אין התחלה. נולדתי - גם אני יצאתי לאוויר העולם - ומאותו רגע החלה השייכות.
עשיתי כל שביכולתי כדי להשתחרר ממנה. אבל איש מעולם לא הצליח, זה קורה לכולנו - אחד אחרי השני.
לעומת זאת, פיתחתי מנגנון הגנה משוכלל ביותר בתחום השחמט שנקרא על שמי: "הגנת אז'אר". בהתחלה נכנסתי לבית החולים שבעיר קאוֹר, ובהמשך אושפזתי במרפאה הפסיכיאטרית של דוקטור כריסטיאנסן, בקופנהגן.
הם בדקו אותי, ניתחו אותי, בחנו אותי, עירטלו אותי, ומנגנון ההגנה שלי קרס. הם "הבריאו" אותי והחזירו אותי לשימוש.
עלה בידי לגנוב כמה מסמכים מהתיק הרפואי שלי, כדי לבדוק האם יש בהם תועלת כלשהי מבחינה ספרותית, האם אני מסוגל להתאושש.
"ההתחזות, שהרחיקה לכת בקיצוניותה, ושבוצעה משך שנים ברציפות ובהתמדה לא מבוטלות, מעידה באופייה הכפייתי על הפרעת אישיות מובהקת".
בסדר, שיהיה, אבל כולם מעמידים פנים כמיטב יכולתם. אני מכיר אלג'יראי אחד שמתחזה לפועל ניקיון כבר ארבעים שנה, וכרטיסן שעושה שלושת אלפים פעם ביום אותה תנועה, ואם אתה לא מעמיד פנים, מייד יכריזו עליך א־סוציאלי, בעל ליקויי הסתגלות או מסוכסך בנפשך. יכולתי אפילו להוסיף ולומר שאלה חיים מדומים בעולם מפוברק לחלוטין, אבל זה היה נתפס כילדותי מצידי.
"יתום, טעון מילדותו ברגשי שטנה כלפי בן־משפחה רחוק, עסוק בחיפוש אופייני אחר דמות אב".
דוד מאקוט הוא אולי מנוול, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא אבי. מעולם לא טענתי כך, רק ייחלתי לזאת, ברגעים מסוימים, מתוך ייאוש. זה לא הייתי אני אלא החוקרים שלי, שהביעו חשד אחרי פרסום "כל החיים לפניו" שהוא אבי מולידי האמיתי.
"עושה תמיד קשרים איומים בשרוכי נעליו כשהוא מנסה להתירם, ואחר כך קורע או גוזר אותם בחמת זעם כדי להשתחרר. מתקיימת העברה לשרוכי הסבכים הפסיכולוגיים שלו, שאותם הוא רק מעצים כשהוא מנסה להתירם".
החלק על השרוכים נכון, אבל כל היתר קשקוש.
נכון גם שיש לי בעיות עם העור שלי, מפני שהוא לא העור שלי: קיבלתי אותו בירושה. נעטפתי בו בדרכים גנטיות, בכוונה תחילה, במזיד, ואז הנאשם מתבקש לעמוד, בייחוד בלילה, בשעה ארבע בערך, כששיעור הסוכר בדמי נמצא כמדומה בשפל, וכשהוא זועק זעקות שבר שם בפנים.
אני לא יודע מתי היה הרגע שבו הופיעו לראשונה ה"סימנים הקליניים" של השייכות, ה"תסמינים" שלי, כלשונם. אין לי מושג איזה טֶבח בדיוק היה כרוך בעניין, אבל לפתע הרגשתי שאני מוקף אצבעות, טרף לנראוּת שלא היתה כמותה. זה הוא, תיפסו אותו. התברר לי שהפכתי להיות כלל־עולמי, בעל אחריות בלתי מוגבלת. זו, אגב, הסיבה לכך שהפסיכיאטרים טענו שאני חסר אחריות. ברגע שאתה מרגיש צורך להיות בינלאומי, אתה מאובחן כקורבן.
עשיתי הכל כדי לברוח מעצמי. אפילו התחלתי ללמוד סוואהילי, שכן חייבים להודות שזו שפה רחוקה ממני די והותר. למדתי, ירקתי דם, אבל כל זה היה לשווא, כיוון שאפילו בסוואהילי הבנתי את עצמי, וזו היתה שוב שייכות.
