אחרי 76 שנה: מיכל חזרה אל הגשר שפוצצה

בגיל 94, מיכל ברנר שבה לגשר אל־חמה, שבו חיבלה בליל הגשרים • "איני יודעת מה הקריטריונים שבגללם נבחרתי, אבל זו היתה זכות גדולה להשתתף בפעולה הזו"

מיכל ברנר בגשר, צילום: גיל אליהו, ג'יני

גם כ־76 שנה אחרי - מיכל ברנר בת ה־94 מתרגשת מסגירת המעגל הפרטית שלה בגשר הרכבת אל־חמה.

צעד אחר צעד היא התקדמה בהר הטבול ירוק, מסתייעת בסגן אלוף גלעד כהן, סמח"ט הבקעה והעמקים לשעבר, ואז הם הגיעו לגשר החלוד וההרוס שבגבול הבינלאומי עם ירדן - גשר אל־חמה, שאותו פוצצה עם חבריה לפני כ־76 שנה. "כל כך התרגשתי", היא מספרת לאחר ביקורה בגשר, לראשונה מאז המתקפה.

במסגרת "ליל הגשרים", בין 16 ל־17 ביוני 1946, הותקפו על ידי הפלמ"ח 11 גשרים בו בזמן, במטרה לפגוע בבריטים על ידי ניתוקם מצירי האספקה בין ארץ ישראל למדינות השכנות. אבל היתה זו גם פעולת תגמול על כך ששר החוץ הבריטי הודיע כי בריטניה לא תאפשר עליית 100 אלף יהודים לארץ ישראל.
תשעה מהגשרים פוצצו, אחד ניזוק קשות ואחד לא פוצץ. גשר אל־חמה, הממוקם מעל לנהר הירמוך, היה הארוך ביותר באותה העת בארץ ישראל. כיום הוא סגור לכניסת ישראלים.

הביקור המרגש תוכנן זמן רב על ידי סא"ל כהן, שצפוי להשתחרר בקרוב מצה"ל, לאחר שנחשף לסיפורה של ברנר מאישה ושמה רבקה צביאלי, שאביה היה החבלן שפוצץ את הגשר.

מסיבות טכניות, הביקור נדחה פעם אחר פעם עד שיצא בסופו של דבר לפועל. "מיכל הגיעה לכאן עם הילדים, הנכדים והנינים שלה. היא סיפרה סיפורים ובדיחות, ושיתפה באווירה. זו היתה זכות גדולה להביא אותה לגשר. בזכותה ובזכות הדור שלה, דור תש"ח, אנחנו כאן", מספר גלעד.

מיכל, מצידה, אומרת ש"למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את הגשר מקרוב באור יום, כי בפעם הקודמת שהייתי פה פוצצנו את הגשר בלילה. אני לא יודעת מה הקריטריונים שבגללם בחרו בי על פני אחרים ואחרות לבצע את הפעולה. חשוב לי להדגיש שאין בשירות שלי בפלמ"ח שום דבר יוצא דופן. הייתי חלק מחבורה שכולה התנדבה באותם הימים. זו היתה זכות גדולה שנבחרתי להשתתף בפעולה הזו".

"חלק מההיסטוריה"

לביקור התלוו כמה לוחמות מגדוד אריות הירדן. "לא הכרתי את הסיפור לפני שהגעתי לגזרה", מציינת סמ"ר אמילי שצ'יפקוב. "היינו בגשר לפני חודש עם המג"ד שלנו, אבל זה היה שונה לגמרי להגיע לשם עם מישהי שהשתתפה בקרב בעצמה. היא אמרה שאנו ממשיכות את דרכה".

מבחינתה של מיכל, המעמד היה בהחלט מרגש. "אין מה להשוות בין מה שהן עושות, עם כלי הנשק החדישים והיכולות שלהן, לעומת מה שאנחנו עשינו. אולי מבחינת הנכונות והרצון להיות חלק מההיסטוריה שלנו הדברים דומים, אבל במעשה עשינו הרבה פחות", היא מסכמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר