מאז יוני 2020 נמצא "קסטלו דבשאן" בבוקינג.קום. כרגע יש בעיה לשכור שם דירת נופש, אבל בימים כתיקונם תוכלו לשכור דירת 50 מטר, כולל טלוויזיה, מיקרו, מכונת כביסה, וגם חניה פרטית. בקומפלקס יש בריכה ומגרשי טניס, והמרחק ממרכז העיר קצר. הכל מאד נוח.
חוץ מההיסטוריה. היא פחות נוחה. כך למשל, העובדה שבזמן מלחמת העולם השנייה, כשהעיר סן רמו הקטנה והיפה היתה נתונה לכיבוש נאצי, שימש הקסטלו מפקדה של האס.אס ובקיר הניצב מול הכניסה הוצאו פרטיזנים להורג.
אז, כמו עכשיו, היה הבניין בידיים פרטיות, אחר כך עבר לידיים פרטיות אחרות, ואלה התחלפו שוב ושוב. אולי לכן נוצר איזה ניתוק בין האירועים ההיסטוריים הרי המשמעות שהתקיימו כאן, לבין ההיסטוריה האישית הפתלתלה, העשירה בפרטים אינטימיים ובחצאי שמועות, שהתרחשה בין כותלי הווילה הזאת.
בזמן שהיסטוריונים ובני המקום מבקשים להציג את הכרוניקה המכובדת, מבצבצות מן החרכים ביוגרפיות סוערות, אדישות להיסטוריה הגדולה שנרשמה באותם חללים ממש.
ארבע שנים ארכה בנייתו של הקסטלו (או הווילה), וכשהושלמה ב־1909 קנה אותו אציל אנגלי, הרוזן מקסברו. בעטייה של קריירה צבאית נאלץ הרוזן לשהות תקופות ארוכות במזרח הרחוק, וכפי שקורה גם במקומותינו, נשבתה נפשו הסקרנית בקסם האוריינט והוא אימץ אורח חיים בודהיסטי. לווילה, אשר בגן המקיף אותה פוזרו פסלים הינדיים, קרא הרוזן "וילה סילביה מקסברו" על שם אשתו השנייה, אלמנה איטלקייה צעירה.
אלא שלרוע המזל, ובלי לרמוז חלילה לקוצר ידם של האלים המוצבים בגינה, מתה האלמנה הצעירה בטרם עת. או אז נשא הרוזן בן ה־72 אישה שלישית, אלמנה אף היא, וזמן קצר לאחר נישואיו שינה את שמה של הווילה לשם הנוכחי: קסטלו דבשאן. מונח זה מגיע מהסנסקריט ומציין את מצב התודעה של האגו לאחר מות הגוף ולפני שהנשמה הטהורה מתגשמת בבשר אחר.
רגע חסד זה מתאפיין, כך נראה, בשלווה מבורכת, אך בת חלוף. זה היה גם גורל נישואיו הטריים של הרוזן. זמן קצר לאחר ששינה את שם המבנה, נפח את נשמתו והפך את אשתו השלישית לאלמנה בפעם השנייה. אנחנו ב־1916. לווילה מלאו שבע שנים בלבד.
"שאריות ספינה טרופה"
כשהתכנסה ועידת סן רמו באחד מחדרי הווילה באפריל 1920, היא היתה כבר בידיו של אדם אחר: מר אדוארדו מרצ'גליה, איש עסקים מטורינו. מרצ'גליה השאיל בנדיבות את משכנו לממשלה האיטלקית כדי שתוכל לערוך בו את דיוני ועידת השלום.
ללא ספק היה זה אחד מרגעי השיא של הווילה. הוועידה הרעידה את אמות הסיפין של העיתונות המקומית והעולמית וריתקה את העוקבים אחרי הדיונים. בהם היו כמובן גם קהילות יהודיות רבות בעולם הרחב ובפלשתינה, אבל לא רק אלה ציפו במתח להחלטותיה.
בעיר פיומה (כיום רייקה שבקרואטיה) עקבה בחשש אחרי תוצאות דיוני הוועידה גם חבורת לאומנים איטלקים בראשותו של גבריאלה ד'אנונציו, משורר, טייס וממבשרי הפשיזם האיטלקי. ד'אנונציו וחבורתו - ערב רב של אמנים, נוודים, אנרכיסטים וסתם הרפתקנים - כבשו את העיר פיומה כמה חודשים קודם לכן, לאחר שזו נמסרה ליוגוסלביה בוועידת השלום בפריז ב־1919. עתה קיוו המתיישבים בעיר הנמל שבמסגרת החלטות סן רמו תצווה הממשלה האיטלקית על סיפוחה של פיומה לאיטליה.
הם נחלו אכזבה גדולה. איטליה לא תמכה בעמדתם. וכך, בעת שמנהיגיהן הבכירים ביותר של המדינות המנצחות ישבו באולם המהודר, קבעו את עתידו של המזרח התיכון ושרטטו גבולות באירופה, ישב ד'אנונציו רותח בפיומה וניסח מנשר נאצה גועש, שבו הטיח רפש בפניהם של המשתתפים בוועידה, ובתוך כך, למה לא, השמיץ גם את הווילה. המנשר פורסם ב־27 באפריל, עם תום הדיונים, והוא נפתח במילים הבאות: "ועידת השלום התכנסה בסן רמו בווילה ענקית המצטיינת בטעמה הרע, שדבר אצילי אין בה מלבד שאריות עתיקות של ספינתי הטרופה".
כאשר ד'אנונציו כותב בחמת זעם על שאריות ספינתו הטרופה הנמצאות בווילה, הוא בהחלט אינו הוזה. בשנת 1910, שקוע עד צוואר בחובות ושבור לב בעקבות סיום יחסיו המקצועיים והרומנטיים עם השחקנית אלאונורה דוזה, שגם תמכה בו כלכלית, מכר ד'אנונציו את חפציו, ובהם שער ברזל נפלא שעיטר את הווילה שבה התגורר בפירנצה. את השער קנה הרוזן מקסברו, אותו אציל אנגלי בודהיסט שהעניק לווילה דבשאן את שמה, והוא זה שהציבו בפתחה.
ועידת סן רמו, אם כן, סימנה התגרות קשה במשורר ההולל, ונראה שייצגה עבורו אובדן כפול: לאומי ואישי. לא זו בלבד שאיטליה שאותה ביקש להוביל לעבר עתיד חזק יותר הפנתה לו את עורפה, היא עשתה כך בעודה יושבת בבניין שמתקשט בנכסי העבר שלו עצמו.
בשנים שלאחר ועידת סן רמו החליפה הווילה עוד בעלים. למלחמת העולם השנייה הגיעה כבר מותשת. אין טעם לחזור על מה שאירע שם בזמן המלחמה והוזכר בראשית הדברים. תושבי המקום מודעים לכך וזוכרים את התקופה העגומה בעצב.
הכרה בכובד המשקל
לאחר מלחמת העולם השנייה חזר הקסטלו להיטלטל בין ידיים פרטיות. ראשית הפך למלון, ולאחר כמה שנים שופץ באופן מאסיבי. רצפת השיש הלבנה הוסרה והוחלפה ברצפה צבעונית, הכניסה והמדרגות המובילות אליה - סימן ההיכר של המבנה - נחסמו מבפנים כדי לאפשר את השינוי העמוק שבוצע בחלליו הפנימיים. הווילה הפרטית הפכה לבניין מגורים משותף יוקרתי.
החדר שבו נערכו דיוני ועידת סן רמו הוסב לדירה של גברת נחמדה, שאפשרה לי להיכנס לביתה בעודה שוהה בחו"ל. בין הספה, הטלוויזיה והעציצים, ניצבת מול המקרר האח שהיתה עדה לדיונים שהובילו להכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בפלשתינה.
101 שנים לאחר ועידת סן רמו ערכה שגרירות ישראל באיטליה טקס חגיגי לציון האירוע ההיסטורי. במסגרתו נקבע בבניין שלט המסביר את חשיבותו וקושר בין הוועידה לבין הקמת מדינת ישראל 28 שנים אחריה. האם עכשיו יכיר סוף־סוף הקסטלו בכובד המשקל המוטל על כתליו?
