מלכת אסתר: ריצת חייה של אסתר רוט שחמורוב

בסלון ביתה של אסתר רוט שחמורוב ברמת השרון פרוש מזרן רחב ידיים, שלצידו אינספור משחקי פעוטות. באתי לפגוש אותה לכבוד יום הולדתה ה־70 שיחול בעוד כחודש, ומצאתי, כפי שהיא מגדירה את עצמה, "אמא צעירה שמטופלת בשני ילדים".

הילדים האלה הם שניים מנכדיה, לביא, בן 3, ודוד, שחוגג בקרוב שנתיים, בניה של בתה החד־הורית מיכל. כל החבורה גרה יחד בבית בן שלוש קומות שבו היא מתרוצצת מבוקר עד ערב.

"מזל ששמרתי על כושר כל השנים", היא צוחקת, ומתארת את שגרת יומה הכוללת חיתולים, בישולים, כביסות, קניות ומשחקים על השטיח. "רוצה מרק?" היא שואלת, ובלי לקבל תשובה מניחה מולי קערת מרק ירקות סמיך עם עדשים כתומות, גזר, תפוח אדמה וחצי בצל. היא מתבלת בחצי כפית חרדל, מלח ופלפל, והטעם נהדר. כבר היה שווה לבוא.

כשהנכדים במסגרות ויש לה קצת אוויר, היא מפנה זמן למה שאהבה תמיד - להיות טובה בספורט בכל תחום, בכל מצב. היתה ונשארה סופרוומן עם כישרון מולד, שיחד עם הרבה עבודה כמעט נגעה בשמיים, אבל נבלמה לפני שעלתה על הפודיומים הגדולים.

בכל פעם שאני חושב על אסתר רוט שחמורוב, שמה מתחבר מייד לגדולות האומה. לנשים ששברו כל תקרת זכוכית אפשרית. כאלו שנולדו בשומקום ועברו כברת דרך לא שגרתית.

היא בורחת מכיבודים כמו מאש, אבל סיפור חייה עוצר הנשימה הביא לה בגיל צעיר יחסית, 47, את פרס ישראל על תרומתה לספורט. אם מביטים עליה במונחים של אז והיום, בוודאי באקלים הגיאו־פליטי של יחסי מזרח ומערב ושל המלחמה קרה, כפי שהיא מתפרצת עכשיו שוב בין רוסיה לאוקראינה - רוט שחמורוב היא אחת ממשלמות המחיר הכבד ביותר בהיסטוריה האולימפית, אישית וספורטיבית.

כספורטאית, היא נמחצה בעימות בין הגוש המערבי למזרחי ונותרה חסרת סיכוי בקרב בין אידיאולוגיות ציניות וחסרות מעצורים. הישגיה בריצות ל־100 מטר ול־100 מטר משוכות היו חסרי תקדים במונחים מקומיים, ובלתי נתפסים בפרמטרים בינלאומיים. היא נגעה כבר בשמיים, אבל ידיים רעות, פוליטיקה שהיתה גדולה ממידותיה, טרור ואסונות אישיים מבית ומחוץ גרמו לכך שעל צווארה לא הונחה מדליה אולימפית.

• • •

למרות שהיא עדה חיה לטבח 11 הספורטאים ואנשי המשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972, פיגוע הטרור שבו נרצח גם מאמנה האישי עמיצור שפירא ז"ל, רוט שחמורוב לא מסתכלת אחורה בכעס, אלא בהשלמה.

במינכן העפילה לחצי הגמר ב־100 מטר משוכות, אולם כמובן פרשה מהמשחקים בעקבות האסון. לאחר שנסעה למינכן עם טרנינג לגופה ונעלי ריצה לרגליה, והיתה אולי בדרך להישג היסטורי, חזרה בלי מאמנה האישי, ששב לארץ בארון מתים.

ארבע שנים לאחר מכן, כשבאמתחתה כבר חמש מדליות זהב ממשחקי עמי אסיה בטהרן (1974) ומאליפות אסיה בסיאול (1975), הגיעה רוט שחמורוב לאולימפיאדת מונטריאול ב־1976 כאצנית המהירה במערב, אך שילמה את מחיר מנגנון הסימום של בריה"מ וגרורותיה.

מטהרן, אגב, היא זוכרת "תחרות אדירה. בעיתונים המציאו לי כינוי חדש, 'מלכת אסתר'. הגעתי לשם אחרי הלידה של בני הבכור ירון, בניתוח קיסרי". אותו ירון, שכבר חגג 48, הוא היום איש עסקים נשוי ואב לרוי (בן שנתיים) ולליב (בת 3 חודשים), והיה בעברו אלוף בסיף.

בחזרה למונטריאול. לפני שעלתה לגמר בריצה ל־100 מטר משוכות, נשאה אסתר את דגל ישראל בראש המשלחת שנכנסה לאצטדיון האולימפי לקול תשואות הקהל. "תסתכל איזה מרחק תפסתי מהמשלחת שלנו, הלכתי מהר ונחוש", היא מצביעה על התמונה משם התלויה בפינת הקיר בסלון, וצוחקת.

בגמר המשוכות סיימה שישית, אך העדויות מלמדות שכל חמש הרצות שהקדימו אותה - שתי רוסיות, שתי מזרח־גרמניות ופולנייה - צרכו חומרים ממריצים ומשפרי יכולת.

לפני שנים, היא מספרת, היתה יוזמה מצד כתב בטלוויזיה שאפילו נסע לגרמניה כדי לנסות לראיין את האצניות שניצחו אותה, שאולי יודו שלקחו סמים ממריצים. "הוא פגש את יוהאנה שאלר, המזרח־גרמנייה שזכתה בזהב, והיא מסרה לי ד"ש אבל לא הסכימה לדבר ולהתראיין", אומרת אסתר. "זה כבר אומר דרשני, למה שאלופה אולימפית לא תרצה לדבר?"

אסתר, מצידה, לא לקחה כמובן כלום, אפילו לא ויטמינים. בניגוד להיום, ההכנה הישראלית לאולימפיאדה היתה כמעט פרימיטיבית - בלי מעטפת רפואית, שלא לומר תמיכה כלכלית.

"רופא מלווה? אתה מצחיק אותי", היא אומרת, "לא היה מי שיטפל בי, רק צרות העסקנים האלה עשו לי. מחוסר הבנה, מקנאה. רק צרות".

התאמנת באפס תנאים, בלי מתחרות, במתקנים גרועים ועם מעטפת אפסית של הממסד הספורטיבי. היום יש שיפור בהכנת הספורטאים שלנו לאולימפיאדה.

"בהחלט, יש שינוי של שמיים וארץ. היום אני חושבת שאנחנו אחת מהמדינות שהכי משקיעות בספורטאים שלהן. בכלל, כשאני נוסעת בנתיבי איילון ורואה את הפיתוח ואת כל המגדלים, אני לא מאמינה איך התקדמנו מאז, וזה משמח אותי.

"המדינה הבינה שספורט הישגי הוא מנוף חשוב, והסטנדרט היום הוא שאם אנחנו לא מביאים מדליה אולימפית, זה כישלון. אחרי אולימפיאדת טוקיו בקיץ אירחתי בבית את לינוי אשרם. מעבר לזה שהיא ספורטאית גדולה, היא מקסימה וצנועה. צפיתי בתחרות שלה והיא היתה מדהימה.

"מבחינתי זו סגירת מעגל ענקית, מהשבר שלנו במינכן ועד ההישג שלה. אפילו עשינו טקס קטן, היא הביאה את המדליה שלה ואני הנחתי לה אותה על הצוואר, פיצוי קטן על זה שבגלל כל סיפור הקורונה היא נאלצה להניח את המדליה בטוקיו בעצמה".

• • •

אסתר רוט שחמורוב היתה מהילדות ברוכות הכישרון, שכבר בגיל צעיר היו טובות בכל ענף ספורט שניסו. ריצה, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, יו ניים איט. היא ניצחה בריצת שדה ל־800 מ', זכתה בהקפת התבור, קפצה לגובה 1.70, היתה שיאנית ישראל בקפיצה לרוחק עם 6.14 מטר והדפה כדור ברזל במשקל 4 ק"ג למרחק של 12 מטר.

אמה, רעיה שחמורוב, עלתה לארץ בגיל 12 מטשקנט, אז עיר במזרח בריה"מ והיום בירת אוזבקיסטן. היא היתה הרוח החיה בבית וגם המפרנסת העיקרית, שעבדה בעבודות דחק במפעל לודז'יה או באופנת איוניר, שם ניהלה פועלות ניקיון. יום אחד צ'יפרו את האם ושלחו איתה לאסתר מעיל יוקרתי, כי הבת כבר היתה מפורסמת והביאה כבוד.

המשפחה התגוררה בשכונת שפירא בתל אביב, ואביה של אסתר, יוסף, למד תורה. למרות שפתח סנדלרייה בשכונת פלורנטין, האב לא ממש הצליח לעזור בפרנסת הבית, שכן על השלט הגדול מעל החנות היה כתוב "אפשר גם בהקפה" - והוא לא ראה לירה.

אסתר היתה השנייה מתוך ארבעה אחים, והמשפחה התמודדה עם טרגדיה כשאחיה הבכור נדרס בכביש בגיל 7 ונהרג.

עד כיתה ו' למדה בבית ספר דתי בשכונת שפירא, ואחרי הלימודים, בגלל דירת שני החדרים הקטנה שבה חיו, נהגה בעיקר לשחק בחוץ. כשעברה המשפחה לשכונת קריית שלום ואסתר לבית ספר חילוני, כבר היו לה שרירי תאומים מפוארים, ובכיתה ו' רצה 60 מטר ב־8.3 שניות. שנתיים אחר כך קיזזה שלוש עשיריות והתייצבה על 8 שניות, תוצאה דמיונית לנערה מדרום תל אביב באמצע שנות ה־60.

"יום אחד, בשנת 1966, אמא שלי קיבלה פתק מהמורה להתעמלות", היא מספרת. "בפתק היו חמש מילים - 'עמיצור שפירא, הפועל תל אביב'.

"עמיצור היה בן 34, מבוגר ממני ב־20 שנה ובעצמו ספרינטר ב־60 מטר. אמא שלי ואני עלינו על אוטובוס למרכז הפועל ברחוב הארבעה, מצאנו את עמיצור ואמא נסעה הביתה. באימון הראשון עשינו יחד ספרינט, ניצחתי אותו והוא שאל בת כמה אני. עניתי '14 וחצי' והוא אמר לי שהוא מכין אותי לטווח ארוך, לאולימפיאדה. לא ידעתי על מה הוא מדבר".

בשנות ה־60 ריצת המשוכות לנשים היתה ל־80 מטר ולא ל־100 מטר, וכבר בתחרות הראשונה שלה במדי הפועל תל אביב, כשהיתה בת 15, שברה אסתר את השיא הישראלי. היא רצה במכנסי גומי ובגרביים גבוהים של דוסיות, כי הרי באה מבית דתי, ועמיצור הבין שיש לו יהלום ביד. הוא אימן גם ספורטאים אחרים אבל התמקד בה, וכדי לא לבזבז זמן נהג לאסוף אותה מביתה לאימון ברכב הפרינץ 4 שלו.

אסתר, מצידה, היתה ילדה טובה וממושמעת. כשניצחה בתחרויות היתה לוקחת את המדליה, מכניסה לתיק ולא אומרת כלום בבית. כשההצלחות הגיעו לעיתון, הוריה שאלו למה היא לא מספרת כלום, אבל "מבחינתי כל תחרות שסיימתי היתה פאסה", היא אומרת היום, "לא ייחסתי לזה חשיבות".

כדי לשפר את הטכניקה שלה, שלא תעבור גבוה מדי מעל המשוכה, הביא עמיצור צינור השקיה מברזל והחזיק אותו מעל המשוכה בזמן שרצה. "ידעתי שאם אעבור גבוה מדי אקבל את הצינור הזה בראש, היא נזכרת, "ככה שלא היתה לי ברירה ועברתי את המשוכה נמוך".

• • •

עמיצור חשב עליה במונחים של טווח ארוך, אבל אחרי שנה וחצי, כשהיא בקושי בת 16, אולימפיאדת מקסיקו 1968 הפכה פתאום רלוונטית. "הייתי בת 16, אבל כבר רצתי בטווח של גמר אולימפי ב־80 מטר משוכות", היא מספרת, "עמיצור לא העמיס עלי וידע מה הגבולות. התאמנתי בסך הכל פעמיים בשבוע, אבל הגעתי לטופ העולמי, שלוש עשיריות השנייה משיא עולמי.

"אני זוכרת את היום שבו הייתי צריכה לקבוע את המינימום למקסיקו, שעמד על 11.2 שניות. עמיצור איחר להגיע עם הפרינץ שלו, טסנו לווינגייט והגענו באיחור. אתה יודע מה זה להתכונן לריצה חשובה כל כך? צריך חימום טוב, רוגע ושקט, ואיך שהגענו המארגנים באו לעמיצור ואמרו לו שאני חייבת לרוץ מייד, אי אפשר לחכות.

"עכשיו תקשיב, זה לא שחיכו לי רצות אחרות על המסלול. רק אני רצתי אז 80 מטר משוכות. לא עיכבתי אף אחת, אבל ככה זה היה. אני זוכרת את עצמי יורדת מהאוטו עם הנעליים ופשוט רצה ככה, בלי חימום".

הצלחת לעמוד במינימום?

"עשיתי 10.8 שניות והבטחתי השתתפות במקסיקו, אבל איך שסיימתי את הריצה הרגשתי את הרגל. האבחנה היתה מתיחה חזקה בהמסטרינג (שרירי מיתר הברך שנמצאים בחלק האחורי של הירך; א"פ).

"שלחו אותי למעסה, אבל אף אחד לא היה מספיק מקצועי. תבין, בשנת 1968 ישראל היתה פרהיסטורית מבחינת ספורט. המדינה בת 20, מי בכלל חשב על אולימפיאדה? שלחו אותי לאורי בהרב, שהיה המעסה של מכבי ת"א בכדורסל. הפיזיותרפיסטים, בגלל הניסיון שלהם בטיפול, הבינו אז יותר מרופאים אורתופדים".

אבל הפציעה לא עזבה, ומישהו אמר לאסתר שיש זקנה אחת בלוד שעושה כשפים ופלאים.

"מרוב ייאוש נסעתי גם לשם", היא נזכרת, "היא לחשה לי כל מיני מילים, הדליקה נרות והתחילה לקשור אותי בגוף. לא האמנתי לאן הגעתי, אבל ניסיתי כל דבר, כולל דברים משוגעים, כדי לטוס למקסיקו.

"כשאני חושבת איך רצתי אז, באילו מסלולים ועם נעליים בלי בולמי זעזועים, אני מזדעזעת בעצמי. לא יצאתי מהפציעה ההיא והלכה לי האולימפיאדה. בעיניי, דווקא מקסיקו 68', יותר מאולימפיאדות אחרות, היתה ההחמצה גדולה. הייתי צעירה בלי בלבולי מוח, נקייה, אבל בגלל החובבנות פה אכלתי אותה בהכנה".

• • •

למינכן 1972 אסתר כבר הגיעה, מלווה בעמיצור שהיה בן 40 ומאמנה האישי במשך שש שנים.

"גיל 40 של אז הוא לא כמו גיל 40 של היום", היא אומרת, "הבת שלי מיכל בת 40 והיא ממש ילדה, ואילו עמיצור כבר היה איש מבוגר, מודאג, עם קמטים ומפרצת בשיער. בגלל שהוא דאג כל הזמן, הייתי מסתירה ממנו כאבים או פציעות. הוא היה כמו אלוהים בשבילי, כל מה שהוא אמר היה קדוש".

לילה לפני הטבח בכפר האולימפי במינכן יצאה המשלחת לתיאטרון, לראות את "כנר על הגג" בכיכובו של שמוליק רודנסקי. הוא אירח אותם בסוף ההצגה מאחורי קלעים, ושם צולמה התמונה האחרונה של אנשי המשלחת בחיים.

"ישבנו בשורה הראשונה בתיאטרון ומצב הרוח של כולם, כולל של עמיצור, היה בשמיים", נזכרת אסתר, "כולם היו לבושים במדים הרשמיים של הנבחרת, רק אני לא. אני זוכרת שעמיצור אמר שמייד אחרי שחוזרים לארץ הוא מתחיל בדיאטה חריפה, כי הוא חייב לחזור להיות חתיך. הוא הסתחרר מכל השפע שהיה בכפר האולימפי. בחצות, כשההצגה נגמרה, הוא עדכן אותי שניפגש בבוקר בחדר האוכל לארוחת בוקר. תזכור שאין סלולרי ואתה חייב לקבוע כל דבר מראש. קבעתי איתו, ויותר לא ראיתי אותו לעולם".

עוד לפני הבוקר הנורא ההוא אסתר הספיקה להטביע חותם בריצות ל־100 מטר ול־100 מטר משוכות, שגרם אפילו לממשלה לעצור ישיבה כדי לצפות בה ולהמוני בית ישראל לרוץ לקנות מכשירי טלוויזיה.

ההשתתפות בריצה ל־100 מטר לא תוכננה מראש. עמיצור ראה שיש פער של שישה ימים בינה לבין ריצת המשוכות, שהיתה החשובה יותר, והחליט שאסתר תרוץ בשתיהן. במרוץ ל־100 מטר עלתה לחצי הגמר, ושם סיימה חמישית ב־11.49 שניות, זמן זהה לרביעית, אצנית אמריקנית שעלתה לגמר אחרי בדיקות ארוכות במצלמות הפוטו פיניש. רק ארבע אלפיות השנייה הפרידו בינה לבין אסתר.

"בריצות האלה מה שקובע הוא אזור הכתפיים עד המותניים. הראש והרגליים לא נחשבים, ככה שצריך 'לזרוק' את החזה קדימה כדי להגיע. מי שהיה לה ציצי גדול יותר הקדימה וזכתה", היא מסבירה וצוחקת.

אגב, מקום אחד אחרי אסתר סיימה פולנייה־יהודייה ידועה מאוד, אירנה שווינסקה, שזכתה בשבע מדליות אולימפיות, מהן שלוש מזהב. שווינסקה, שמתה ב־2018, השיגה במינכן מדליית ארד ב־200 מ'.

בריצת הדגל שלה, 100 מטר משוכות, עלתה אסתר לחצי הגמר עם 13.14 שניות, אבל לא המשיכה להתחרות בגלל האסון.

אני מחזיר אותך לבוקר של הרצח במינכן, כשהשחיינית שלומית ניר העירה אותך ואמרה שיש אירוע במגורי הספורטאים הגברים הישראלים.

"אני זוכרת לחץ גדול. מוני ויינברג ויוסף רומנו ז"ל נרצחו עוד במגורים, ואני זוכרת ששאול לדני וגד צברי קפצו מהקומה השנייה של המגורים וניצלו. הם עמדו מול המצלמות והתראיינו. כל האירוע היה שוק גדול. ישבתי במטוס שלקח אותנו חזרה וראיתי מהחלון את הארונות, כולל הארון של עמיצור, מועלים לתא המטען. הייתי בהלם, סגורה ועצורה. רק כשנחתנו בארץ וראיתי את המשפחה, הכל התפרץ לבכי גדול".

מה שמדהים הוא שבתוך האירוע של חטיפת הספורטאים, עדיין במשלחת הישראלית חשבו שאת צריכה לעלות לריצת חצי הגמר של המשוכות.

"כשהשבויים הישראלים נלקחו בהליקופטר, יו"ר המשלחת שמואל ללקין ביקש ממני ללכת לישון בחדר סמוך כדי שאוכל להתחרות למחרת. אמרתי לו 'איך אתם רוצים שאתחרה כשהמאמן שלי נלקח בהליקופטר בשבי?'

"בכל זאת, אני הרי ממושמעת, אז קיבלתי שני כדורי שינה מרופא המשלחת והלכתי לישון, אבל היו לי סיוטים נוראים. בבוקר, כשהתעוררתי וראיתי את הפרצופים של כולם, הבנתי שקרה אסון גדול".

• • •

כשחזרה לישראל נסעה עם כולם לקבור את חבריה, ואז הלכה לפטר, שאותו הכירה שנתיים קודם לכן, כשהיה מתעמל בהתעמלות מכשירים. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, הגיע מנהריה והתגורר בפנימייה בווינגייט. עמיצור היה המאמן של שניהם.

פטר לא עבר את המינימום הנדרש לאולימפיאדה ונשאר בארץ, אבל כשהיתה במינכן קיבלה שם מכתב ממנו: "הלכתי עם אמא שלך לחפש דירה בהרצליה, קרוב לווינגייט".

במידה מסוימת לא הרגשת סוג של רגשות אשם מול המשפחות שאיבדו את יקיריהן? הנה את עומדת בריאה ושלמה, לפחות פיזית, אבל 11 ספורטאים, מאמנים ושופטים לא חזרו משם.

"מי שהיה יכול לעטוף אותי, עטף. פטר, המשפחה, החברים. ההורים שלי היו מאושרים שקיבלו את הבת שלהם בחיים.

"פטר הסתכל עלי ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך לרוץ, כי כל דבר, כל ריצה וכל מסלול מזכירים לי את עמיצור. אבל פטר החזיק אותי נורמלית, וחודשיים אחרי מינכן, בנובמבר, כבר התחתנו והוא גם הפך למאמן שלי. חשבנו להתחתן בבית כנסת, כי לא היה לנו כסף ולהורים לא היו אפשרויות, אבל אלכס גלעדי בדיוק בא אלי לעשות כתבה לערוץ 1 ושמע שאני הולכת להתחתן בבית כנסת.

"הייתי בהפועל ת"א ואלכס לקח אותי למכבי ת"א, שהיה מועדון חזק יותר, ופשוט ביקש ממכבי שיעזרו לנו במימון החתונה. בסוף התחתנו בקאנטרי קלאב בצפון תל אביב. אני זוכרת שם כל מיני כוכבי כדורגל, למשל מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל, אבל כאב לי ממש לחייך. המעבר ממינכן לחתונה היה מהיר, ופטר נכנס גם לנעליו של עמיצור והתחיל לאמן אותי".

למרות האסון, ההופעה של אסתר במינכן עשתה רושם ענק על הגרמנים. מאמן גרמני בכיר בשם רוזנברג, שבנה הרבה אלופי עולם, פגש אותה בווינגייט ואמר לה שמעולם לא ראה אצנית מהירה כמוה בין המשוכות.

"הוא הציע לי לבוא לגור בגרמניה ולהתאמן שם תחתיו, אבל אמרתי לעצמי - אני אסע לגרמניה אחרי כל מה שהיה? בחיים לא".

מה הבנת אחרי מינכן?

"שהכל פוליטיקה ואינטרסים. עכשיו, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, אנחנו לא רוצים לגנות אותם בגלל שרוסיה נותנת לנו לטוס בסוריה? מטריד אותי מאוד מה שפוטין עושה. איך העולם שותק מול בן אדם אחד?

"הפוליטיקה נכנסה עמוק לתוך הספורט, וזה מאוד מתסכל. בריה"מ הרסה את הספורט העולמי במשך הרבה שנים עם הסמים, ועכשיו רוסיה הורסת את העולם בכלל. בגלל פוליטיקה לא השתתפתי באולימפיאדת מוסקבה ובגלל פוליטיקה נרצחו המאמן שלי והחבר'ה שלנו. איפה המחבלים האלה התאמנו אם לא ברוסיה או במזרח אירופה?"

• • •

אכן, בחלק נכבד מהקריירה שלה אסתר התמודדה לא רק מול אצניות, אלא גם מול הסמים הממריצים שחולקו להן כאג'נדה במזרח אירופה.

"התיידדתי עם האצנית הפולנייה־יהודייה שווינסקה, היינו איתה במחנה אימונים בצרפת ואז ראינו מה הולך", היא מספרת, "פטר עמד באימונים ומדד עם הסטופר שלו את התוצאות שלהן, והן היו עושות תוצאות של שיא עולם, באימון! בערב חברי הצוות שלהן, איזה שישה אנשים, היו עוברים מחדר לחדר ונותנים להן כדורים. אני הלכתי לישון, והן שאלו את פטר למה הוא לא נותן לי כדורים. בבוקר הוא סיפר לי ונחרדנו.

"גם בארה"ב אמרו לי 'קחי כדורים, כולם לוקחים'. הם היו שותים את זה עם שני ליטר חלב. נראה לך שפטר היה נותן לי משהו שיזיק לי? לא לקחתי כלום והן קיבלו כל הזמן.

"היה צריך להיות ממש כימאי כדי שלכדורים תהיה השפעה בזמן הנכון. לפעמים היו פספוסים והרצות המזרח־אירופאיות פשוט לא הגיעו לתחרות, נעלמו. היה מקרה שנפלה לאיזה רופא מזוודה וכל הכדורים התפזרו לו על הרצפה, או שישבנו בבריכה וראינו שהטוסיק שלהן כחול מרוב זריקות".

הבנת שאת לא יכולה באמת לדגדג ככה את השיאים העולמיים?

"היתה אצנית בשם אנה־לי ארהרד ממזרח גרמניה, שלקחה במינכן זהב ב־100 משוכות. ארבע שנים אחר כך, במונטריאול, ראיתי אותה יושבת בוכה ביציע ליד המסלול. משהו התפקשש לה.

"יומיים לפני תחרות אני כבר הייתי באימוני שחרור והן, בבוקר של תחרות, היו קופצות משוכות באימון ואחרי הצהריים מתחרות. זה בלתי אפשרי, כי בשביל זה צריך לעשות חימום של שעה לספרינט.

"בגלל שהתאמנתי כמעט לבדי, פטר ניסה כל מיני שיטות כדי שארוץ מהר יותר. יום אחד הוא קשר אלי גומי וצמיג, משך אותי עם האוטו שלו וטראח, נמרחתי על הרצפה. אמרתי לו שאני לא מוכנה".

• • •

בשנת 1990, כשהיה בן 40, לקה פטר - אדם לא מעשן שהתאמן בחדר כושר - בהתקף לב בבית. הוא עבר צנתור, ואסתר מספרת שהבית חווה מהפך ועבר לאורח חיים עוד יותר מוקפד.

"ההתקף של פטר היה שוק", היא אומרת, "הייתי עם שני ילדים יחסית צעירים, ופתאום סיפור כזה. פטר למד קולנוע וטלוויזיה ונכנס חזק מאוד לעסקי ההפקה וניידות השידור. עמדו לנו שתי ניידות שידור ליד הבית וקומת המרתף הפכה לאולפן שלו. הוא העביר חלק מהעבודה הביתה, אבל דווקא ככה עבד עוד יותר קשה, מסביב לשעון".

בסוף שנת 2005 קבע פטר תור לבדיקה ארגומטרית, שגילתה ממצאים לא טובים, והוא נשלח לצנתור נוסף.

"באותו יום לא הלכתי לעבודה ונסעתי איתו לבית החולים", היא נזכרת, "הוא עבד עד הרגע האחרון, אבל אני זוכרת שהוא גם פחד. הייתי שם עד שממש גירשו אותי והכניסו אותו לצנתור. תוך כדי הטיפול יצא אחד הרופאים לפרוזדור ואמר לי שהמצב קשה ביותר.

"התחלתי לרעוד, איבדתי שליטה. רק הרגע הוא הגיע לבית חולים על הרגליים ועבד כרגיל, ופתאום מצב של חוסר תקווה? הרופא אמר לי שבתחילת הצנתור אמר לפטר שאולי יזדקק לניתוח לב פתוח. אמרתי לו 'ככה אמרת לו? רק מזה הוא בטח הידרדר'".

אחרי שבועיים של חוסר הכרה והחייאות נמצא לפטר לב להשתלה, אבל הוא לא שרד את הניתוח ונפטר בגיל 57. "מבחינתי זה היה כמו מינכן, שוב בום גדול ללא הכנה", אומרת אסתר בכאב.

שלוש שנים אחרי מותו, ועשר שנים אחרי שזכתה בפרס ישראל, נחתה על אשת הברזל עוד מהלומה: התברר שבמשפחת שחמורוב קיננה מחלת כליות גנטית, שממנה סבלה גם אמה, שהיתה חולה וטופלה בדיאליזה.

"הלכתי לבדיקת עיניים שגרתית, ביקשו שאעשה עוד בדיקת דם, והאבחנה היתה שהכליה שלי מייצרת ציסטות", היא מספרת, "הרופא שאל אותי איך רצתי כל השנים עם הדבר הזה, ועניתי לו שרצתי גם בלי לראות את המשוכות. יש לי מספרי 4 ו־2 בעיניים".

מכיוון שלא נדרשה לדיאליזה, אסתר לא הוכנסה לרשימת המחכות להשתלה. היא גם לא רצתה לבקש ולא השתמשה בשמה. "נראה לך שאני, החזקה, אבקש או אתחנן לכליה? טסתי עם הבן שלי לאזרבייג'ן, עברתי ניתוח וחזרתי להחלמה בכפר המכביה.

"בדיוק היו שם הספורטאים שהשתתפו במכביה, ולא תאמין, אבל בטקס הפתיחה של המכביה הזאת עוד נשאתי דגל. לא סיפרתי לאף אחד שאני טסה לניתוח".

• • •

כמו במינכן, אז היתה רק בת 20, היא נשארה באותו גובה ובאותו משקל - 1.64 מטר על 54.5 ק"ג. 50 שנים עברו, והגזרה הצנומה, כמו גם הטמפרמנט המתפרץ, לא הלכו לשום מקום.

הבית ברמת השרון, שאליו עברה עם בעלה המנוח פטר, הוא העוגן שממנו היא יוצאת לענייניה. גם היום עוצרים אותה בלי סוף, כך שהשנתיים האחרונות של הקורונה, עם המסיכה שהסתירה את הפנים, עשו איתה סוג של חסד - כשזכתה סוף־סוף לפרטיות שהיא כל כך אוהבת.

בשעות שבהן אנחנו מקיימים את הריאיון, הסלולרי שלה מטרטר עם אינספור בקשות להרצאה שהיא מעבירה או לסרטוני ברכה לכבוד 65 שנה למכון וינגייט ולמתחרים בגמר הנינג'ה בקשת 12.

כשמישהו מתקשר לשאול על המחיר שהיא גובה להרצאה, אני מתכווץ בכיסא. לא רוצה לשמוע כמה היא גובה. היא שואלת בפני כמה אנשים ההרצאה, ואז, כמו שתיארתי לעצמי, נוקבת במחיר יותר צנוע מצנוע. כזאת היא, לא עושה סיפור משום דבר, גם לא מעצמה.

בין כל עיסוקיה, במשך 30 שנה היתה גם מורה לחינוך גופני בחטיבת השרון ברעננה, שם נחשפה לחוליים של החינוך הספורטיבי הישראלי, למרות שהתנהלה בתוך בועה איכותית. זה קרה גם בגלל הפרסונה שלה, וגם בגלל שזכתה לאוזן קשבת מראש העיר בזמנו זאב ביילסקי, שהיה ער לצרכים, השקיע בתשתיות והקים מתקני אתלטיקה לרווחת התלמידים.

"גיל ההתבגרות הוא מסובך בכל פרמטר, גם בספורט", היא אומרת, "בהתחלה הם מגיעים נלהבים, אבל לאט־לאט כל אחד הולך לכיוון שלו. בנוסף, בהרבה מקרים אין מתקנים ויש המון בזבוז זמן על קריאת שמות וכאלה. עם זאת, לי אישית היו תנאי עבודה טובים והצלחנו לבנות נבחרות ייעודיות בכל מיני ענפים.

"ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות, וגם זה מקשה עלינו ליצור רצים איכותיים. יש בעיות קליטה ויש הורים מתערבים. הכי אני סובלת כשאני רואה תלמידים רצים בשיעור ומחזיקים ביד את הטלפון. זה מוציא אותי מדעתי. היום למורה אין ממש כוח כפי שהיה לו פעם, וזה לא טוב".

גם להתאמן בכל יום בחדר כושר היא מצליחה, חוץ מיום מנוחה אחד לגוף. היא מחלקת הכל ליחידות אימון: שוחה 750 מטר ב־23 דקות, עוברת על כל המכשירים, משחקת טניס ברמה גבוהה ורוקדת ריקודי עם. רק את הריצות בים הפסיקה מאז השתלת הכליה, בגלל האיסור שחל עליה להיחשף לשמש.

• • •

רק לפני שלוש שנים, אחרי 46 שנה, נשבר שיאה הישראלי ב־100 מטר על ידי דיאנה ויסמן. השיא במשוכות, 12.93 שניות שהושג בברלין ב־1976, נשבר אחרי 30 שנה על ידי אירנה לנסקי ועומד היום על 12.80 שניות.

למרות שלא זכתה במדליה אולימפית בעצמה, התנועה האולימפית הבינלאומית תמיד חיבקה והזמינה אותה לאירועים שאליהם הוזמנו ספורטאים שהביאו מדליות. באטלנטה 1996 פגשה ויצרה קשרים קרובים עם נדיה קומנץ', המתעמלת הראשונה שהשיגה ציון 10 במונטריאול 76', וגם עם בוב בימון, השיאן העולמי האגדי בקפיצה לרוחק ממקסיקו 68'.

מי הספורטאי האולטימטיבי בעינייך?

"רוג'ר פדרר. אני מעריצה אותו. הכל טבעי וקל בהתנהלות שלו, למרות העבודה האדירה כל השנים. בגלל זה הוא הצליח לשמור את עצמו בטופ עד גיל מבוגר".

ובכל זאת, איך זה להרגיש בת 70?

"אני לא מרגישה בת 70 ואין לי זמן לחשוב על זה. אני חיה ומרגישה כמו בת 30, וגם לא ממש מסתכלת במראה. אם אני מסתכלת אני לא ממש מרוצה, אבל זה לא משנה לי. קוסמטיקה היא לא אישיו אצלי ולא אעשה ניתוחים או מתיחות, כי אני רואה הרבה נשים עם תוצאות לא טובות אחרי. אני מעדיפה טיפה אודם וזהו, להיות טבעית. תזכור מה אני אומרת - לי חשוב איך אני נראית מהכתפיים למטה, לא מהכתפיים למעלה".

Aviadp65@gmail.com