או אז גיששתי אצל ההונגרית־פינית. הייתי בטוח שלא אתקל בהונגרי־פיני בקאוֹר ושכך אמצא את עצמי פנים אל פנים מול עצמי. אבל לא הרגשתי בטוח: המחשבה שייתכנו ילודי אישה שמדברים הונגרית־פינית, אפילו במחוז לוט, טרדה את מנוחתי. הרי נהיה היחידים שמדברים בשפה הזאת, ואנחנו עוד עלולים להיתקף התרגשות, ליפול איש בזרועות רעהו ולדבר בגילוי לב. אנחנו עוד עלולים לספר זה לזה על עוונותינו, ועד מהרה תתרחש מתקפת קרון הדואר. אני אומר "מתקפת קרון הדואר" מפני שזה לגמרי מחוץ להקשר, וזו הזדמנות שאין להחמיצה. אני לא רוצה שום קשר עם ההקשר.
ובינתיים אמשיך לחפש מישהו שלא יבין אותי ושלא אבין אותו, כיוון שיש לי צורך מחריד באחווה.
• • •
הפעם הראשונה שהיו לי הזיות היתה בגיל שש־עשרה. לפתע פתאום ראיתי את עצמי מכותר גלים ששאגו מציאות, וזו תקפה אותי מכל הכיוונים. הייתי צעיר מאוד, לא היה לי מושג בפסיכיאטריה, וכשראיתי על המסך תמונות מווייטנאם, ילדים שבטנם נפוחה מן המוות גוועים באפריקה וגופות של חיילים מסתערות עלי, הייתי בטוח שאני מטורף ולוקה בהזיות. ואז, בלי להבין ממש מה אני עושה, התחלתי לפתח את מנגנון ההגנה שלי, שמאפשר לי למצוא מקלט במוסדות רפואיים שונים.
הוא לא בא בבת אחת, אלא היה פרי עבודה ממושכת.
לא בניתי את עצמי. ישנו המטען הגנטי של אבא־אמא, עם אלכוהוליזם, טרשת נפוצה, וקצת קודם, שחפת וסוכרת. אבל כדי למצוא את מה שאין לו שֵם צריך לחזור הרבה לאחור, אל שורש המקור.
כשהופיעה היצירה הראשונה שלי פרי דמיוני, אנשים התחילו להעיר שאני לא קיים באמת ושאני בלי ספק בדוי. היו אפילו שהניחו שאני יצירה שיתופית.
זה נכון. אני יצירה שיתופית, אבל אני עדיין לא יכול לומר לך אם זה היה מתוכנן מראש. על פניו, אני לא חושב שאני מוכשר מספיק כדי להעלות על הדעת כוונות מוכות־עגבת או משהו בסגנון הזה במטרה האחת והיחידה לסחוט מעצמי איזו יצירונת ספרותית.
אם כי זה אפשרי, מפני ששום דבר בחיים לא ניתן חינם, אבל לא הייתי נשבע בזה.
"כותב תחת הפסבדונים Ajar, שפירושו באנגלית פתוח למחצה, חושף פגיעות מזוכיסטית, שטופחה קרוב לוודאי בכוונה תחילה כמקור פורה של השראה ספרותית".
טעות. חבורה של זבלים. כתבתי את ספרי המרפאה שלי במרפאה, בעצתם של הרופאים עצמם. זה תרפויטי, הם אומרים. בהתחלה הם המליצו לי על ציור, אבל לא יצא מזה כלום.
ידעתי שאני דמות בדויה ולכן עלה על דעתי שאולי אני מוכשר לכתיבה בדיונית.
"מסתתר מאחורי פנטזיות לא־מודעות של אי־פגיעות, מרחיק לכת לפעמים עד כדי הידמוּת לחפצים שונים (אולר, משקולת נייר, שלשלאות, מחזיק מפתחות) במטרה להגיע למצב של חוסר רגש, כמו גם כדי להעמיד פנים שהוא מאמץ, בתור חפץ, גישה ראויה של שיתוף פעולה עם החברה שעל ידה הוא חש מאוים תדיר. סירב לקבל את פרס גונקור כדי להתחמק מרדיפות".
סירבתי לקבל את פרס גונקור ב־1975 משום שנתקפתי פאניקה. הם הבקיעו את מנגנון ההגנה שלי, חדרו פנימה, ואני נבהלתי מהפרסום, ששלף אותי מכל מקומות המחבוא שלי, ומחקירות החוקרים בבית החולים בקאוֹר. חששתי לאמי, שמתה מטרשת נפוצה ושהשתמשתי בה לבניית דמותה של גברת רוזה. חששתי לילד שהסתרתי ושהיה אולי בן שתיים־עשרה עד שלושים וארבע, כמוני, או ארבעים, או מאה, או מאתיים אלף ואפילו יותר, כי צריך לחזור למקור הרוע כדי שתהיה רשאי להכריז "לא אשם". סירבתי אם כן לקבל את הפרס, אבל זה רק הגביר את הנראוּת שלי. אנשים אמרו שאני רודף פרסום.
מאז קיבלתי טיפול ומצבי השתפר, תודה. בעת האשפוז האחרון שלי, אפילו כתבתי ספר שלישי.
"לעתים קרובות דימה לחשוב שהוא נחש פיתון כדי להימלט מטבעו האנושי ולהשתמט כך מאחריות, ממחויבות ומאשמה הכרוכות בטבע זה. הוא השתמש בעצמו כדי לכתוב רומן, חיבוק גדול, שאותו חילץ ממצבו הפיתוני (תוצאה של עיסוק רב באוננות)".
זה נכון. אפילו הוזמנתי להשתתף בכנס לאומי של התנועה נגד גזענות ואנטישמיות ב־29 בנובמבר 1975, מפני שזוחלים היו תמיד בחזית השנואים. נבצר ממני להגיע, כיוון שבאותו זמן החזירו אותי לכלוב שלי בקופנהגן. אני רוצה להודות בהזדמנות זו למארגנים.
אני נמנע בשאט נפש מלצטט כאן עמוד אנטישמי מובהק מן התיק הרפואי שלי, שבו כתוב שאני יהודי. לעומת זאת, ניסיתי לברר האם רגשות הקלון והאשמה שלי אינם פועל יוצא של היותי יהודי, ושלפיכך לא צלבתי את ישו, דבר שהאנטישמים לא חדלו להאשים אותי בו מאז. האומנם לא הפכתי לפיתון כדי לחמוק מטבעי היהודי?
דוקטור כריסטיאנסן אומר שאוננתי יתר על המידה.
הוא לא יצא נגד אוננות - קורטוב של דיאלקטיקה, של התעוררות מוחית ושל סיפוקים אינטלקטואליים אינו מזיק, זה אפילו מיטיב, אבל אלפיים שנות אוננות זה כבר יותר מדי. הוא הזכיר לי שהיום יש שחורים, ערבים, סינים, קומוניסטים, ושהיהודים כבר לא הכרחיים לאוננות.
או אז שאלתי את הרופא הטוב האם לא ייתכן שהתגלגלתי לפיתון משום שליהודים יצא זה אלפיים שנה שם של מלווים בריבית ושל נחשי חנק, והוא ענה לי שייתכן בהחלט, שאני מסוגל לעשות כל דבר, לרבות את עצמי, כדי לכתוב ספרות.
חשבתי על דוד מאקוט, סופר מפורסם שתמיד ידע להפיק מן הסבל והזוועה הון ספרותי נאה.
שבתי לכתוב.
כפי שאתה רואה, קשה לי להיחלץ. אני מוקף מכל עבר, וזו השייכות.
יש לי במרפאה קולגה שהצליח לפענח כתב חרטומים של ניב מצרי טרום־קולומביאני, והתחיל לחשוב ולדבר בשפה הזאת שאינה בנמצא, שאיש אינו מכיר ושאין עליה שום פיקוח. הוא אפילו הותיר כמה לוחות טין לא־מפוענחים בכתב חרטומים כדי להשאיר מקום לעתיד, שכן כל עוד הם לא־ידועים, הם עדיין יכולים לאצור בתוכם תגלית אותנטית, הסבר ומענה. הוא אדם מאושר, כיוון שהוא מאמין שכך הוא מכיר משהו שנשמר ללא רבב.
• • •
אני לא מייחס חשיבות לכרונולוגיה, לסדר ולכללים במסמך הזה, וזאת מכיוון שקראתי די והותר ספרי בלש כדי לדעת שהסדר עלול להוביל אלי את השוטרים, ותהיה בטוח שלא בשביל זה מצאתי מקלט במרפאה של דוקטור כריסטיאנסן בקופנהגן.
אני כמעט לא מדבר דנית, אבל זה לא מספיק. כשאני יוצא, באישור המוסד, ועושה סיבוב בחוץ, הדנים פותחים איתי בפנים מאשימות בשיחה על ארגנטינה, צ'ילה וצפון אירלנד. העוברים ושבים ממלמלים לעברי בדנית את כל הדברים האיומים שהם גילו על אודותי.
אתה בטח תוהה איך אני מצליח להבין את דבריהם בשפה שבה אני לא מדבר מילה.
אל תצחיק אותי.
אני בלשן מלידה. אני שומע ומבין אפילו את השקט. זו שפה מפחידה במיוחד והקלה ביותר להבנה. השפות החיות שנבלעו בתהומות השכחה והאדישות ושאיש אינו שומע הן אלו שמצטלצלות ברהיטות מירבית.
ישנה גם בעיית הנשימה כבדת המשקל.
אישפזו אותי לראשונה כשהסביבה הבחינה שהתחלתי לעצור את הנשימה בכל הזדמנות - מבוקר עד ערב. בהתחלה הם פוצצו לי את הפרצוף, מפני שזה היה מעליב, פגיעה בכבוד האנושות, חילול שמם של פסקל, ישו וסולז'ניצין. או לפי מידת חשיבותם: סולז'ניצין, ישו ופסקל. זו היתה יריקה בפניה של האנושות, כלומר העלבון הצורב ביותר שאפשר להטיח בספרות. הייתי אז קומוניסט, אבל מאז הספקתי להסיר את שמי מהרשימה כדי לא לפגוע בהם, כיוון שאני טיפוס חתרני. עמדתי על המדרכה, מסביבי התקהלו אנשים, הם ראו שאני מנסה לא לנשום את האוויר שהם נושמים. הם קראו לשוטרים בגין ביזוי המרחב הציבורי. כשהשוטרים, ברכב המסחרי שלהם, ראו שאני ממשיך לא לנשום ואפילו סותם את האף, הם פוצצו לי את הפרצוף בעוון זלזול בנציגי איברי הנשימה בעת מילוי תפקידם.
כשהובאתי אל המפקח והמשכתי לעצור את נשימתי ולסתום את אפי ולעשות את תרגיל ההיגיינה שלי, הוא יצא מכליו ואמר שאנחנו לא נמצאים בארגנטינה או בלבנון, אלא בקאוֹר. כאן אין ריח של חרא, דם, מוגלה וגופות. אני יכול לנשום כמתבקש מן המין האנושי.
"אל תנסה לעבוד עלי".
אבל זה לא היה רק בקאוֹר! זה היה בכל מקום. נראה שרפה־השכל הזה אפילו לא העלה על דעתו שפינושה ואמין דאדא הם אתה ואני.
אל תנסה לעבוד עלי. זה, כמדומה, מה שהביצית הראשונה אמרה לתא הזרע הראשון שהתייצב לפניה, אבל הביצית היתה חסרת ישע וידו של הזרע היתה על העליונה.
אחר כך הקמתי עלי אויבים חדשים בקאוֹר מפני שרציתי להיות כמו מספרי הסיפורים הערבים: נעמדתי ברחוב קלמנסו ביום השוק וסיפרתי את סיפור חיי. שוב פוצצו לי את הפרצוף. בתחנת המשטרה, המפקח האבהי הזהיר אותי בכובד ראש.
"אבל מה כבר עשיתי, אדוני המפקח? סיפרתי את סיפור חיי, זה הכל".
"החיים שלך מגעילים, פבלוביץ'. אנשים מתעצבנים כשאתה מפיל עליהם את כל הטינופת הזאת".
"אלה חיים כמו שיש לכל אחד אחר, אדוני המפקח".
המפקח האבהי האדים כולו.
"אני אפוצץ לך את הפרצוף, חתיכת זבל!"
"הוא אשר אמרתי: חיים כמו שיש לכל אחד".
"טוב, בסדר. לאנשים נמאס ממתקפת הפורנוגרפיה הזאת. פשוט תשים לב. לפחות תתנהג כמו משוגע, יעזבו אותך בשקט".
נכנסתי למצב של פסבדו־פסבדו והפסיקו להציק לי.
מעת לעת הייתי הולך לפגוש חברים ב"קפה התחנה". היו שם שרברב, רואה חשבון ופקיד. מובן שהם לא היו שרברב, רואה חשבון או פקיד. הם משהו אחר בתכלית, אלא שאיש לא מבחין בזה כי הם מתחזים, הם נמצאים במצב פסבדו־פסבדו שמונה שעות ביממה ואז עוזבים אותם במנוחה. הם חיים בסתר בִּפנים ויוצאים רק בלילה: בחלומות ובסיוטים שלהם.
אחר כך הגיעה בשורה מופלאה: מדענים אמריקנים הצליחו להמציא גֵן מלאכותי - היחידה הבסיסית של התורשה. באופן מלאכותי. נתקפתי בפרץ כה עז של תקווה שדהרתי לרחוב, עירום כביום היוולדי, בצרחות "הללויה!". הובלתי לאלתר לתחנה, וכשהסברתי למפקח האבהי שאנחנו על ספה של התחלה, שסוף סוף ניוולד, שנהיה בנים של יצירי כפינו ולא בני זונות, שיהיה לנו סוף סוף מין אנושי בלי גן מקורי, בלי שוטרים ובלי אידאולוגיה גרעינית, כולם כאחד פוצצו לי את הפרצוף. אבל זה לא עצר בעדי מלקוות ומלרוץ ברחובות ולחלק עלונים ולשאוג שנסתם הגולל על המטען הגנטי של אבא. אושפזתי.
אתה יכול לבדוק את זה. זה מופיע במקומון של קאוֹר מ־25 במאי 1972.
חשוב לי שיידעו: אני חסר אחריות.
כשהייתי ילד, התביישתי באחי הגדול מפני שהוא עצר ועמד להישאר צעיר לעולמים. ברחתי ממנו. מהמבט שלו ניבט חוסר הבנה תהומי, כאילו שאל מי עשה לו את זה ולמה. אז טרם ידעתי שחוסר ההבנה תמיד מרחיק לכת יותר מהידע, יותר מן הגאוניות, ושהמילה האחרונה תמיד שלו. מבטו של אחי קרוב לאמת הרבה יותר מן האמת של איינשטיין.
אני מכריז על כך כאן קבל עם ועדה: אני נגד דנ"א, גורם התורשה. מדובר בפושע מדיני.
אחר כך התחילו שיחות הטלפון הליליות. לילה אחד קיבלתי שיחה מלאוניד פְּלוּש. פְּלוּש היה אז מתמטיקאי שניחן בגאוניות אנושית, שנציגים אחרים של הגאוניות האנושית בבריה"מ כלאו במוסד פסיכיאטרי כדי לשבש עליו את דעתו באמצעות טיפול כימי הולם. ברגע זה, שעה שהספר הזה יורד לדפוס, לפְּלוּש קוראים בוקובסקי, שכן מכל העניין יצא רק ששינה את שמו.
הפסיכיאטרים הסובייטים הם אויבים מושבעים של בריה"מ, שאותה הם משמיצים באוזני העולם. יום אחד ישפטו אותם על זה, כיוון שכולם שם עובדים בשביל ה־CIA.
"מה נשמע, אלקטרו?"
קוראים לי אלקטרו ברגעי השפל שלי.
"בסדר. מי מדבר?"
"פְּלוּש".
לא ייתכן, חשבתי. הטבע האנושי שלי משטה בי.
"אני לא מכיר אף פְּלוּש".
ואז הוא אמר לי, בשיא הפשטות, בקול שלא אשכח לעולם:
"כמובן שאתה לא מכיר אותי, אלקטרו. אתה נורמלי. יש מאות מיליוני בני אדם שלא מכירים אותי ואין להם שום קשר לעניין. שינה ערבה".
והוא ניתק.
לא תאמין לי כשאספר לך, שעשר דקות אחרי כן, פינושה היה על הקו. באותם ימים דיברו הרבה על פינושה, זה היה לפני שהאנשים התרגלו.
"מה קורה, אח שלי? יש פנים, עיניים, פה, ידיים?"
"לך לעזאזל. אין לנו שום דבר במשותף".
ככה זה המשיך כל הלילה. דיברתי בטלפון עד השעות הקטנות. השיחות הגיעו מהודו, מבנגלדש, מקמבודיה, מאפריקה. המתקשרים היו בעיקר מתים. כשיש לך מת על הקו, הוא לא מפסיק לברבר.
הפעלתי את המשיבון האוטומטי, פטנט מודרני ומתורבת שנועד במיוחד למטרה זו, שענה שאני לא קיים, שאין פבלוביץ', שאני תעתוע, מתיחה, לא מהמין הזה. אמנם הסגרתי אי אלו סימנים חיצוניים של קיום, אבל זאת היתה סִפרות ותו לא.
זה לא הצליח.
יש אנשים בעלי תודעה המצוידים במשיבונים אוטומטיים וזה עובד מצוין. אבל אני, מעולם לא הצלחתי להשתלט על זה.
הרומן "פסבדו" מאת רומן גארי רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר, בתרגום מצרפתית של רמה איילון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו