"כשאני אופטימי, אני חושב שאפשר לאחד בירושלים, ובכל מקום"

מתי בפעם האחרונה חשבת על השם שלך?

"השם הזה הוא חלק ממני מיום הולדתי. כשנולדתי לא בכיתי, לכן קראו לי שאנן. פשוט נולדתי והלכתי לישון. אם אני חושב על השם, זה כשאני שומע על מישהו אחר עם שם מוזר ואני מזדהה קצת. פעם ראיינה אותי הכתבת שלמור שטרוזמן, שאלתי אותה 'תגידי, הזמנת אותי בגלל השם מוזר?' והיא ענתה שלא. הרבה פעמים חושבים שזה לא השם האמיתי שלי, שהמצאתי אותו, אולי גם בגלל הסטריט, אבל זה השם האמיתי שלי, שאנן דוד סטריט. לא חשבתי לשנות אף פעם".

מתי בפעם האחרונה היית במשחק כדורגל?

"בשישי. הלכתי עם הילדים לראות את בית"ר נורדיה משחקת. זו קבוצת של פורשי בית"ר ירושלים שהקימו קבוצה חדשה, בלי גזענות ואלימות, שמשחקת כרגע בליגה א'. כשהתחלנו היינו בליגה ג' ומשם עלינו, והמטרה שלנו היא לעלות לליגה הלאומית, אבל השנה זו שנה קשה. הקבוצה היא קבוצת אוהדים, ואנחנו משלמים בכל שנה 1,000 שקלים דמי השתתפות שמקנים כניסה למשחקים, הצבעה על ההנהלה ועוד.

"אהדתי את בית"ר הרבה שנים, אבל אז לקחתי את הילדים שלי כשהם היו קטנים למשחק וצעקו שם 'מוות לערבים', ושם הבנתי שאני לא מעוניין להקנות את החינוך הזה לילדיי והתרחקתי מכדורגל ישראלי. כשהקימו את בית"ר נורדיה, עשו איתי פגישה והייתי בעניין. הגרעין של הקהל חיובי ותומך. אין דבר כזה שיהיו אצלנו אלימות או מכות, ויש שחקנים ערבים. בהרכב הנוכחי יש שניים, ואם לבית"ר יהיה פעם שחקן ערבי בסגל, זה יהיה בזכות נורדיה.

"לבית"ר לא היתה הנהלה שעשתה מספיק נגד הגזענות. אני מסכים שמשה חוגג עושה יותר ממה שעשו לפניו, אבל זה לא מספיק. גזענות זה הקו האדום ולא מעניין אותי בכלל מה אנשים מצביעים. כשיש גזענות אנחנו כחברה וכפרטים צריכים למתוח את הקו האדום, ויש לבית"ר אוהדים גזענים".

מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?

"בקורונה. אני שואל כמה משלמים, ואז מסרב. כשאני שומע את הסכום אני אומר 'וואווווו, למה כל הכסף בריאליטי?'. יש פה פיתוי, ברור, ואני מספיק מנוסה כדי לדעת שאולי מתישהו אתפתה, אבל אני די גאה בעצמי שלא התפתיתי בקורונה, והיו כל מיני הצעות. הפיתוי גדול, כי כמה אפשר לעבוד כמו חמור? אבל אני בטוח שגם ריאליטי הוא עבודה קשה, אין כסף בחינם. הציעו לי ריאליטי מוזיקה, ואם לדייק הציעו לי אודישן, וויתרתי.

"ברור שללכת לריאליטי זו התמסחרות, אבל מה שמטריד אותי שם זה דווקא לחשוף את החולשות שלי. בשביל זה יש שירים, לא מצלמות, לפחות בשבילי. לא מתחשק לי שלא תהיה לי שליטה ושיערכו את הדברים האמיתיים שיוצאים ממני. זה עלול להיות מגמתי, ואני רוצה להיות זה שיקבע".

מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?

"אני מגלה על עצמי הרבה דברים חדשים. חזרנו להופיע, ובתהליך הזה יש גילויים לגבי עצמי וכמה הבמה היתה חסרה לי. אני מרגיש את הדברים האלה מחדש, מתרגש לחזור להופיע והרבה פעמים אני לא יודע שאני במצב של התרגשות עד אחרי ההופעה. אני מרגיש שהכל קול, ורק אחר כך אני מגלה שהייתי בכלל בספרה אחרת".

מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?

"היום בבוקר, באתי לראיון אחרי שיעור בערבית. אני לומד כבר עשר שנים, והולך לי בסדר. הטענה היא שיש אחוז אחד בלבד מהיהודים בארץ שהם דוברי ערבית, ואני חושב שאפשר לספור אותי בתוכם. הייתי שייך לרובריקה של 'יהודים שחושבים שהם יודעים ערבית', כי היו לי כמה מילים בסיסיות שאותן יש ל־90 אחוז, אבל עכשיו אני לומד גם לקרוא ולכתוב וגם לדבר, ואני מתמקד בעיקר בשיחות. אני לומד לנהל שיחה אחת לשבוע, במשך שעה.

"התחלתי ללמוד ערבית כי לא אהבתי ואני לא אוהב את התיווך בינינו לבין דוברי הערבית במרחב שלנו. התיווך הזה נעשה באמצעות הממשלה או באמצעי התקשורת, ולכל אחד יש אינטרס. רציתי להיות המתווך של עצמי. אני מבין כבר מה אומרים לי בשיחות ואני יודע להסביר את עצמי. הערבית היא ערפל בחיים שלי ואני מנסה כל הזמן לפוגג אותו. היום הוא כבר פחות סמיך, אבל הוא עדיין שם. יצא לי גם להשתמש בערבית ביצירות שלי, ואני אוהב את זה".

כשאומרים לך 'יש 30 אלף כמוך', זה לא רציני. אני לא צריך את המדינה שתגיד לי אם אני חיוני ותרבותי"

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"באלבום החדש שלי, 'אידיאלים'. זו גם מתנה לקראת יום ההולדת שלי. זה אלבום בן 11 שירים שעבדתי עליו עם עשרה מפיקים, והייתי בעשרה אולפנים שונים עבורו. אני אוהב לטייל ולהכיר אנשים חדשים, ובארץ יש המון כישרון במוזיקה ורציתי לטעום מהכל. ברגיל אין מספיק הזדמנויות לעבוד עם כל האנשים שהם 'וואו', אז לקחתי קצת מכל אחד מאלה שאמרתי המון זמן שאני מקווה שייצא לי לעבוד איתם".

מתי בפעם האחרונה יצרת משהו חדש?

"היום. אני יוצר בכל יום, ובקורונה ניצלתי את ההזדמנות לעשות דברים שאף פעם לא עשיתי. יצרתי את האתר שלי (shaananstreett.com), יצרתי את הפודקאסט שאף פעם לא היה לי זמן ליצור ונקרא ‘Dream A Dream', יצרתי את האלבום החדש ויש עוד פרויקטים שקורים ממש עכשיו.
"אלרן דקל, בריאן שטיינר ואני ידענו שאנחנו רוצים לעשות פודקאסט על חלומות, כי היתה לי פינה ברדיו של פרשנות חלומות. בקורונה נהיה זמן, וגם כל האורחים שרצינו היו פנויים ובאו. גם לאתר שלי פתאום היו לי משאבים אנרגטיים לכתוב טקסטים ולדאוג שהוא ייראה וירגיש כמו שאני רוצה, ויש גם מרצדנייז' מדליקים שיצרנו.

"הקורונה היתה תקופה שבה האישיות הבימתית שלי מתה, אבל שמחתי לגלות שהאישיות היוצרת דווקא חיה מאוד. היו בגילוי הזה הרבה נחמה ותקווה. היה לי על מה להישען מבחינה מקצועית.
"היתה בקורונה הרגשה שזו בכלל לא עבודה מה שאנחנו עושים, זה תחביב... אני מבין שיש מגיפה שלא היה ברור איזה נזק היא עושה, אז נתנו לדוקטורים לעבוד, אבל כשאומרים לך 'מי אתה, יש 30 אלף כמוך', זה לא רציני. אני לא צריך את המדינה שתגיד לי אם אני חיוני או לא, אם אני תרבותי או לא. כשסגרו לי את הבמה גיליתי שאני עדיין יוצר, ובמהירות גבוהה יותר".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?

"הרבה פעמים אני מסתכל בראי ואומר 'בוא'נה, הוא בן 50 הדבר הזה?' אני מרגיש בסוף שנות ה־30. תמיד חשבתי שאני בשליטה עצמית, אבל שאנן של גיל 50 מסתכל על שאננים צעירים יותר ואומר 'איזו שליטה עצמית?! היית קרוב לצוק והמשכת לרקוד כאילו כלום'".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"אני מתגעגע לאחותי, טובה, שנפטרה ב־2005 מסרטן, כשהיתה בת 21. נשבר לי הלב כשהיא נפטרה ואני מוצא את עצמי לא פעם מתגעגע אליה. החודש זה יום השנה למותה. אני שמח שעשיתי את האלבום 'הכל לטובה', שיצא ב־2014, כי דרכו אני זוכר דברים. כששרתי לעצמי בראש את המילים 'הוא מתגעגע אלייך, הוא מנשק את תמונתך ומבקש שתקריאי לו סיפור', הן קרו. זה שיר על הבן שלי שהיה אז תינוק, וכתבתי עליו ועל טובה. אם לא הייתי כותב את זה לא הייתי זוכר, אבל בגלל שכתבתי את השיר אני זוכר שהוא היה מרים את התמונה שלה ומנשק אותה, או מביא ספר ואומר 'אני רוצה שטובה תקריא לי את זה', אז טוב שיש את השיר וטוב שכתבתי את האמת. אם אתה מחרטט, משהו בך יודע כל הזמן שאתה מחרטט. אני מנסה שלא".

מתי בפעם האחרונה שקלת לרוץ לפוליטיקה?

"אני לא שוקל את זה ברצינות, אבל אשקר אם אגיד שלא חשבתי על זה אף פעם. מצד שני, זו מחשבה שלא נשארת יותר מדקה. אין לי את הכישורים שהעבודה הזו דורשת, אפילו אם יש לי דעות מוצקות. היום־יום של זה הוא לא היום־יום שאני מאחל לעצמי. אני מאוד רוצה לחזק בכל הכוח שלי את האנשים שאני מאמין בהם, ואני לא מאלה שיפחדו לעשות את זה. בזמן הנכון אתייצב מאחורי מי שצריך, ברגע שארגיש שצריך. לא אהסס ולא אמצמץ. הלכתי לבלפור, למשל, כי בעיניי זה מעשה אזרחי.

"אני חושב ששלום ושוויון הם שני הדברים שאנחנו צריכים להיות הכי עסוקים בהם, ואנחנו לא עסוקים בהם מספיק. יש פה 30 מנדטים שיגידו שנחתמו הסכמי שלום, ואני לא מקטין את זה, כל אחד כזה הוא סימון וי, אבל ההוויה הישראלית לא עסוקה בשלום ובשוויון, היא עסוקה בהישרדות ובעוד שלל דברים שאני פחות מבין, כמו הורדות ידיים והתבצרות מאחורי אמיתות שמתאימות לסקטור מסוים בלבד. לא מחפשים מטריית אמת רחבה, שכולם יכולים לחיות תחתיה בסבבה".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"ללכת לפאבים ולמסעדות זה בילוי עבורי, גם הופעות. אני גם אוהב מוזיאונים, והם היו חסרים לי מאוד. הפאב 'קזינו דה פריז' בירושלים שהייתי שותף בו, נסגר בגלל הקורונה. פאב גם ככה זה עסק קשה, וזה היה יותר מדי להחזיק אותו. בגלל שאני אוהב להיות ליד אלכוהול וליד אנשים שאוהבים אלכוהול, ולא היו פאבים פתוחים, עשיתי בכל שבוע טיול ליקב או למבשלת בירה והתערבבתי עם כל מיני יצרנים בארץ. ככה גם יצרתי בירה חדשה, 'אידיאלים', שהמהדורה הראשונה שלה אזלה. כנראה עוד אנשים חוץ ממני חשבו שהיא טובה".

מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?

"זה עדיין קורה לפעמים, בעיקר אחרי הופעות וכאלה, לא באינסטגרם או בפייסבוק, ואני מבין שזה קרה רק אחרי, בדיעבד. הכרתי את אשתי, באלי, ב'גותהאם', בר שהיה לי בשנות ה־90 שבו היא היתה מלצרית. אנחנו ביחד כל השנים ובעבר היא ניהלה את 'פסטיבל בשקל', ואז הבינה שהמשימה החשובה לנו כתא משפחתי היא שהיא תעבוד בבית. היא אוהבת את זה ואנחנו אוהבים שהיא עושה את זה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על ירושלים?

"השבוע, לא היה אפשר שלא. אני חושב שאם אפשר לאחד בירושלים אפשר לאחד בכל מקום, וכשאני אופטימי אני חושב שאפשר. בכל שבוע אני מקבל אסמכתות שאפשר, וגם כאלה שלא. אני לא מספיק טמבל להגיד 'ברור שאפשר', אבל לא מספיק נואש להגיד שאין סיכוי.

"כרגע נראה שהרוחות יירגעו, ואז זה יחזור, ואז שוב, עד שמישהו יעשה מהלך יותר גדול מעוד מהלך טקטי, נקודתי, עד שהאסימון הגדול ייפול. פעם הייתי בטוח שזה יקרה בימי חיי, עכשיו אני כבר לא בטוח, אבל זה חייב לקרות. ההיגיון, גם אם קשה לו, בסוף מנצח.

"אני בטוח שמתוך כמיליון ירושלמים, כמעט 90 אחוזים מאוד חוששים מיום ירושלים ומהשבוע הזה, כי אנחנו אלה שכבר היינו בסרט הזה אלף פעמים. לנו סוגרים את העיר, אנחנו סופרים את הקורבנות והפצועים, ואני יודע בוודאות שגם בצד השני מפחדים מאוד ממה שיקרה. אני לא מפחד מערבים וערבים לא מפחדים ממני, כולנו מפחדים שיהיו פה עוד ועוד טרגדיות. בקורונה הייתה לנו שנה בלי כל החרא הזה, ולא התגעגענו אליו".

מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה?

"אני מקבל כל מיני הצעות מפתות, כולל לקחת שירים שלי לקמפיינים או להשתתף בעצמי בפרסומת. אחת כזו הגיעה בחצי השנה האחרונה. היה קמפיין טלוויזיוני גדול שנפל, ולא על כסף אלא על תסריט. לא מצאנו את עמק השווה בקטע האמנותי. זה מבאס, אבל יותר מבאס היה לעשות משהו שהייתי שונא את עצמי כשהייתי רואה אותו. ברור שכשאתה הולך לקמפיין פרסומי אתה מבין שיש ויתור, אבל השאלה אם הוא גדול מדי. אני הרגשתי שזה לא יקרה, כי לא אעשה משהו שלא ארגיש בו נוח".

מתי בפעם האחרונה הרגשת זר?

"מידה של זרות הרגשתי בפעם האחרונה שהסתובבתי ברחוב צלאח א־דין בירושלים. זו שכונה יהודית, אבל ב'קוד' שלנו אנחנו טיפ'לה זרים וטוב שנישאר ככה. אנחנו הישרדותיים, אבל זה טוב גם בקטע ההישרדותי וגם בקטע של ההזדהות. טוב שנזכור שאנחנו מיליונים בודדים בעולם של מיליארדים. אנחנו מיעוט מבוטל ולכן צריכים להבין מיעוטים. את ההישגים התרבותיים שהבאנו לעולם לא הבאנו מנקודת מבט של רוב או של 'עם ככל העמים', רק מנקודת המבט של האנדרדוג".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסם?

"אני לא זוכר את הפעם הראשונה, אבל אני זוכר את הרגע שבו דיברתי עם מישהו מפורסם ממני והוא ידע מי אני. זה היה אלי אוחנה, כשעשינו הופעה בערוץ הספורט, ב'אולפן ליגת האלופות'. באתי ללחוץ לו את היד וראיתי שהוא יודע מי אני. מעבר להתרגשות, זה היה רגע שבו הבנתי שיודעים מי אני".

שאנן סטריט \ בן 50, זמר ויוצר, מתגורר בירושלים. נשוי לבאלי ואב לשלום (18), ארי (15) ואנה (11.5). סולן להקת הדג נחש, שהוקמה ב־1996 והוציאה 12 אלבומים ואוספים, והוציא שלושה אלבומי סולו. כתב שירים לסדרות טלוויזיה ואת התסריט לסרט "פלאות", והגיש תוכניות תרבות וסרטי תעודה. בשנת 2001 ייסד את עמותת "פסטיבל בשקל". מגיש הפודקאסט "Dream A Dream" והוציא לאחרונה את האלבום "אידיאלים"

shirshirziv@gmail.com