סוכת הרוח וסוכת הנפש

"חמש דקות ואנחנו בחוץ!" – זה יכול להישמע מפיו של מפקד עצבני לפני שבוע שטח, הורים שיוצאים לחופשה עם כל המשפחה, או מפי חבר או חברה שיורדים איתך לחושה בסיני. היציאה מהקבוע, מהמוכר, מהבית - אל החוץ, אל החדש, אל הארעי, לפעמים מערערת לנו את הביטחון ולפעמים היא צורך נפשי לבנייה מחדש והתרעננות הנפש.

בחג הסוכות אנחנו עוזבים את הבית, את הקן המחבק והמחמם, ויוצאים לשבוע דמוי נוודים, בבית ארעי, "דירת עראי", בלי קורת גג מעל ראשנו, אלא ענפים דקים שלא ממש יכולים להגן עלינו מהשמש הקופחת, בוודאי שלא מהממטרים והרוחות הקרירות של תחילת הסתיו.

כדי להבין את משמעות העזיבה של הבית והישיבה בסוכה, יצאתי למסע קצר של פגישות עם הרב חיים סבתו ועם הפסיכולוג עמוס מיתר, וביקשתי מהם לשתף בתובנות שלהם על עזיבת הבית ועל המשמעות של חג הסוכות, דרך החוויה האישית שלהם.  

סוכת שלום או סוכת מלחמה

את הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה אדומים וסופר מוערך, שספרו העשירי "לקראתי מצאתיך – פרקי אמונה" רואה אור בימים אלה (ידיעות ספרים), פגשתי בהיכל ישיבת ההסדר במעלה אדומים. מאות בחורים לומדים באווירה מחשמלת ומהפנטת של חודש אלול, חוויה מדהימה - זו היתה קבלת הפנים שלי. 

הרב סבתו, בחג הסוכות אדם יוצא מהקבוע ועוזב את ביתו לשבוע בסוכה. מה הקביעות עושה לנפש האדם ולמה היא כל כך חשובה?

"ישנו מדרש מפורסם שבו מובאים דברי רבי עקיבא. אמר רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה; אבל יש שם דעה נוספת, והיא אומרת שהקרבת קורבן התמיד קבוע בכל יום, היא הכלל הגדול בתורה. וצריך להבין, מדוע המדרש רואה בזה הכלל החשוב בתורה - ונראה שהכוונה לקביעות וליציבות. העבודה הנפשית של האדם מתבטאת בשני מעגלים. מעגל אחד של יציבות ומעגל שני של חוויות מתפרצות. הנפש יכולה להכיל חוויות מרעישות ומתפרצות כשהן באות על מסד של עולם קבוע. כאשר הבית פרוץ לגמרי, אי אפשר להרגיש את הרוחות שנושבות בו. כאשר הבית בנוי, אפשר לפתוח חלונות ופתחים ולהרגיש רוח מנשבת. אדם שהעולם הרוחני והערכי שלו בנוי בצורה יציבה וקבועה, יכול לקבל ולהכיל אירועים וחוויות בלי שהם ימוטטו את בניין הבית הנפשי שלו. אדרבה, הם יעשירו אותו ויחיו אותו".

אפשר לראות את הרעיון הזה, מבית קבוע לבית ארעי, בחג הסוכות. אם היציאה ל"דירת עראי" מבטאת את העזיבה של הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, לחיות חיים נטולי רכוש פרטי, חיים של רוח - למה שלא נעשה כך כל השנה? אלא שהחוויה הזאת יכולה להיות משמעותית לאדם רק כשיש לו בית קבוע. כאשר יש לו קביעות ויציבות נפשית, היציאה לחוויה מתפרצת היא משמעותית בעבורו.

"גם השבת מבטאת דבר דומה. התורה מצווה אותנו לעבוד שישה ימים, אבל יום אחד, בשבת, אומרת לאדם לחזור ולהתמקד בעולם הרוחני שלו. התורה ציוותה שכל השנה נגור בבית של קבע, אבל שבוע אחד בשנה ציוותה על האדם לצאת מהבית, מהמסגרת הקבועה, לעולם אחר שחוסים בו תחת כנפי השכינה. מעניין שגם בחג הסוכות עצמו התורה אומרת שביום השמיני יש עצרת. מה הכוונה 'עצרת'? עצרת היא התכנסות, כך מסבירים המפרשים בפסוק שם. והכוונה היא שביום השמיני התורה מצווה את האדם לעזוב את סוכתו ולחזור לביתו הקבוע. ואם אדם יישב עוד יום אחד בסוכה, הוא יעבור על איסור 'בל תוסיף'". 

מה ההבדל בין החוויה המתפרצת של חג הסוכות לחוויה אחרת שחווינו רק כמה ימים קודם לכן, ביום הכיפורים ובחודש אלול כולו?

"זאת חוויה שונה לגמרי. החוויה של הימים הנוראים נובעת מעולם מרתק של התשובה. התשובה כוללת מפגש עם החטא. כל מפגש שיש לאדם עם הליקויים שלו, עם הטעויות שלו, עם הכישלונות שלו - גורם לו לדכדוך ולעצב ומחליש את רוחו. אבל זה רק באופן זמני. כי אחרי שהוא מתקן את נפשו, אחרי שהוא מיטהר, חוזרת אליו שמחת החיים. המעבר מהימים הנוראים לחג הסוכות הוא בעצם מעבר מהשלב שבו האדם נאבק בדכדוך של החטא לאחר העמידה מול בורא עולם, בלא מחיצות ובלא חציצות, לחוויה מתפרצת ממוצאי יום כיפור ששיאה בחג הסוכות".

מעניין שהרב אומר "בלי חציצות", והרי לסוכה יש מחיצות.

"אבל מחיצות עראי, ולא בית קבוע. המעבר הזה, בין יום כיפור לסוכות, הוא מעבר מדהים ביופי שלו. בבית הכנסת, מייד אחרי שכולם צעקו יחד בחרדה גדולה 'ה' הוא הא-לוהים' מתקבצים להם מעגלים ספונטניים של ריקודים ושמחה גדולה. החרדה הזו היא שהביאה להתפרצות של השמחה והריקודים. 

"המעבר הזה הוא הכרחי. אני אתן לך דוגמה. בתפילה אנחנו כורעים ומשתחווים, דבר שמבטא את הביטול של האדם, אבל כתוב בגמרא שכשמזכירים את שם ה' צריך מייד לזקוף את הגוף ולא להישאר כפוף וכנוע. הרב קוק מסביר שהכריעה וההשתחוויה היא עבודה זמנית, אבל לא נדרש בכל ימיו ושנותיו לכפוף את כוחותיו, אלא בסופו של דבר הוא צריך לעמוד זקוף עם כל כישרונותיו ויכולותיו.

"אפשר להמשיל את זה לימים הנוראים ולסוכות. בימים הנוראים אדם כפוף, ואפילו השופר כפוף, והכפיפות הזאת נובעת מהמפגש עם החטא לצורך החזרה בתשובה. כמו עבד. אבל בחג הסוכות אנחנו הבנים של ה' היושבים על שולחן המלך. ואלו שתי בחינות המשלימות זו את זו". 

אתה איש חינוך ותיק, המלמד גמרא ומוסר יותר מ־40 שנה. איך זה שחג הסוכות המלא בתובנות רוחניות גדולות הוא דווקא זמן חופש לתלמידים, מה שנקרא "בין הזמנים"?

"זה עניין היסטורי שנבע מהישיבות באירופה שיצאו בחודש אלול לחופשה, אבל אפשר להבין אותו. המתח הרוחני שאוחז בתלמידי הישיבה בכל חודש אלול עד יום כיפור הוא גדול, וטבע האדם שזקוק גם למנוחת הנפש".

איזו חוויה מיוחדת מסוכות שלך זכורה לך?

הרב לא התקשה למצוא את הזיכרון הייחודי מימי מלחמת יום הכיפורים, שחלקה הראשון והקשה של המלחמה היו ימי חג הסוכות. באותם ימים הרב סבתו, תלמיד צעיר בישיבת הכותל, יצא לקרב והחליף את הספרים בטנקים ובפגזים. קריאה בספרו "תיאום כוונות", שבו שיקע את חוויות המלחמה ואף עובד לסרט, מראה כי הוא מעולם לא עזב את ספסלי הישיבה, והם ליוו אותו בכל הקרב.  

 "במעגל הלאומי, הסוכה מרמזת לארץ ישראל". הרב סבתו // צילום: מרים צחי

"בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור האווירה בין הלוחמים היתה קשה ומתוחה. היינו בחטיבת הבלימה ברמת הגולן. האבדות היו רבות וכבדות והחטיבה הוכתה קשה. המפקדים דיברו על חרדה על הבית היהודי, על מדינת ישראל ועם ישראל. איש לא ידע מה יהיו תוצאות הקרבות. ואז אדיר זיק ז"ל לקח ענפים של אילן, וכיסה בור שיצר פגז, ונוצרה סוכה; וכל הגדוד נכנס אחד־אחד לברך 'על ישיבת סוכה' ו'שהחיינו'. והרגע הזה נסך בנו ביטחון ושמחה. ואני זוכר שכתבתי אז על פתק את המילים הבאות:

'עטופי טלית נוטלי לולב

ניטלו מסוכתם

נפלו המחיצות נתערבב הסכך

בצל שמיים חסותם'.

"את הפתק שמתי בתא התותחן. וכששטפו בימ"ח את הטנק מזיהומים, שטפו גם את הפתק הזה".

על המסך ועל הסכך

הסכך הוא מלשון סיכוך, והיום אנחנו בדור המסכים. הרב מלמד דורות של תלמידים, כאלה שלא החזיקו מסכים וכאלה ששקועים בהם יומם ולילה. מה המסך עושה לאדם?

"אומר לך את האמת, ברור שחל פה שינוי מדהים מאז שנכנסו הטלפונים החכמים. זה שינוי מנטלי, שינוי רוחני, אבל אני לא יכול לפרש אותו לחלוטין ולא יכול להתמודד איתו, והסיבה לכך היא שאני לא גדלתי בעולם הזה. הרבה חוקרים מנסים להבין את הנוער והדור הזה, והם לא מצליחים כי הם לא גדלו בדור כזה. אי אפשר להתמודד עם בעיה אם אתה לא התמודדת איתה. לי היו בחיים ארבעה־חמישה חברים טובים, ואף פעם לא הרגשתי בודד.

"המשפחה היתה איתנה וחזקה. והיום לכל אחד יש מאה־מאתיים חברים בקבוצות שכל היום שולחים הודעות, ומתכתבים עשרות פעמים ביום, והם מרגישים בודדים. זה עולם בפני עצמו, שיש לו הרבה יתרונות והישגים עצומים. אני זוכר שפעם ישבתי ולמדתי וגיליתי שיטה חשובה של הרשב"א באיזה עניין שלא היתה במקומה, הראיתי אותה לכמה תלמידי חכמים, והם שמחו מאוד והתפלאו איך מצאתי אותה. אחרי זמן שאלתי בשיעור את השאלה, ואחרי לא יותר מ־20 שניות, אחד התלמידים עונה מייד 'יש רשב"א שאומר כך'. כמה לחיצות במחשב דילגו על מאמץ רב".

סוכות הוא חג שבו מזמינים אורחים, האושפיזין, ומתחברים לאנשים שונים. איך מחברים את כל החלקים בחברה השסועה שלנו, איך מאחים את הקרעים? 

"אני מאוד מודאג. זה מאוד כואב לי. אני 60 שנה בארץ, ואישית אני לא זוכר תקופה כל כך שסועה. אבל אני זוכר שהמבוגרים סיפרו לנו על ימי ההגנה והאצ"ל, שהיתה בהם שנאת חינם לא פחות מהיום. לכן אני יכול להאשים בזה את תקשורת ההמונים, כי אז התקשורת היתה דרך לוחות המודעות. לפי דעתי הכל תלוי בחינוך. כל אחד מבין שיש כאן שני ויכוחים גדולים, ויכוח פוליטי שבו כל צד חושב שהצד השני מסכן את חייו, ויש ויכוח אחר איך המדינה שלנו תיראה כמדינה יהודית. אלו ויכוחים אמיתיים ונוקבים. אבל גם בוויכוחים כאלו השאלה היא איך מנהלים אותם. דרוש חינוך לעדינות, להכלה, להקשבה, לסבלנות -  ולצערי מתמעטים אלה שמחנכים לזה. בסופו של דבר האישיות של האדם קובעת. אפשר להתווכח ויכוחים נוקבים ולהיות מלאי אהבה זה לזה".

איך מחנכים את המחנכים?

"אני עושה את שלי. אני מחנך את תלמידיי כמה שאני מצליח, אבל אני מודה שאני שם רק לבנה אחת בבניין, ולא מתקן עולם שלם. אין לזה פתרונות קסם".  

חמוש בתובנות רוחניות מסוכת הפגזים פניתי לדבר עם הפסיכולוג עמוס מיתר על המשמעות הנפשית של בית, של קביעות ושל ארעיות.

הבית שבנפש

את הפסיכולוג עמוס מיתר פגשתי בקליניקה הצמודה לביתו ברמת השרון. באווירה נינוחה ישבתי על הכורסה הנוחה והקשבתי, "זה קצת היפוך תפקידים, כי בדרך כלל כשאני יושב בחדר הזה, אני בעיקר מקשיב", הוא אומר. ניכר שתחומי העניין של מיתר חורגים מהתיאוריות הטיפוליות ומגיעים לחקר אינטלקטואלי של המהות. הוא משלב מתודות פסיכולוגיות־מדעיות מהמערב עם תורות הנפש מהמזרח.

"היהדות הכי קרובה להוויה של הנפש". פרופ' עמוס מיתר // צילום: יהושע יוסף

בפסיכולוגיה המערבית ובתרבות המזרח אין חג כמו סוכות, אבל בכל זאת אני בטוח שיש להן מה לתרום להבנה של החג הזה. מה המשמעות שעושה הבית, המקום הקבוע, לאדם?

"קודם כל, מכל הדתות, כשמסתכלים על העומק והשורשים, בלי פוליטיקות וריבים, היהדות הכי קרובה להוויה של הנפש. והדרך של הבודהיסטים מאוד קרובה ליהדות, בענווה, בהסתכלות של האדם מול הטבע, בתפיסת המקום והזמן וביחס בין אדם לאדם אחר. 

"כדי להבין מה עושה לאדם הבית, הקבוע והמוכר - צריך להתחיל במושג 'שלי', שהוא צורך של האדם. ילדים קטנים אומרים על כל דבר 'זה שלי, ואני לא נותן את זה'. הצורך הנפשי של הילד ושל האדם הבוגר בידיעה שיש דברים שהם שלו, הוא חיוני לחיים. כל זרע, צמח, צריך את התנאים המיוחדים שלו להגיע לפריחה,  ואז הוא מפזר את הזרעים, ומה שהיה שלי הופך ללא־שלי, לנחלת הכלל. גם אצל בני האדם יש שלב שבו האדם נותן לאחרים, נותן מקום, מאפשר. 

"זה מתחבר לבית, כיוון שדבר הוא שלי רק אם אני יכול לתת אותו. אם אני לא יכול לתת משהו - הוא לא שלי, הוא שולט בי. הבית הוא מקלט, הגנה, מבדיל ביני לבין הסביבה, זה מקום שאני יודע שאני יכול להגיע אליו ולנוח בו מהמאבקים שיש ביני לבין העולם, המאבקים בחיים, המקום שבו אני יכול להיות מי שאני, בלי מסכות והצגות. הבית הוא מחיצה ביני לבין העולם. בית הוא מקום של יצירה. מקשטים את הבית, שמים בו ריהוט וספרים שאנחנו אוהבים, מוזיקה שאנחנו בוחרים. 

"בית נותן ביטחון. אמנם זו אשליה, כי בית יכול להיעלם ברגע. זה קרה לי פעם. בזמן מלחמת המפרץ גרתי ברמת חן, וחלקיקי פטריוט נפלו על הבית שלי, וכשחזרתי הביתה והוצאתי את המפתח, השכן צחק עלי ואמר לי, 'עמוס, בשביל מה המפתח? אין לך דלת!' לא רק דלת לא היתה לי, לא נשאר מהחדר האטום דבר. אבק ואפר.

"אספר עוד משהו על עצמי בהקשר של בית ועזיבה של בית. ההורים שלי חיו באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכל אחד מהם עזב את ביתו. המשפחה של אבא שלי ברחה מפולין לרוסיה ממש לפני הפלישה של הנאצים. אמא שלי ברחה מהבית והיתה עם הפרטיזנים של משפחת ביילסקי, בביצות וביערות, בלי בית. מה שיפה זה שגם במקום כזה אפשר למצוא את המושג בית".

איך בדיוק בונים בית ביער כשצריכים  להסתתר ולנדוד כל הזמן?

"בית הוא לא ארבעה קירות וקורת גג. בית הוא  שייכות. אדם יכול להיות ביער ולארגן לעצמו איזו אבן בצורה מסוימת, כמה ענפים, איזו כרית שאילתר, ואחרי יום שלם שהסתובבת אתה חוזר דווקא לנקודה ולפינה הזו, ולא תלך כמה מטרים הצידה. זה הבית שלך. הצורך של זה הוא ראשוני.

"גם סטודנט חוזר תמיד לאותו מקום, לאותו כיסא שהוא ישב בו בסמסטר הקודם. בית זה הרגל. מקום שאתה רגיל אליו, אז אתה גם נינוח בו ויכול להתפנות לעשות דברים אחרים. גם לי יש מקום כזה, בסלע מסוים בחוף של קריית חיים, שכשאני מתיישב שם, עוד מילדותי, זה ממלא אותי".

אז מה הרווח הגדול כשיוצאים מהבית?

"כשאדם יוצא מהבית ובונה סוכה, הוא זוכה לראות את הבית שלו מבחוץ, להבין שהוא לא באמת צריך את כל מה שיש לו. בסוכה אין כמעט כלום ממה שיש בבית, ואפשר להגיע לאינטימיות ולמגע עם הנפש, לשירה, לשמחה ולחדווה דווקא כשאתה לא בבית. ההרגלים שלנו, האוטומטיות שלנו, כשאנחנו בבית זה מכבש לחצים, ואפילו במידה מסוימת כמו בית כלא. והדרך להבין את זה זו הארעיות, היציאה מהבית, והסוכה מדגישה את זה. היא אפילו נועדה לזה. וזה מצוי גם בבודהיזם".

אז סוכות זה חג שממש מלמד על הנפש של האדם?

"בהחלט. בסוכה אני יכול להבין את מי שאני. את ההנחות שלי, את העוגנים שלי. הסוכה מאפשרת לי להבין איך לחיות בלי הבית, לישון תחת השמיים מלאי הכוכבים בלי קורת גג".

לא כל אחד שיושב בסוכה מרגיש את זה.

"הסוכה היא רק כלי, אנחנו לא יכולים לגרום לאדם לחוות, רק לתת לו כלים. אם הוא עסוק מדי בבישולים ואירוח ולא חווה את הסוכה, לא נותר לנו אלא לעמוד מהצד ולכבד. הכבוד לאחר הוא דבר חשוב מאין כמוהו, במיוחד אצל הילדים. יש לי את נקודת המבט שלי, ואני רוצה שלילד שלי תהיה נקודת מבט משלו. זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לילד שלי, שיהיו לו כמה נקודות מבט. 

"אם זה לא היה יומרני מדי, הייתי מוסיף לעשרת הדיברות את הדיבר ה־11: 'כבד את בתך ואת בנך למען'. רק בכיבוד הילדים יש באמת אהבה. הילדים מלמדים אותנו המון, הם המחנכים הכי טובים שלנו. אם אני רק אומר לו מה לעשות זו לא אהבה, זו דאגה, שליטה, השתלטות, דברים שאני עושה בשם הפצעים שלי. וזה קיים בארעיות".

הצורך בקביעות

הגוזלים צריכים לעזוב את הקן.

"כן, ואפילו אם יש נשר בשמיים, צריך לתת להם לעוף. אבל אנחנו עושים המון שגיאות בזה, בחינוך הילדים. אני לא פגשתי הורה שמוכן להיות כן עם עצמו שיגיד שלא עשה טעות בחינוך הילדים. אי אפשר להימנע מזה".

לפעמים המציאות מאלצת לחיות בצורות שונות של בית. כמו ילדים להורים גרושים.

"זה נורא עצוב. התרגלנו לזה, אבל זה פוגע בילדים, החוויה של פיצול הבית".

זה דווקא יכול להביא אותם למצב של שני בתים.

"הוא יכול להגיד שיש לו שני בתים, אבל בעצם אין לו אפילו בית אחד. הוא לא יכול להגיד שהוא אוהב יותר את הבית של אמא, כי הוא בוגד באבא, והפוך. הוא לא יכול להגיד את מה שהוא רוצה להגיד, הוא לא משוחרר. יש משפחות שזה לא ככה אצלן, אבל זה נדיר. יש לזה גם יתרונות, נקודות מבט רחבות יותר על העולם, אבל החסרונות גדולים יותר. הרבה ילדים מתמודדים עם זה בעזרת בובה או שמיכה שהם לוקחים איתם לכל מקום ומחזיקים את הבית שלהם איתם. הצורך בקביעות הוא עצום".

מה הצורך שיש לאנשים לצאת מהבית? 

"לפעמים אדם מרגיש חנוק, ואז הצורך בחופשה הוא ברור. אבל גם כשאין חנק, אנחנו רואים שאנשים יוצאים למסע, למשל אחרי הצבא, ברור שזה הצורך לצאת מהאווירה הזו של הצבא אבל יש ביציאה הזו גם רצון לעזוב את הבית. הוא יכול לא להרגיש בזה מסע רוחני אבל ההתרחקות מהבית יוצרת בתוכו מרחב רוחני חדש ושלם. אני עצמי בשנות השבעים נסעתי לאיראן, אז היו עוד יחסים טובים איתם, ושם עבדתי במשך שנה בריתוכים. אמנם מישהו פנה אלי, אבל הצורך הזה, של לצאת מההורים ולהכיר את עצמי, היה קיים בי ולכן נעניתי לאתגר הזה".

אתה מטפל גם בספורטאים רבים, ובספורט אנחנו רואים את ההבדל בין משחקי בית למשחקי חוץ, אבל מה בעצם ההבדל? 

"מאמנים חושבים שקהל גורם לכל השחקנים להתעלות ולכן למשחקי הבית יש חשיבות גדולה, אבל זה לא מדויק בכלל. זה מאוד אישי ותלוי באישיות של כל שחקן. יש שחקנים שהקהל הביתי המצפה מהם להתעלות מלחיץ אותם והם ממש משתתקים, אבל במשחקי חוץ דווקא מתעלים, ויש כאלה שהקהל הביתי דוחף אותם אבל בחוץ הם לא משחקים טוב, ויש כאלה שהקהל ממש לא משפיע עליהם. אבל מה שבאמת חשוב הוא ה־Recovery Time, ואלה שמתאוששים מהר יותר הם ווינרים".

אחרי השיחה הזו חזרתי הביתה והתחלתי להקים את הסוכה שלנו, סתם סוכה במרפסת, לא בתוך בור של פגז אבל עם הרבה תובנות חדשות ורצון גדול לענווה, והרי למדנו שהגישה והדברים שבלב חשובים יותר מהמבנים עצמם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו