"אבא ביקש לומר שאהבה וכאב יכולים לשמש ברית מאחדת, לא תהום משסעת בין יושבי הארץ"

"סיפור על אהבה וחושך" נהגה בסוף שנות ה־90, אחרי שלאבא שלי, עמוס עוז, נולדו ארבעה נכדים בהפרש של שנתיים. בשלב הזה של חייו, ושל חיי המדינה, הוא הבין שצריך "הארד דיסק" - ביטוי שלו - שיעבור לדור השלישי והרביעי למקימי המדינה, ושיוכל לבקע את חומות השעמום, הציניות ואי הידיעה. היום, מן הסתם, היו קוראים לזה להעביר ל"ענן" - גם הענן באינטרנט וגם העמוד שהולך לפני המחנה.

לא אדבר בשמו של אבי, אבל אם הבנתי נכון, הוא רצה לספר סיפור שיפתח את ליבם של נכדיו ושל נכדי בני דורו - אבל גם יהווה סיפור אישי עצוב ומורכב של משפחה אחת בקצה ירושלים, שאנשיה עניים מאוד, אנשי ספר.

הוא ביקש להראות שאין אפוטרופוס לעצב ואין מונופול על טרגדיה. מדינת ישראל, דווקא ברגעי היסוד הגדולים שלה, רגעיה האפיים, נשענה על ריבואות של טרגדיות. לא רק על השואה ועל אלפיים שנים של גלות, אלימות והשפלה, אלא גם על אסונות חייהם הפרטיים של האנשים שרקדו בשמחה ברחובות בליל כ"ט בנובמבר 1947.

בתוך כך ביקש אבי לומר שאהבה וכאב יכולים לשמש ברית מאחדת, לא תהום משסעת בין כל יושביה של הארץ הזאת, אז והיום.

מה חיבב כל כך את הספר על קהל הקוראים העכשווי? אצטט בחופשיות דימוי של אבי: לדבריו, כשפרסם את הספר הוא חש כאדם שחפר במעדר בחצר האחורית של ביתו, ופתאום, בכל השכונה - ואולי בעיר כולה - החשמל התחיל להבהב קצת.

התברר שהסיפור האישי מאוד שלו, הפרטי והחד־פעמי, כשהוטל בצבעיו הקשים על סיפורה של האומה כולה - עורר הרבה הדים, שגם הם אישיים, גם הם ביוגרפיים, גם הם רגשיים.

ולא רק בארץ. קוראת אחת מנאפולי כתבה לאבי: "בספרך סיפרת גם את סיפור ילדותי". ושמעתי גם שהספר עורר התרגשות בקרב קוראים בסין. לא רק סקרנות שבאה מתוך ריחוק או פליאה, אלא התרגשות אישית ממשית. משהו, התברר, נגע גם בחייהם שלהם.

כהיסטוריונית, אני אומרת שלפעמים הפרטי ביותר הוא האוניברסלי ביותר. טולסטוי טעה כשכתב שכל המשפחות המאושרות דומות, ואילו כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה. האמת היא שגם האושר והאהבה, ככל שהם פרטיים ואישיים יותר, כך הם זורמים פתאום לתוך אגם אוניברסלי. מכאן תגובות הקוראים בארץ ובעולם כולו.

יש אנשים בישראל שחושבים, בטעות נוראה, שעמוס עוז פופולרי בעולם מפני שהוא משמיץ את ישראל ומעניק תובנות לאויביה. בפועל, אני חושבת שהוא זכה להמוני קוראים בעולם לא מפני שהוא מדבר על עצמו או עלינו, אלא מפני שהוא מדבר אליהם, אל נפשם ואל חייהם.

יהיה זה פשטני לומר שכתיבת רומן אוטוביוגרפי גדול משולה לטיפול פסיכואנליזה, אבל סביר להניח שבכתיבת "סיפור על אהבה וחושך" חווה אבי הקלה גדולה, אולי פורקן גדול - לצד כאב עצום. גם אני גיליתי עליו דברים חדשים בעקבות הספר.

כהיסטוריונית, ומעט גם כסופרת, אני עומדת על אחד הצדדים המרתקים ביותר שיש בכתיבה: המגע בין האמת הספרותית והאמת ההיסטורית. אלה שתי קבוצות שונות לגמרי של אמיתות, אבל לעיתים יש ביניהן משחק משותף ויפה. כל מי שכותב אוטוביוגרפיה נמצא במגרש המשחקים המרתק הזה.

מי שכתב את "סיפור על אהבה וחושך" חיפש אמת, עם דיוק היסטורי שעוקף את הפוליטי. דיוק שלא אמור לשרת אג'נדה של שמאל־ימין, חילוני־דתי, אשכנזי־ספרדי, אלא דיוק היסטורי של ממש.

ועם הדיוק האישי, הפנימי והאנושי הזה, הקוראים יכולים לומר לסופר: "ניכרים דברי אמת - ואמת דיברת". 

•  •  •

עמוס עוז (78) הוא מבכירי הסופרים הישראלים בדור המדינה. חתן פרס ישראל (1998) וזוכה פרסים בינלאומיים רבים. נולד וגדל בירושלים, שאותה תיאר ברומן "מיכאל שלי" בגיל 26 וב"סיפור על אהבה וחושך", שהוציא לאור בגיל 63.

נמנה עם אנשי הרוח המובילים בארץ ונחשב לסופר הישראלי המתורגם ביותר לשפות זרות. בין ספריו: "פה ושם בארץ ישראל", "קופסה שחורה", "מנוחה נכונה", "המצב השלישי" ו"הבשורה על פי יהודה".