"אני עושה דברים שגורמים לי לבעור": דניאל גל אינטימית מאי פעם

אי שם, בניינטיז, שלמה ארצי שר על תקופה שבה "האושר בא בזעם". אחרי שנים ארוכות של טיפול אינטנסיבי, עבודה עצמית והתמודדות יומיומית כאישה שעברה טראומה מינית בילדותה, השחקנית דניאל גל יכולה להזדהות עם השורה הנפלאה ההיא. בגיל 34, כשהיא מאוהבת ומאושרת, היא מודה שלזעם שתיאר ארצי היא הוסיפה במהלך חייה גם לא מעט עצב ותסכול.

את סיפורה האישי, שאותו חשפה בעצמה במונולוג אמיץ ביוני 2020, הפכה גל למסע הרצאות מרתק, את הטראומה המכאיבה הפכה לגאולה, ואת הפחד - למשהו לזנק עליו. כעת, על במת התיאטרון, היא ממשיכה לגעת בנושאים חברתיים נפיצים.

זה קורה ב"זוג", מחזה ישראלי חדש שכתבה עדנה מזי"א וביים אילן רונן, ושמוצג בימים אלה בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. מדובר בדרמת יחסים מותחת שנוגעת בנושא שרק לאחרונה החל לקבל תשומת לב ציבורית, ולא דובר כמעט בכלל בתיאטרון הישראלי: התעללות רגשית. או במונח שהפך שגור יותר עם הגברת המודעות לנושא - גזלייטינג.

ההצגה, שבה משחקת גל לצד רמי הויברגר, שירי גולן ותום חגי, מגוללת את סיפורם של בני זוג שוויכוח תמים ביניהם יוצא משליטה, והאישה, שנוקטת אקט אלים כלפי הגבר, נעצרת. כשהמקרה מגיע לטיפולו של זוג עורכי דין צעירים, שנמצאים בקשר רומנטי, נחשפים במשפט סודות אפלים מאחורי החזות הזוגית ההרמונית לכאורה, שמזעזעים את ארבעת המשתתפים.

"את המושג 'גזלייטינג', שמתאר התעללות נפשית־רגשית (באופן שבו המתעלל גורם לקורבן לפקפק בתפיסת המציאות שלו ובשפיותו; מ"כ), שמעתי רק לאחרונה. אני חושבת שלכולם, נשים וגברים, היה מתישהו בעברם קשר כזה.

"בגזלייטינג, האדם המתעלל הוא לא תלוי מגדר, וגם לא האדם שמתעללים בו. יכול להיות שמבחינה מספרית יש יותר נשים שמתעללים בהן, בגלל הפטריארכיה. לגבי התעללות מינית, למשל, ידוע שנתוני הגברים שהתעללו בהם מינית גבוהים בהרבה ממה שאנחנו יודעים, כי גברים פחות מתלוננים. הם מחונכים מראש להיות פחות מחוברים לרגשות שלהם, פחות לדבר על הדברים ולהביע חולשה - ופחות לבקש עזרה. מה שכן, ידוע שהרוב הכמעט מוחלט של התוקפים הוא גברים.

"התעללות נפשית היא משהו הרבה יותר מתגנב. אם אתן לך עכשיו סטירת לחי, למשל, זה משהו שאפשר לתחום אותו, נלווה לזה כאב פיזי. אבל התעללות נפשית ורגשית אפשר לעשות בכל כך הרבה דרכים.

"יש לי משפט בהצגה - 'השפלה, הקטנה, החפצה, ציניות'. אני ממש מפרטת את נימי הנימים של ההתעללות הנפשית, שהיא הרבה יותר חמקמקה. לכן אני אומרת שלכולם היתה פעם מערכת יחסים כזאת. זה יכול להיות עם אמא או אבא, עם בן או בת זוג, עם במאי או מורה, בכל דרך".

את עצמך חווית מערכת יחסים כזאת?

"היתה לי התחלה של מערכת יחסים כזאת, ממש לפני הקורונה. זאת היתה התחלה של מערכת יחסים, שבועיים-שלושה, שפתאום התחילה להיות רכושנית ומצמצמת. ואת אומרת לעצמך, 'רגע, זאת רק ההתחלה, עכשיו אנחנו ב'האנימון', אמור להיות לנו מדהים, כל היום שמפניות וריקודים', וכבר אז התחילו לבצבץ הדברים האלה.

"באותם ימים התחילו לעלות לכותרות גם כתבות על רצח נשים, שבהן דיברו על איפה זה מתחיל, על הקנאה והרכושנות. פתאום זה הימם אותי ואמרתי 'וואו, זאת מערכת יחסים שעלולה אולי להגיע לשם, קחי את הרגליים ולכי'. חתכתי ברגע. הייתי שם בסך הכל ממש תקופה קצרה, אבל הרגשתי מצומצמת, שיש דברים שאסור לי להגיד, צורות שבהן אסור לי להתבטא, וזה משהו שאין לו קיום בתוך מערכת יחסים".

בואי נדבר על החיבור שלך לדמות ב"זוג".

"בהצגה אנחנו פוגשים את בני הזוג אודליה ויורם נריה, בשנות ה־50 לחייהם, ברגע מכונן שבו אודליה שולפת סכין ודוקרת את יורם בירך. תיק התקיפה מגיע לבית המשפט, לידי זוג פרקליטים צעירים, אסי ותמר, שמנהלים ביניהם קשר רומנטי. אסי הוא גבר נשוי, ותמר, שאותה אני מגלמת, היא המאהבת שלו.

"תמר מייצגת את אודליה ואסי את יורם, ולאט־לאט התיק מתחיל לזלוג לתוך חייהם האישיים. אנחנו מגלים שלתמר יש קשר אישי למקרים מהסוג של התעללות רגשית, שבגללו היא עטה על התיק. מתברר שאבא שלה היה כנראה גבר מתעלל נפשית, שגרם לכך שאמה שמה קץ לחייה לפני שנים.

"זאת כמובן הטרגדיה של חייה ומה שמושך אותה באובססיה בלתי ניתנת לעצירה. היא לוקחת את התיק ומגלה דרכו המון דברים על הזוגיות שלה ועל הפרקליט שעומד מולה, ושאיתו היא מנהלת רומן".

את רואה בהצגה שעוסקת בנושא הזה גם שליחות?

"בכנות, אני חושבת שאני לא עושה שום דבר מתוך שליחות. אני מתעסקת בחומרים שגורמים לי לבעור, מתוך אמונה שאולי יהיה בקהל לפחות אדם אחד שגם יבער מזה. אני לא עושה שום בחירה מתוך תחושה של שליחות, אני לא האדם הזה, בשיא הצניעות. אבל כשעושים עבודה בכנות - זה עובד. והרי מה העבודה שלנו? להיחשף, לבטא, לספר סיפור".

"זה בסדר להיות מאושרת"

גם אם היא לא מגדירה את פועלה כשליחות, גל הפכה בשנתיים האחרונות לאחת השליחות הבולטות בנושא הפגיעה המינית וההתמודדות איתה, לאחר ששיתפה בכנות ובאומץ את עובדת היותה עם פוסט־טראומה מינית.

בכנות מרשימה תיארה במונולוג החשוף ב"לאשה" איך בגיל 24, באמצע שנה א' בבית הספר למשחק ניסן נתיב, התחילה לחלום סדרת חלומות שבכולם הופיעה ילדה קטנה במצוקה, מה שהתברר עד מהרה כפלשבקים שהבהירו לה שבילדותה נוצלה מינית.

גל תיארה את הפרעות האכילה והתקפי החרדה היומיומיים שהגיעו בעקבות הגילוי, לצד התפרצויות זעם ותחושת בדידות. "היתה לי תחושת חנק תמידית, ונחה לי אבן ענקית וכבדה באמצע בית החזה. חוויתי ניתוקים מהמציאות, נגעלתי מהגוף שלי, נבהלתי ממנו, היה לי קשה אפילו להסתבן במקלחת. בשנה וחצי האלו לא ידעתי שום דבר חוץ מרחמים עצמיים, תחושת כישלון, בדידות תהומית, זעם ואשמה. הרבה אשמה. הגוף שלי התנהג ככלא. אחרי חודשים ארוכים של בדידות איומה, שיתפתי את המשפחה שלי ובעזרתם פניתי למרכז 'לטם', שמטפל בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית.

"פגשתי שם את הפסיכולוגית שלי (עד היום), והיא הסבירה לי שטראומה לא נעלמת, שאני לא אקום בוקר אחד והטראומה פשוט לא תהיה, ושמטראומה לא מחלימים כי זו לא מחלה. זה שבר אותי. ואז היא עוד העזה להשתמש במשפט הבלתי נסבל של פסיכולוגים: 'זה יהיה תהליך'".

הטיפול הממושך שעברה מאז, כמו גם התובנה ש"לכל טראומה יש פוסט־טראומה, ולכל פוסט־טראומה יש גאולה", כפי שהיא נוהגת לומר, הובילו אותה למסע ברחבי הארץ עם ההרצאה "מטראומה לגאולה", שבה היא משתפת את הקהל בגאולתה הפרטית, באמצעות מפגשים עוצמתיים ומרגשים שלה עם הקהל.

"גם את זה לא עשיתי מתוך שליחות", היא מחייכת. "כנראה הייתי צריכה את זה לעצמי קודם כל. יש לסופר תומאס מאן את המשפט הכי יפה בעולם: 'אדם כותב הוא אדם שמתקשה עם כתיבה'. ואני חושבת ששחקן, כלומר אדם שעוסק בלבטא, הוא אדם שמתקשה עם ביטוי. אני חושבת שאני, זו שמשלמים לה להזיל דמעות בעבודה, הכי מתקשה עם רגשות, עם ביטוי, עם עולם הרגש שלי".

אחרי שנתיים שבהן את מדברת על הטראומה בכל הארץ, את מרגישה שזה עוזר לך?

"אני מרגישה שזה אחד הדברים הכי נפלאים שאני עושה. אחרי הרצאה אני מרגישה מאוד טוב, מרוממת, כמו שאני מרגישה גם אחרי הצגות. בהרצאה אני מתעסקת בטראומה ובגאולה, ובקשר של שתיהן ליצירה, ואני עושה את זה דרך סיפור הטראומה המינית האישית שחוויתי בילדות במשך שנים.

"אני לא מתעסקת כל כך בטראומה עצמה ובמה שקרה, כי קודם כל אני חושבת שזה פורנוגרפי ולא נכון. בשביל זה יש טיפול. ואני גם לא רוצה מדגרת טריגרים, כי עצוב ככל שזה יהיה, מול כל קהל שפגשתי - ושאפגוש תמיד - ישבו מולי נפגעות ונפגעים, ולצערי אפילו תוקפים. הסטטיסטיקה מטורפת.

"כמו כן, אני חושבת שהטראומה מהעבר עצמה לא מעניינת, מעניין מה עושים בה היום. בשנים שבהן גדלתי כפוסט־טראומטית, מאז התפרצה לי הפוסט־טראומה ונשבר לי הסכר בגיל 24, לפני עשור, מעולם לא ראיתי בתרבות הפופולרית דוגמה של אישה עם פוסט־טראומה מינית שהיא גם מאושרת.

"תחשבי על כל הסדרות והסרטים שראית שכוללים אונס, פגיעה מינית או התעללות מינית. הן כולן נשים על הספקטרום שבין בכי ענוג להתאבדות בתלייה. בשנים האחרונות זה משתנה, אבל כשהתבגרתי כפוסט־טראומטית אף אחד לא אמר שזה בסדר גמור להיות מאושרת גם אם את פוסט־טראומטית. זה הדבר העיקרי שאכפת לי ממנו, ושבעצם אני מדברת עליו בהרצאה.

"לי ולכל הנשים עם פוסט־טראומה, ולא משנה איזו, אין אחריות על הטראומה שעברנו. לאנשים הלומי קרב אין אחריות על הטראומה שלהם. יש לנו אחריות בנוגע למה שאנחנו עושות בזה מפה והלאה, ואיך מטפלים בזה ומסתכלים קדימה".

את עצמך עברת טיפול.

"בהתחלה סירבתי ללכת לטיפול, כמובן. אמרתי שזה לא קשור אלי ולא נגע בי. היה ניתוק. אבל אחר כך הלכתי לטיפול שנמשך חמש שנים במרכז לטם בתל אביב לטיפול בטראומה מינית. זה מקום מציל חיים. עד היום אני מטופלת פסיכולוגית ומחפשת כל הזמן סוגים נוספים של טיפולים. אלה הם חיי".

והיום את מאושרת?

"בטח!" היא קוראת בקול, עיניה נוצצות. "אני גם חושבת שאושר הוא מעשה אקטיבי. את לא יושבת על הספה והוא מגיע. גם אהבה וחברות הן מעשה אקטיבי, וגם גאולה. אושר כולל בתוכו המון רגעים של עצב ותסכול, ודווקא להרגיש את הדברים האלה מביא אותי קרוב יותר להיות אני.

"אני עובדת עכשיו על הרצאה שנייה עם ד"ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ובפסיכולוגיה מחקרית, שעוסקת גם בפסיכותרפיה. היא אישה מטריפה, שיש לה גם ערב מקסים עם המוזיקאי ערן צור. אנחנו עובדות על הרצאה שבה נעסוק בשאלה למה חשוב להרגיש את מה שאנחנו מרגישים.

"אני מביאה את עצמי כמקרה מבחן, אישה פוסט־טראומטית עם דיסוציאציה (ניתוק המודע מרגשות, מתחושות ומזיכרונות; מ"כ), ואנחנו מדברות על חקר המוח והגאולה בחקר המוח. זאת הרצאה עם שקפים, וזה פשוט מטריף. קרן גילתה לי עולם שלם, מראה איך הדחקה נראית בתוך המוח, איך מוח פוסט־טראומטי שעבר טיפול מעמיק נראה ממש פיזית".

"אני יודעת מה נכון לי"

ב"זוג" אמנם אין טראומה מינית, אבל מוצגת טראומה שמבחינת הכאב והפגיעה היא לא רחוקה מזה. את לא חוששת שההצגה תעורר גם אצלך טריגרים?

"בכל הצגה שאשחק, גם אם זו תהיה הקומדיה המוטרפת ביותר, תמיד זה יהיה מבחינתי גם עלי. אם לא הבאתי את עצמי עם כל קשת הרגשות לתפקיד, פספסתי את העבודה שלי. היחס שלי היום, אחרי טיפול מאוד ארוך, לגבי טריגרים הוא כזה: אם לא תפתחי להם את הדלת הם יבואו מהחלון, אם תאטמי את החלון - הם יבעבעו מהרצפות.

"עדיף להזמין אותם לקפה מראש, כי בשנייה שאת מזמינה את כל החומרים הקשים האלה פנימה - את החרדה, הכאב, הפחד והעלבון, המפלצת קצת פחות גדולה. האם זה כואב? כן. האם זה קשה? כן. האם אני יכולה למצוא את עצמי פתאום חסרת שליטה ומפוחדת? כן, אבל ככה אני צריכה לחיות.

"כאישה פוסט־טראומטית, בשנייה שאתחיל לפחד מטריגרים - עולמי יצטמצם. כמי שחוותה כאב גדול כל כך, ועדיין חווה, כל דבר הוא טריגר. האם אני רוצה להצטמצם? לא, אני רוצה להתמודד ולהזמין את זה פנימה.

"הפחד שלנו מסמן לנו את הכיוון שאליו צריך לזנק. את רואה פחד? רוצי אליו. אני אומרת לא מעט פעמים שהמרכז לנפגעות טראומה מינית הציל את חיי, לא כי אי פעם הייתי אובדנית או היו לי מחשבות כאלה, אף פעם לא הייתי, אבל מוות הוא גם ספקטרום כשאנחנו מדברים על אנשים חיים.

"חייתי כאדם מודחק, דיסוציאטיבי. וכשאישה לא מרגישה את מה שהיא מרגישה - אז מי היא? על כן היום אני יודעת מה נכון לי, גם אם זה לא קל, גם אם מדובר בעבודה סיזיפית, וגם אם האושר הוא פעולה אקטיבית שכוללת בדרך כאב, צער ועלבון".

מבט חטוף בחשבון האינסטגרם של גל מוכיח את דבריה על אושר כפעולה אקטיבית: בימים אלה היא נראית מאוהבת ומאושרת מתמיד.

"אני מאוהבת עד מעל לראש", היא מחייכת חיוך רחב. "יש לי בן זוג מקסים בשם יואל רוזנקיאר (35), שחקן ('קיבוצניקים', 'הצלילה' ובקרוב הסרט 'בדרך לאילת'; מ"כ) ודבוראי. הכרנו בשידוך דרך חברה שקיבלה את המפתחות לגן עדן. כשהיא התקשרה אלי כמובן גלגלתי עיניים, אבל הסכמתי. נפגשנו בקורונה, בחוץ, בין הסגר הראשון לשני. הכל סביבנו היה סגור, ומאז אנחנו שנה וחצי יחד".

איך זה עובד, שני שחקנים בבית?

"יואל הוא בן הזוג הראשון שלי שגם הוא שחקן. אני חושבת שכל עוד יש בבית אהבה, פרגון, כנות ודיבור, גם אם מקנאים, גם אם מרגישים לא במקום, כל עוד הדברים מדוברים - אפשר לעבוד עם הכל".

יצא לכם לשחק יחד עד היום?

"לא, וזה מסקרן ומפחיד לאללה. בהצגה 'זוג' העבודה של אסי ותמר מתחילה לזלוג להם לחיים, וכל הרפרנס שלי בחזרות היו מה יקרה אם יולי (שם החיבה שלה לרוזנקיאר; מ"כ) ואני נצטרך לשחק באותה הצגה או סדרה? זה אדם שמכיר אותי באמת הכי טוב בעולם, ואני אותו, וזה מלחיץ. אז אנחנו מצלמים אודישנים יחד, ואני מאמינה שאם תגיע הצעה - נלך על זה. הרבה פעמים אני אומרת שהפחדים הכי גדולים שלנו קשורים חזק לתשוקות שלנו. אני ממש מפחדת מהמשחק לצידו וממש סקרנית".

הם גרים יחד ביחיעם, קיבוצו של רוזנקיאר. "שעתיים ורבע מתל אביב, כשאין פקקים. זה מקום מטריף, יש לי תרנגולות, ארבע! יש לנו דבורים. אני נמצאת המון בתל אביב, כי אני עובדת בה, והיא הכי מטריפה בעולם, אבל כעיר יש לה מגבלות - האינטנסיביות והרעש. תמיד התאימה לי המחשבה לגור מחוץ לעיר. יש רכבת ישראל, וזה פשוט עובד".

מציקים לכם כבר על חתונה וילדים?

"טקס החתונה עצמו לא מסקרן אותי, אבל ברור שאנחנו רוצים משפחה וברור לי שיולי הוא האיש שלי. כשיהיה במה לעדכן, אני פשוט אעדכן".

"אין לי תפקיד חלומות"

היא נולדה וגדלה ברמת השרון. לא מהילדות שחלמו להפוך לשחקניות. "זה הדבר האחרון שחשבתי עליו. הייתי רקדנית, ובהמשך הגשמתי את החלום לרקוד באנסמבל בת שבע, ובעוד מקומות בארץ ובעולם, אבל לא הייתי ילדה שעושה 'הופעות'. הכל התחיל כשלפני 11 שנה חיפשו מישהי לתפקיד ראשי בסדרה 'חיים אחרים' - של רקדנית לצד עוז זהבי. איתרו אותי ועברתי מלא אודישנים.

"מבחינתי זה היה נחמד, משהו בשביל ההרפתקה והכסף. זה לא באמת עניין אותי. כעבור שנה אמרתי לסוכנת שלי, רינת איתן, 'תביאי פרסומות, בואי נעשה כסף מהפרצוף שלי'. היא ענתה לי, 'מתוקה, את צריכה ללכת ללמוד משחק, תהיי מכרה זהב'. הגעתי לבית הספר ניסן נתיב כדי לרַצות אותה. הייתי בת 24, ושם נפתח לי התיאבון, למרות שעדיין חשבתי על זה ככיף".

למה עזבת את אנסמבל בת שבע?

"הייתי שם שנה ואז פיטרו אותי, בגאון", היא צוחקת. "את צריכה לשאול את אוהד נהרין למה, למרות שהיום אנחנו בקשר מאוד טוב. הוא עשה לי טובה, כי בחיים לא הייתי עוזבת בעצמי. בתכלס לא היה לי טוב שם, לא הרגשתי מספיק טובה, לא התאמתי, למרות שזאת הלהקה הכי מדהימה שיש".

כבר בשנה ג' בניסן נתיב התקבלה לתיאטרון החאן הירושלמי, שבו שיחקה שלוש שנים, המשיכה לעוד שלוש שנים בהבימה, ולפני כשנתיים הגיעה לבית ליסין, להצגה "סינית אני מדברת אליך" שביימה מנכ"לית התיאטרון, ציפי פינס. היא משחקת בהצגה הזו עד היום, לצד "זוג".

גם את המסכים כבשה בזריזות בסדרות "תאג"ד", "קו 300" ו"פצועים בראש" ובסדרות ילדים, לצד סרטי הקולנוע "הלהקה האחרונה בלבנון", "אנטנה" ו"עוד סיפור אחד" שביים גורי אלפי. בפרסומות היא מככבת בקמפיין של סופר־פארם.

השנתיים האחרונות היו קשות מאוד לעולם התרבות, שנדחק לשוליים בקורונה.

"לצערי, אמנות ותרבות, כמו גם עולם הנפש בכלל, נתפסים כדבר משני. לי לא היה ספק שהתיאטרון ישרוד בקורונה, ולהגיד שהוא 'לא חיוני' היה הגדרה בלתי נתפסת".

תפקיד חלומות, יש לך?

"תפקיד חלומות אף פעם לא היה לי, אבל מסקרן אותי מאוד לעבוד עם יותר נשים במאיות. עבדתי עם מעט עד היום. מסקרנת אותי כתיבה נשית. אני רוצה לגעת בחומרים של הסופר, המחזאי והבמאי פלוריאן זלר ('האב') ושל טנסי וויליאמס. אני חייבת לשים את הטלפיים שלי עליהם.

"אני כל כך נהנית מהתיאטרון, מאוהבת בהופעה ערב־ערב על הבמה, מרגישה שזאת העבודה הכי נכונה בשבילי. הנסיעה בוואנים לקצות הארץ היא מה שאני הכי אוהבת. להגיע למקום חדש, להציג חומר ולהפגיש אותו עם קהל שעדיין לא נתקל בו".

יש מחשבות על קריירה מעבר לים?

"מעניינת אותי החוויה לשחק בשפה שהיא לא שפת האם שלי. אין לי חלום על הוליווד, ואני כל כך אוהבת את ישראל. אני בת מזל להיוולד ולחיות פה, ואני מאוד אוהבת את השפה העברית. דווקא בגלל זה מסקרן אותי לשחק בשפה אחרת. השפה העברית היא ממש חוויה פיזית, ופתאום לדבר צרפתית, רוסית, אנגלית, זו חוויה אחרת, כמעט ג'יבריש. זה מעניין אותי".

Maya19.10@gmail.com