"צו השעה – עוד דיור"
במסיבת עיתונאים שכינס ב־4 באפריל 1952 בתל אביב, טבע אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות ויו"ר הדירקטוריון של קרן היסוד, משפט מכונן בן שלוש מילים, שבו ישתמש רבות בפעילותו הציבורית לאורך השנים: "צו השעה - דיור".
דובקין עלה לישראל מפולין ב־1932, בגיל 34. הוא השתלב במהירות בהנהגת מפא"י, זכה להערכה רבה מראש התנועה, דוד בן־גוריון, היה מחותמי מגילת העצמאות ב־1948, פעל עשרות שנים בתפקידים בסוכנות היהודית, והחל מ־1951 כיהן כיו"ר קרן היסוד, בד בבד עם פעילותו בהנהלת הסוכנות.
"בארבע השנים שחלפו מהקמת המדינה הבאנו לכאן יותר מ־700 אלף עולים", פתח דובקין את נאומו והוסיף: "שיבת העם היהודי לארצו לא היתה מתקיימת ללא המסירות הבלתי נדלית של הפעילים האמיצים, שהביאו הנה את שארית הפליטה וסללו נתיבים לישראל עבור קהילות יהודיות בארצות העולם".
דובקין הדגיש ש"הבאת אחינו לארץ היתה רק חלק מהמשימה, כשחלקה הגדול עומד עדיין לפנינו: צו השעה - דיור, לשיכונם של כרבע מיליון עולים, שחיים עדיין באוהלים ובמבנים ארעיים רעועים".
לצורכי מבצע השיכון הענקי נדרשה ישראל לסכום עתק באותם ימים של 300 מיליון דולר. 200 מיליון מתוכם התכוונה המדינה לגייס מ"מלווה העצמאות" וממלוות וממענקים אחרים, "ולגבי היתרה, נפנה שוב ליהדות העולם ונבקשם לפתוח שוב את ליבם וכיסם", סיכם דובקין.
יומיים לפני מסיבת העיתונאים שב דובקין ממסע גיוס כספים בקהילות יהודיות באירופה, וארבעה ימים אחריה כבר עלה על מטוס בדרכו למסע גיוס נוסף בעשר מדינות בדרום אמריקה.
דובקין הלך לעולמו ב־1976 בגיל 78, לא לפני שזכה לראות את התגשמות חזונו: פירוק משכנות האוהלים והעברת העולים לשיכון ברחבי הארץ.
* תודה לד"ר מרדכי נאור על הסיוע
המשבר הכלכלי מחריף: צריכת הדלקים בצניחה
בשבוע הראשון של אפריל 1952 פרסמו חברות הדלק את סך ההזמנות שקיבלו מסוכניהן במהלך החודש הקודם, מארס. מהנתונים התברר שמאז פרסום התוכנית הכלכלית החדשה של הממשלה, באמצע פברואר 1952, חלה נפילה דרסטית בשימוש בדלק לסוגיו בתחבורת האוטובוסים, המוניות, המשאיות והמכוניות הפרטיות, וכך גם בנפט לשימוש ביתי ובסולר לתעשייה.
חוגים כלכליים ציינו ש"הנפילה בשימוש בדלקים לצורכי המשק השונים מוכיחה שהמדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה הכניסה פחד גדול בלב רבים". להערכת אותם חוגים, "הירידה תגיע עד ל־40 אחוזים פחות מהצריכה לפני פרסום התוכנית הכלכלית, והסנונית המסמנת את התרסקות הצריכה בבנזין היא העובדה שההזמנות לשמני סיכה למכוניות פחתו בחודש האחרון בחצי, שכן פחות נסיעות הפירוש הוא פחות שירותי סיכה לכלי הרכב השונים".
ואכן, העיתון "הבֹקר", שהתמקד בענייני כלכלה, ערך סקר מהיר בקרב בעלי תחנות דלק בארץ ודיווח ש"רוב בעלי התחנות פסימיים, שכן לדבריהם יש במהלך היום שעות שבהן נכנסים לתחנה כלי רכב בודדים, אם בכלל". בדיקה נוספת בקרב בעלי מוניות העלתה תוצאות דומות, וחלק דיווחו: "לפעמים אני יושב בתחנת המוניות שעה-שעתיים עד שמתקבלת קריאה אחת".
גורמים יודעי דבר הציעו לבדוק את מצב התעסוקה בבתי חרושת שצמצמו את רכישות הדלקים שלהם, "שכן אם הירידה ברכישות הסולר לתעשייה באה במקביל לעלייה בפיטורים - אנו עומדים בפני משבר רציני ביותר".
מי מבלים ב"מועדוני קלפים"?
"בתל אביב יש מאות מוסדות למשחקי קלפים והימורים מסוגים שונים ומשונים, וקרוב לוודאי שכך גם בערים גדולות אחרות בארץ" - כך דווח בתחילת אפריל 1952 בכתבת תחקיר שפורסמה בעיתון "מעריב".
הכתבת, תקוה וינשטוק, צירפה אליה, מטעמי ביטחון אישי, שניים מחבריה, ויחדיו עברו לאורך לילה שלם בכמה מועדוני קלפים, משחקי קובייה ורולטה בעיר.
וינשטוק גילתה שלמועדונים היו כמה חזויות: חלקם שכנו בתוך חנות רחוב שרוקנה מכליה, חלון הראווה נצבע כך שלא היה אפשר להבחין מבחוץ במתרחש בתוכה, ואת דלת הכניסה, שהיתה פתוחה לכדי סדק, כיסה פרגוד עבה. מועדונים אחרים התמקמו בחלקו האחורי של בית עסק שפעל ביום ובלילה, דוגמת חנות דגים או קצבייה, שבחלקן האחורי היתה דלת כבדה עם חלון הצצה זעיר שאפשר לבעלי המקום לבחון את המבקשים להיכנס. נוסף על כך, פעילות רבה התקיימה בדירות ברחבי העיר, שאליהן היו מגיעים באישון לילה קלפנים קבועים, שהיו מיומנים בהפיכת המקום למפגש חברים שקט, אם התקבל איתות על שוטרים ועל בלשים מתקרבים.
"המועדון שלנו הוא קלוב חברתי בסגנון אנגלי", התפאר אחד מבעלי המועדונים, ואילו ממועדון אחר סילק בעל הבית את וינשטוק וחבריה, בטענה ש"אני מריח שלא באתם להמר, ובשביל בידור אתם יכולים ללכת לקרקס. אני צריך להתפרנס".
רכש ללא היתר - ונשפט
מתחילת תקופת הצנע, במגמה לשמור על ריסון כלכלי, קבעה הממשלה כמה מוצרים שלצורך קנייתם נדרש הקונה לקבל רישיון רכישה. אחד המוצרים הללו היה מקרר חשמלי, וב־7 באפריל 1952 נתבע לראשונה אדם, שלגביו התברר כי מסר הצהרה כוזבת בבואו לבקש רישיון רכישה למכשיר. השופט שאל את הנאשם מה היה סכום רכישת המקרר, וכשזה השיב "100 לירות" - קנס אותו השופט בסכום זה, והוציא גם "צו החרמת המקרר בחצרו של הנאשם".
מחסור בקרפיונים לחג
"לצערי, עלי לדווח לציבור שלא יהיו קרפיונים לחג הקרוב, חוץ מכמות מוגבלת שתוקצב לטובת תושבי ירושלים", כך דיווח שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, בשידור מיוחד בקול ישראל במסגרת ההכנות לפסח. יוסף הדגיש ש"יש כעת בארץ כ־600 ק"ג בשר לחלוקה לקראת החג, ועוד 1,200 טונות על אונייה שעושה את דרכה ארצה מחבש (הכוונה ליבוא מבית החרושת לבשר בשם 'אינקודה', שהוקם באתיופיה ב־1951 על ידי היזם הישראלי יעקב מרידור, לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, ד"ס)".
המשלוח הראשון של הבשר היה אכן מיועד להגיע לקראת החג, אך הוא התעכב מסיבות שונות והגיע לבסוף לנמל חיפה רק באוגוסט 1952.
הנאשם: "רק אללה יודע"
20 מבני הפזורה הבדואית בנגב הובאו ב־4 באפריל 1952 לשיפוט מהיר בבית משפט השלום בבאר שבע. אחד הנאשמים, בדואי ישראלי שהגיע לבאר שבע ללא קבלת רישיון, נידון לקנס של עשר לירות. כשנשאל על ידי השופט אם הוא מודה באשמה, ענה: "אדוני השופט, רק אללה יודע אם אני אשם או לא". נאשם אחר, שנתפס על ידי שומר המושב גילת שבצפון הנגב ובידו שק עם כלי מטבח גנובים, לצד חמש טליתות ושלוש תרנגולות, הסביר לשופט מדוע הסתנן: "בשביל לגנוב". השופט גזר עליו 16 חודשי מאסר בגין ההסתננות והודיע ש"הגניבה תידון במועד אחר".
הנעלמים / מקצועות שהיו פעם
תיקונצ'יק לחג
שבועיים לפני חג הפסח היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: המשחיז היה אוסף סכינים קהות מהבתים ומשחיז אותן על גבי אבן משחזת, שהיתה מותקנת בחזית אופניו והסתובבה באמצעות דיווש נמרץ של "פדלים"; ה"פוליטורצ'יק" היה מורח את הרהיטים בשמן ריחני, שהחזיר להם את החיים והברק; ואילו הזגג (דוגמת זה שבתמונה) היה מגיע לתקן סדקים בחלונות או להחליפם; כולם היו מציעים את מרכולתם ברחוב בקול גדול, והפרנסה היתה מצויה בשפע.
הצרכנייה / פריטים מאז
ריהוט מתקפל
בזמנים ההם, השבועות שלפני בוא הפסח הוקדשו על פי רוב לאחת משתי הפעילויות הבאות: מי שנסעו להתארח אצל קרובים בליל הסדר דאגו לרכוש מתנות מתאימות למארחים, שעמדו בתקציב שהעמידו למטרה. לעומתם, מי שאירחו קרובים ובני משפחה לסדר היו עסוקים באיתור או ברכישה של ריהוט מתקפל דוגמת מיטה, שולחן וכיסא - פריטים שאפשר היה להחזיקם מקופלים רוב ימות השנה, ולפתוח אותם בעת הצורך.
חשש: יהיה חשמל בליל הסדר?
במארס 1952, כחודש לפני חג הפסח, הודיעה חברת פיליפס העולמית, שהחזיקה מפעל בנתניה שייצר 2.5 מיליון נורות בשנה, על כוונתה "לחסל את הפעילות בישראל באופן מיידי". למחרת אזלו הנורות מהחנויות, ורבים חששו שיעבירו את ליל הסדר בעלטה. סוחרים זריזים רכשו את מלאי הנורות שנותר בפיליפס, והמודעה שבצילום הרגיעה את החששות. מנגד, שחררה חברת החשמל הודעה מדאיגה משלה, שלפיה "בתחילת הפסח ייכנסו לתוקף הגבלות חדשות, שיצמצמו את השימוש בחשמל לבישול לשעתיים בלבד מדי ערב".
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו