70 שנים אחרי

גישושי שלום עם מצרים

ב־10 במארס 1952 העביר ראש מטה האו"ם, הגנרל הבריטי וויליאם אדוארד ריילי, הצעה לכינוס ועדת שביתת הנשק הישראלית־מצרית, לדיון ברשימה של נושאים משותפים.

הודעת ריילי נמסרה על רקע שמועות, כבר מתחילת 1952, בדבר ניסיונות התקרבות בין ישראל למצרים. הכתב המדיני של העיתון "דבר" בוושינגטון דיווח ש"בחוגי משרד החוץ האמריקני רווחת הסברה שמדינות ערב מוכנות לפעול כעת להפגת המתיחות בינן לבין ישראל".

בנאום לאומה שנשא ב־10 במארס האיץ נשיא ארה"ב הארי טרומן בקונגרס האמריקני לקבל ללא דחיות ולא קיצוצים את תוכנית הסיוע הכלכלית העולמית החדשה, תוך שהוא כולל ברשימת המדינות שעשויות ליהנות ממנה את ישראל ומדינות ערב, "אם תחול התקרבות ביניהן שתאפשר פרויקטים כלכליים משותפים במימון אמריקני, לטובת תושבי האזור".

נוסף על כך, הודיע טרומן שארה"ב תקדם פתרון לבעיית הפליטים הערבים על ידי יישובם בחצי האי סיני סמוך לרצועת עזה, ודיווח שקבוצות מחקר אמריקניות פועלות בסיני להוכיח היתכנות לפרויקט, ושגם ממשלת מצרים כבר סמכה ידיה עליו.

"כעת, שלוש שנים מסיום המלחמה בינינו, עלינו להסדיר את יחסינו עם ישראל וליהנות מהיתרונות הרבים שהזדמנות כזאת מקפלת בתוכה", נכתב בטור המערכת של העיתון המצרי הנפוץ "אל־אהראם". המאמר המפתיע לא עורר התנגדות משמעותית בציבור המצרי, כמו גם בקרב מדינות ערב האחרות.

למרות הציפיות הגבוהות, מצרים לא השיבה לבסוף להצעת כינוס הוועדה הישראלית־מצרית העליונה. ראשה, המלך פארוק, היה נתון באותה עת במשא ומתן לסיום המנדט הבריטי במצרים ובסכסוך של ארצו עם סודאן.

כעבור חודשים ספורים, ב־23 ביולי 1952, התחוללה במצרים "מהפכת הקצינים החופשיים", שהדיחה את פארוק, ומצרים התמקדה בענייני פנים בוערים - ששלום עם ישראל לא היה אחד מהם.

"תאונות הדרכים בארץ הפכו למכת מדינה"

בישיבת ממשלה שהתקיימה ב־10 במארס 1952 ביטא ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, את דאגתו הגדולה לנוכח ריבוי הנפגעים בתאונות הדרכים ברחבי הארץ.

"אין בוקר שבו אני פותח את העיתונים ולא מצפה לי ידיעה אחת, לפחות, על תאונת דרכים", אמר ראש הממשלה בקול צעקה.

"מצבת הפצועים וההרוגים מהתאונות בארץ הולכת וגדלה. מצד אחד אנחנו נלחמים על כל נפש ועל כל עולה חדש, ומצד שני מחדלי התחבורה בארצנו גורעים מהאוכלוסייה והופכים אנשים עמלים ויצרנים לבעלי מום ולנכים, שנופלים בצורכיהם הרבים על צוואר המדינה הענייה".

שר התחבורה, דוד צבי פנקס, הזכיר לשרים שהוא "מכהן פחות משישה חודשים בתפקיד", והעביר את נטל האשמה לשר המשטרה, בכור שלום שטרית, בטענה ש"מספר השוטרים בארץ כיום עומד על חמישית ממספרם בזמן המנדט הבריטי".

שטרית, מצידו, העביר את האשמה בחזרה לראש הממשלה, בטענה ש"אילו היו מתקצבים את משרדי כראוי, היינו יכולים להוסיף שוטרי תנועה רבים", וכך הלאה.

פחות מחודש אחרי ישיבת הממשלה יצא משרד התחבורה ב"תוכנית לאומית למיגור תאונות הדרכים", שכללה בין היתר תגבור לימוד נושא הזהירות בדרכים בבתי הספר, שיפור משמעותי ברמת לימודי הנהיגה, פתיחת כיתות לימוד נהיגה רבות ברחבי הארץ, פיקוח צמוד על בוחני הנהיגה, הכנת תוכנית לשיפור רמת הנהיגה בצה"ל, ועוד.

תשומת לב מיוחדת ניתנה מצד משרד התחבורה ליצירת תקינה אחידה לתמרורי האזהרה בדרכים, שאופיינו עד אז בחוסר אחידות - הן בצורת השלט והן בסימנים ובצבעים שעליו. חלק משלטי ההנחיה והאזהרה נותרו בצורתם מימי המנדט הבריטי, ומאחר שלא עודכנו אחרי קום המדינה, יצרו בלבול בציבור וגרמו לא אחת לתאונות דרכים.

השר פנקס דחף בכל כוחו לסיים את הכנת התוכנית למניעת תאונות דרכים עד 31 ביולי 1952, אך למרבה הצער, לא זכה לראות אותה מתממשת: כעבור שבועיים הוא נפטר מהתקף לב, בגיל 56.

כמה מרוויח "טאלנט"?

פורים 1952 חל בדיוק היום לפני 70 שנים, ועיתון "הבקר" הכין לכבוד החג סקירה מקיפה על שכרם של שחקני התיאטרון שמתחפשים ומתאפרים כל השנה - מאחר שבזמנים ההם, טרום כניסת הטלוויזיה לארץ, הם נחשבו לסלבס האמיתיים.

תוצאות הסקירה הפתיעו רבים מהקוראים, שדמיינו את כוכבי הבמה חיים בעושר, שכן המציאות היתה שונה לחלוטין: השכר הממוצע של שחקני התיאטראות הבולטים עמד על 100 לירות לחודש, שכר שלא עלה בהרבה על שכרו של פקיד בכיר באותם ימים.

בתיאטרון "אהל", שהיה קואופרטיב, המשכורת לא נקבעה על פי חשיבות התפקידים על הבמה או מידת הכישרון של השחקנים, ושכרו הבסיסי של אחרון הניצבים היה זהה לשכר הכוכב הגדול של התיאטרון, זה שהצופים הגיעו לצפות בו בהצגות. ההפרש בשכר בין השחקנים בא לביטוי רק על פי שנות ותק ומצב משפחתי.

גם שכרה של הטובה והמפורסמת מבין שחקניות התיאטרון הקאמרי (חנה מרון) לא עלה על 100 לירות לחודש, וכך היה גם שכרם של ארבעת הכוכבים המובילים בצוות השחקנים של תיאטרון הבימה. חשוב לזכור שבזמנים ההם השתתפות ב"חלטורה" מחוץ לתיאטרון נחשבה עלבון לשחקן רציני, וכך נוצר מצב שבו רק שחקנים בני מזל שנישאו זה לזה - הצליחו לחלץ שתי משכורות שיכלו לפרנס אותם בכבוד.

הדייגים הושלכו למאסר

אכיפת החוק על האזרח בראשית ימי המדינה היתה קפדנית וחסרת פשרות, כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של קבוצת דיג בשם "הרשת", שפעלה כקואופרטיב בימת החולה, בקרבת קיבוץ חולתה, ורישיון הדיג שלה בוטל. חברי הקבוצה לא הסכימו להפסיק את עבודת הדיג וטענו בפני הפקחים שמתנהל בעניינם בירור במשרדי הקרן הקיימת לישראל בירושלים. באמצע מארס 1952 הגיעו פקחים לימת החולה, באישון ליל, והפתיעו את הדייגים במלאכתם. המשטרה שהוזעקה למקום עצרה את הדייגים, החרימה את ציודם ושלחה אותם למעצר בצפת. למחרת בבוקר התייצבו הדייגים הסוררים בפני שופט, ששלח את כולם לחודש מאסר באשמת דיג ללא רישיון.

מודים, מודים, מודים

במודעה שפורסמה ב־9 במארס 1952 תחת הכותרת "רחשי תודות", נמסר כך: "אנו, הפקידים והעובדים של ארגון החלבנים בירושלים, מביעים בזאת רחשי תודות לראש הלשכה הפלילית במטה מחוז ירושלים, הקצין א. שילוני, וגם למפקח ולשוטרים במדור הפלילי בירושלים, אשר לא חסכו מאמצים ולא ידעו מנוח מעת שנגנבה הקופה על ידי בריונים אור ליום שני האחרון, ועד שהצליחו למצוא את הקופה עם הכסף בשלמות, מעל ל־5,000 לירות. לציון מיוחד ראוי הסמל צבי רבינוביץ, מס' 1694, שיש לזקוף לזכותו הרבה בגילוי הגניבה. עלו והצליחו! מעשיכם ופועלכם הביאו כבוד למשטרה ולעם ישראל".

השמידה ראיה - לשווא

באמצע מארס 1952 נכנסו שוטרי המשטרה הכלכלית לביתו של הסוחר זכריה לנדאו, ברחוב הקישון 51 בתל אביב, ולא מצאו אותו בבית. אשתו מיהרה לארון, שלפה פנקס חשבונות ותלשה ממנו את אחד הדפים. האישה הועמדה לדין באשמת השמדת מסמך שעשוי היה לשמש ראיה, ונדונה לקנס של 20 לירות - שכר שבועי של פקיד באותם זמנים. בדיעבד התברר שלא נמצאה כל אשמה בפעילויותיו של הסוחר לנדאו, וגם הדף מפנקס החשבונות שהושמד על ידי הרעיה לא הכיל כל חומר מרשיע נגד בעלה.

הנעלמים / בתי חולים שהיו

עין גדי

בניין בית החולים עין גדי ברחוב מזא"ה 10 בתל אביב הוקם ב־1922 כבית מגורים למשפחת ברסקי, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ. לימים נמכר הבניין והוסב לשימוש כבית חולים בניהולו של ד"ר חיים (אמיל) שטיין, ולאחר מכן תפקד כבית החולים הגריאטרי "הדר לזקן". לבסוף חזר המבנה לייעודו המקורי, וכיום הוא משמש בית מגורים.

הצרכנייה / פריטים מאז

יומן סבן סטארס

ה"סבן סטארס" (שבעה כוכבים) היה יומן "משוכלל", שבו השתמשו ה"סנובים" של הימים ההם. הוא היה יקר פי עשרה מיומן רגיל, ושויך לבעלי המעמד הגבוה. המשתמש ביומן נהג לרכוש נרתיק עור מהודר, שאליו הוכנסו דפי היומן יחד עם דפי מחיצות קרטון, ועם כל מיני פיצ'פקעס של מידע כללי שהמשתמש מעולם לא עשה בהם שימוש. וכך, בכל שנה היו רוכשים מחדש את דפי השנה הנכנסת.

אוטומציה בענף ההדרים

באמצע מארס 1952 זומנו פרדסנים מכל רחבי הארץ ליום עיון ברחובות, שבמהלכו הוצגו בפניהם חידושים בתחום, ובראשם בית האריזה הממוכן הראשון בארץ. אורזי תיבות התפוזים, שעד כה נאלצו לעשות את מלאכתם כשהם יושבים על הארץ, יוכלו מעתה לשבת על כיסא ולטפל בתפוזים על גבי סרט נע. ביום העיון הוצגה מכונה חדשה נוספת, שיכולה להרכיב תיבות אריזה באופן אוטומטי, בקצב של 3,000 ביום, ובכך חוסכת לנגרים עבודה ידנית קשה ומייגעת. בצילום: בית אריזה ממוכן בפרדסי השרון, סוף שנות ה־50.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org