשיא החלומות והפנטזיות".
ואז החיים מתהפכים.
"אני חושב שמה שקורה לך הוא מין שוק טוטאלי. זה משהו שלא לגמרי בא מהראש, כמו שאומרים, אלא יותר מהבטן. יש לך, אני חושב, שתי אפשרויות: אתה יכול, וזה לא קשה מדי, לשקוע ולבחור באבל ובמסכנות.
"מצד שני, ואולי לי היה יתרון שהוא שילוב של גיל ואולי גם עניין של אישיות, אתה יכול להגיד - וזה לא קורה בדקה אחת, כי זה תהליך - 'אני כאן ואני ממשיך להיאבק על החיים'. אני עשיתי את הבחירה שלי.
"המשימה הראשונה היתה לעמוד על הרגליים. אני זוכר ששכבתי בבית החולים, קרוב משפחה בא ושיתפתי אותו בהתלבטות אם לחזור לעבודה או לא. המנהלים שלי באל על, וזה ייאמר לזכותם, שאלו אם אני חוזר. הוא אמר לי שאני חייב לחזור, קודם כל בשביל הבריאות המנטלית".
הבחירה הזאת בחיים היא לא עניין טרוויאלי. מאיפה שואבים את הכוחות?
"יש פה גם הרבה עניין של אינרציה שמגיעה מתוך עשייה. לצד זה שגם 25 שנים אחרי אתה חי את הכאב והוא חלק ממך ונוכח, העשייה מטעינה את החיים במשמעות ובאנרגיות. אני חושב שהתרופה הכי טובה היא לעשות, ולא רק עבודה. לעשות זה משפחה וילדים, או לתרום מה שאתה יכול לקהילה שלך".
הזכרת את הכאב שנוכח. עד כמה ההתמודדות היא יומיומית?
"קודם כל זה להתמודד עם החיים, בטח בתקופות הראשונות. זה כל בוקר לקום ולהתמודד. אתה מתמודד עם כאבים פיזיים ועם מגבלות, לצד עצב נורא וגדול, שהוא אינסופי. העצב הזה של איבוד כל התקוות והחלומות בבת אחת. בהתחלה אתה לא מאמין שתצליח לייצר אותם מחדש".
"כאבא - נולדתי מחדש"
לפני שני עשורים הגורל זימן לאברהמי התחלה מחודשת בדמותה של גילי פליישר, עורכת דין במשרד צבי אגמון התל־אביבי. השניים נישאו והיום הם הורים לארבעה ילדים, הבנות שירה, נעמה ורוני והבן עידו.
"הכרתי את גילי חמש שנים אחרי הפיגוע", הוא מספר, "באותו שלב היא גרה בירושלים ואני בתל אביב, אבל אחרי כמה חודשים עברנו לגור יחד במשב גינתון, מקום טוב באמצע. אני חייב להודות שלגילי יש הרבה כוחות ויכולת גם להכיל את הסיפור המורכב שלי וגם לדחוף קדימה את הקטר המשפחתי שלנו. בהקשר הזה אני זוקף לזכותה את הילדים שלנו".
אני מניח שברגעים הכי קשים לא חלמת שתהפוך לאבא.
"אני חושב שהנקודה שהרגשתי שאפילו נולדתי מחדש היתה כשנולדה בתי הבכורה שירה. זה קרה שמונה שנים אחרי הפיגוע ואני זוכר שבחדר הלידה, כשהרופאה נתנה לי להחזיק את שירה אחרי הלידה שהיתה לא פשוטה, הרגשתי שנולדתי יחד איתה. אתה שואל אם זה משהו שתכננתי או יכולתי לדעת מראש? למדתי את זה תוך כדי תנועה".
הילדים שואלים שאלות על ההיסטוריה שלך?
"מעולם לא הסתרתי מהם שום דבר, לא שבעולם של היום זה אפשרי בכלל. העניין הוא לא איך להסתיר, אלא איך לשקף ולספר בצורה שמתאימה לגיל שלהם, כך שהם יוכלו לעכל ויידעו להתמודד.
"לפני כמה זמן ירדה פתאום לעידו, הבן הקטן שלי, התובנה ש'רגע, אבא, אם לא היה קורה הפיגוע ומיכל לא היתה נהרגת, אני לא הייתי כאן'.
"ואני מסביר לו שבחיים יש דינמיקות ושינויים, שבני זוג מתחלפים גם בלי אסון כזה נורא, ושעם כל זה אני הכי מאושר בעולם שהוא הילד שלי, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
עד כמה הפיגוע נוכח ביום־יום של החיים והמשפחה שלך?
"זה גם לא משהו שהיתה לי איזו תובנה או החלטה לגביו ביום אחד, אבל בשלב מסוים הבנתי שהדבר לא חייב להיות נוכח פיזית בכל מקום, בטח לא בתמונה במשרד או בבית, אבל זה כן משהו שחי ואני לא מסתיר אותו ואני כן משתף ומספר.
"יש לי בטלפון ספריית תמונות של מיכל, ובארנק יש לי כרטיס שמראה שהיא היתה רופאה, עם תמונה שלה, שתמיד הולך איתי. אבל הדברים האלה הם אצלי בפנים, בתוך הארנק, זה שלי. אני לא מראה או צועק לכל העולם 'תכירו, זאת מיכל אשתי, שהיתה בחורה נפלאה שנהרגה בפיגוע'".
הכל צף שוב
אף שמשפחות רבות הגיעו אליו לחלוק את סיפורן לאחר שחוו טרגדיה, אברהמי לא הפך את סיפורו לכזה שמטעין בתוכו פרשנות פוליטית.
"אין לי רצון או צורך למנף את האירוע האישי שלי לעשייה או לאמירה פוליטית", הוא מסביר.
"ברמה האישית הוא רק חיזק את האמונה שלי שצריך פתרון שרואה ומכבד את הצד השני כבני אדם, מתוך הכרה שהם בדיוק כמונו - אנשים עם רצונות, שאיפות, חלומות ותקווה לחיים בטוחים ושלווים. כשזו נקודת המוצא, אולי יש מקום להבנות, לפשרות ולוויתורים שיובילו לחיים טובים יותר לכל אלה שחיים על הקרקע המסוכסכת שבין הירדן לים".
אבל אז, בתחילת החודש שעבר, התרחש הפיגוע הנורא ברחוב דיזנגוף, 300 מטרים בלבד מהמקום שבו התרחש הפיגוע ההוא בשנת 1997. שי, שמשתדל לא לעבור באזור מאז אותו יום ארור לפני 25 שנה, הוצף בזיכרונות וברגשות.
"כשיש אירועים וכשאתה חי בישראל, אתה לא יכול להימלט מהמעגל הזה", הוא אומר, "תמיד מכירים מישהו, גם אם סוגרים את הטלוויזיה ומתנתקים במכוון מהלופ האינסופי של העצב והכאב הזה.
"הפיגוע בדיזנגוף דומה גם בסיפור עצמו. נהרגו שם שלושה גברים צעירים בסביבות גיל 30, ובפיגוע באפרופו נהרגו שלוש נשים באותם גילים. הן ישבו בבית קפה, הם ישבו בפאב. יש כאן איזה סיפור תל־אביבי שחוזר על עצמו.
"אחר כך התברר שתומר מורד ז"ל הוא בוגר הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, שגם אני בוגר שלה, ואחרי יום נפטר בבית החולים ברק לופן ז"ל, שהיה חלק מהעולם הספורטיבי הקרוב לליבי".
בחור שהיה כאן במכון וינגייט, הבית שלך.
"לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל יום לפני הפיגוע הוא סיים כאן את קורס המאמנים הלאומיים, הקורס הכי בכיר שלנו למאמנים. הוא גם היה כמובן ספורטאי מוכר ושמעתי עליו דברים נפלאים אחרי מותו, אז ברור שזה תפס אותי בחיבור גדול.
"אתה יודע, בגלל הרקע וההקשר יצא לי להקשיב למשפחה שלו ולמשפחה של אשתו, ואתה שומע אותם עם ההלם הראשוני, ומצד שני עם הבגרות ותעצומות הנפש הגדולות, והכל כל כך קרוב לאירוע ואתה אומר 'וואו, איזו דרך עוד צפויה להם ואיזה כוח יש להם והם משדרים כבר עכשיו'. באופן אישי מאוד התחברתי אליהם".
"להסתכל קדימה"
מהמקום הנורא שבו היה, לקח אברהמי את הרצון למלא תפקידים ציבוריים, ומאז הוא שם, תמיד בעשייה.
מה תהיה התחנה הבאה שלך?
"אני בא ממקום של אם אנחנו נמצאים על הכדור הזה, מה שנקרא, כנראה באנו לעשות משהו כדי לקדם ולעשות טוב. בפוזיציות שאני נמצא בהן, תפקידים ניהוליים בכירים, המשימה הכי מרכזית שלך - לצד ניהול שוטף, מתן מענה ושיפור תהליכים שוטפים - היא תמיד לגרום לכך שהמקום שאתה נמצא בו יהיה כמה צעדים קדימה.
"חלק מהשינויים האלה יקרו בקדנציה שלך וחלקם סביר שיקרו אחריה. בעיניי, זאת השליחות שלנו בתפקיד שאנחנו משחקים על כדור הארץ.
"התמזל מזלי ואני בתפקיד ניהולי שאני יכול להביא אליו את כל המטענים האישיים, את המקום של אתה כאן ואתה עושה, גם אחרי דברים קשים, ואתה מסתכל קדימה ורחוק, על מה ישנה את פני הדברים כדי שיהיה כאן מקום טוב, נכון ומותאם יותר, שיממש את המטרות שלו וייתן שירות מדויק ומקצועי ואת הפתרונות היותר נכונים.
"מבחינה אישית, בכל הקשור לפיגוע, בתחילת הדרך הייתי מעורב בהרבה פעולות שקשורות בנפגעי האיבה, אבל אני חושב שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שיותר טוב לי לקחת מרחק מהדברים האלה. כן לעשות דברים שיוצרים הבדל ויש להם השפעה ציבורית, אבל לא דברים שקשורים קונקרטית לנפגעות ולנפגעי פעולות איבה.
"יש לי את הזיכרון של מיכל ואנחנו דואגים להנצחתה. העובדה שחברים שלה מכל מעגלי החיים ממשיכים להגיע מדי שנה לאזכרה, למרות השנים שחלפו והעובדה שאנשים המשיכו הלאה בחייהם, יכולה להעיד איזו אישה היא היתה".
shishabat@israelhayom.co.il