"לטוס זאת תחושה מדהימה"

כשסגן נ' ניגשת אל מטוס הלביא לבדיקת תקינות, היא נעמדת מולו ולוקחת עוד רגע של שקט. "זה טקס אישי קטן שלי", תסביר מאוחר יותר בחיוך נבוך. "רגע של חיבור ביני לבין המטוס. אני אוהבת להסתכל עליו ולבקש ממנו בלב שיהיה טוב אלי. שלא יהיו תקלות".

נ', נווטת קרב, היא אחת מ־40 פרחי טיס שסיימו את קורס מספר 180. יש לה עיניים בהירות ויפות, דיבור מהיר ומלא ביטחון ושיער בלונדיני ארוך שמבצבץ מבעד לקסדה. יחד איתה מסיימות את הקורס עוד שתי בנות, מ', טייסת מסוקים, ו־ע', מכוננת.

"הדרישות שהיו מהבנות כמעט זהות לאלו שהיו מהבנים, למעט סרגל של מאמץ פיזי", אומרת נ'. "היו לנו המון אתגרים. פתאום באמצע החיים אומרים לך שבחצי שעה את צריכה לתכנן ניווט בשטח של כמה ק"מ. זה עומס מנטלי גדול, חוסר ודאות ולחץ. אבל כשאת מצליחה לנווט, וגם לעבור מסע של 30 ק"מ, זה בונה אותך כלוחמת".

נ' הגיעה לקורס רק לקראת סוף שירות החובה שלה, ולכן היא אחת המבוגרות בין פרחי הטיס, בת 24. והיא גם נצר לשושלת מפוארת של אנשי צוות אוויר. סבא שלה, תא"ל (בדימוס) עמיחי שמואלי (84), היה מפקד טייסת 117 (מיראז') במלחמת ששת הימים, ומפקד בסיס חצרים במלחמת יום כיפור. שניים מדודיה היו טייסים, וגם אביה של נ', סא"ל (מיל') י' (55), היה טייס קרב. אמא שלה היתה פקידת מבצעים בטייסת שבה נמצאת נ' היום, טייסת 102. אפילו שתי אחיותיה שירתו בחיל, כשאחותה הצעירה ה' (20) משרתת בבסיס חצרים כמדריכת סימולטורים.

"לטוס זה מטורף", היא מניחה יד על החזה. "זו תחושה מדהימה, תחושה של עצמאות, וגם המון אחריות. חיל האוויר נותן לך כלי טיס, לבד, ואת צריכה להמריא ולטוס ולנחות לבד".

את מחכה כבר לפעילות מבצעית?

"בקוצר רוח", היא מחייכת חיוך רחב. "אני מאוד רוצה להתחיל לתפוס כוננות".