40 שנה לתקרית הירי הדו-צדדי החמורה ביותר בתולדות צה"ל: היום לפני ארבעה עשורים, 10 ביוני 1982, נהרגו 24 לוחמים ונפצעו 108, כאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ בטעות שיירה של לוחמי נח"ל מגדוד 931 וכוח שריון מגדוד 572.
"בשעה 12:05, לפני 40 שנה, שמש יוני יוקדת ואני חוזר עם 350 חיילי הגדוד מהתקפה עם שחר על מתחם נ"ט סורי", נזכר אלוף במיל' יום טוב סמיה, שהיה מפקד גדוד 931 במלחמת לבנון הראשונה. "היינו 300 מטרים מהנגמ"שים, צמאים ורעבים ובעיקר מרוצים עד השמיים מהצלחת הפיצוח של המתחם הסורי. ומאותם שמיים, הופיעו משום מקום ארבעה פנטומים. המגן דוד מתחת לכנפיים נתן שבריר שנייה של גאווה, ואז... עשרות פצצות מצרר שחור משתחררות מגחונות הפנטומים והעמק כולו הופך לגיהנום של אש, עשן, פיצוצים, זעקות ובעיקר הלם", כתב.
תיעוד משוחזר ממלחמת לבנון הראשונה // צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
"אני כמג"ד בן פחות מ-27 'בולם" את הריצה שלנו מרחק 300 מטרים מהתופת. בולם, כי אני יודע שהם יעשו עוד גיחה... זועק ברשת הקשר באופן גלוי 'הפנטומים שעל יד אגם קרעון, אתם מפציצים את כוחותינו'. הם באו שוב, ירדו נמוך. הזעקה נקלטה שבריר שנייה לפני שחרור עוד פצצות. הם נסקו בשאגת כאב ואנחנו רצנו אל התופת. שלוש שעות של רכבת אווירית מוסקת לפינוי ואיתור חיילים שהסתתרו בין הסלעים. היו שם נגמ"שי הגדוד שלי וגדוד טנקים במיל'.
"מפקדי החטיבה והאוגדה עלו לרשת וביקשו משנינו להתפנות חזרה לישראל. סירבתי בכל תוקף והתעקשתי להשאיר את הגדוד בשדה הקרב ולהיכנס להתקפה באותו ערב ב-18:00. מג"ד הטנקים קיבל את ההצעה וחזר לישראל", סיפר. לדברי סמיה, "הגיבורים שלי - החיילים והמפקדים שהלכו אחריי לקרב הבא - מנעו בעשייה זו מאות הלומי קרב ופוסט טראומתיים. מעטים ביותר לקו בה. ואנחנו מחבקים עד היום את 13 משפחות השכול של הגדוד שלנו. יהי זכרם ברוך לעד ומורשתם נר בדרכי דורות ההמשך".