מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"אחרי הקורונה העולם השתנה, ואני מוצאת את עצמי מחשבת מסלול מחדש ואני עצובה מכך. קיבלתי השנה החלטה לעשות למען עצמי. אני רוצה לעמוד לבד על הבמה ולעורר את מה שהתעייף ונשחק. החלטתי לכתוב ברצינות ובהתמדה על הכוח שהניע אותי כנגד כל הסיכויים, על הפחד שדחף אותי, על הבית הירושלמי הצבעוני שגדלתי בו. אני אוהבת לספר סיפורים - ויש לי המון. עשיתי כברת דרך והגיע הזמן לעשות ספירת מלאי ולשמח את הקהל ואת עצמי. ההחלטה הגיעה בעקבות ההבנה של הגיל שלי, וגם מזה שאחרי הקורונה אני מודה שאני שחוקה ורוצה להתגעגע ולהתחדש. זו הזדמנות לקפיצה עבורי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"ביוני חגגתי יום הולדת משמעותי, 60. חגגתי את היום הזה אבל את המשבר, וזה וואחד משבר, עברתי במהלך הקורונה. ההבנה שאני מתבגרת הלכה וחלחלה, ואיתה ההבנה שכל השנים הכחשתי והדחקתי שאני מתבגרת. כל זה קרה לי בקורונה, בסגר. בגיל 60 יש קפיצת זקנה ואני ביליתי עם הקפיצה הזו כשאני מבודדת, לבד עם המחשבות. היתה שכחה, הזיכרון נחלש מאוד, ופתאום צצו שאלות כמו איפה המשקפיים שלי, למה כוס הקפה פה, למה הלכתי לחדר, מה דלוק ומה נכבה. בגלל שלא היו מפגשים עם אנשים, לא הצלחתי לנהל שיחה קוהרנטית ומילים ברחו לי מהראש. הרגשתי עילגת ולא הצלחתי להביע את עצמי.
"להיות עם שכחה ובלבול זה לא כיף, ובאמת, מה את כבר חוגגת? אני חושבת שהרבה נשים מרגישות ככה, בעיקר שחקניות. בגיל הזה הבנתי את הצורך לעבוד עד גיל מאוחר. לפני כן אף פעם לא הבנתי למה שחקניות עובדות עד גיל 80 ואפילו 90. עכשיו אני מבינה שהעבודה מחיה את הנפש. לעבודה יש כוח, היא באמת מצילה. לעבוד זה כמעט לדחוף את עצמך החוצה, וזה נותן לך עוד חיים. הבטרייה מתמלאת, וגם לפגוש אנשים זה חשוב.
"מבחינת המראה, אני לא מוכנה כרגע לניתוחים. זה מתחיל להיראות כאילו אני צריכה מתיחה או שתיים, אבל עוד לא. כשאני רואה את עצמי על המסך או בלי איפור ועם משקפיים אני חושבת שאני זקוקה לזה, כי זה הפרונט שלי, אבל אני שומרת על רוח שמחה וצעירה ועל הבמה לא רואים קמטים. אני יכולה להיראות עשר שנים פחות מגילי".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?
"אני אומרת את זה להאפי הכלב שלי כל הזמן, וכמובן גם לילדים שלי. אני לא יכולה להגיד 'אהוב' לכל אחד, זה תואר שצריך לזכות בו. היום כולם אומרים כל הזמן 'מטורף עלייך', 'שרופה עלייך', לאן הלכתם? זה טו מאץ', יש אינפלציה מטורפת. היום על כל דבר מוסיפים 'באהבה', ואז אומרים דברים איומים.
"בחרתי לחיות לבד עם עצמי, וכיף לי איתי. אחרי הגירושים בדקתי וניסיתי, והבנתי שאין שם שום דבר בסוף. זה עצוב, אבל עצוב לי גם על אלו שבאות ל'חתונה ממבט ראשון' ועל אלו שנופלות לנוכלים בטינדר. אני כל כך שמחה שטוב לי לבד, כי הנואשות מביאה למקומות לא טובים. אל תהיי נואשת, יש לך את עצמך. הלבד הזה הפך אותי לאישה חזקה יותר, אבל זה גם קשה כי מאישה חזקה מפחדים, במיוחד מאישה כמוני, עם דעות ופה גדול".
מתי בפעם האחרונה שרת?
"לפני חצי שנה קיבלתי הצעה ממיטל סגל לעשות תפקיד אורח במופע שלה, 'בואו נדבר OCD'. זה מופע שעוסק בבריאות הנפש ויש בו שירים. היא הציעה לי תפקיד עם שיר, ואני לא חושבת שקיבלתי אי פעם הצעה כזו. כמובן שמחתי לעשות את זה, והשיר שלי הוא מונולוג מהיר עם מוזיקה מורכבת ומקצבים.
"לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעשות את זה, עד שגאיה הבת שלי אמרה לי 'אמא, קטן עלייך'. לעמוד מול מיקרופון ולשיר זה משהו שאומר לא לזוז ולא להתפזר, ההפך ממני, אז למדתי. התאמנתי בחדר השינה, שרתי והרגשתי כמו אידיוטית, אבל בסוף הצלחתי וזה כיף אדיר. לראות קהל שמח ותזמורת מאחוריי - זה אושר.
"הנושא של OCD, הפרעה טורדנית כפייתית, מוכר לי. נכנסתי למופע ככוכבת אורחת, ראיתי אותו לפני שנכנסתי לקאסט והבנתי על מה השחקנית מדברת. אני יודעת שיש לי OCD, כמו להרבה אנשים שלא מודים בזה. מאז שאני בהצגה גיליתי שה־OCD רק מתגבר אצלי".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"השנה, כשדנה וויל הציעה לי להשתתף בסרט הקצר שלה 'הצילו אני רוצה למות'. זו קומדיה שחורה על דיכאון ומשפחה, ובהתחלה לא רציתי, אבל אז פגשתי את דנה והחלטתי לעשות את התפקיד. הגעתי לסט הכי מתפקד, מקצועי, אנושי ושמח שהייתי בו אי פעם, והייתי על סטים.
"זה הפך להיות סרט נשמה, התרגשתי כל הזמן מהשקט ומההערכה לכולם וצחקתי כמו שלא צחקתי שנים. היה כיף להיות במחיצת צעירים, זה מחיה את הנשמה. אני כל הזמן ליד צעירים, אבל לא מתייחסים אלי כמו אל 'הזקנה המנוסה'. הם למדו ממני והעריכו אותי עם כל מה שאני מביאה, וגם יכלו להסתלבט עלי".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"לפני כחצי שנה, כשחברה שלי דורית לב ארי הציעה לי לא למהר להגיד 'לא'. היא שמעה שאני מסרבת להרבה דברים, ובזכות העצה הזו החלטתי להתנהל אחרת. העצה הזו מאוד עזרה לי, ואני מנסה להיות יותר פתוחה להצעות. לא ממהרת להגיד לא, בודקת בצורה יסודית ומקשיבה יותר".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"לפני שבועיים שיחקתי בהצגה 'עבדאללה שוורץ' בבית ליסין, קומדיה מטורפת של רמי ורד שאני משחקת בה יחד עם אבי קושניר. הקהל צורח צרחות של צחוק, שלפיהן אני מבינה כמה היה צורך בתקופה הזו בקומדיה כזו. לשחק בקומדיה שבה כל משפט מקבל שאגות של צחוק זה העונג הכי גדול בעולם.
"כשחקנית את עוברת שלבים בקריירה. בהתחלה רק רציתי שיראו אותי, ואז כשרואים ומכירים בערכך מגיעות תקופות שפחות רואים אותך ונוצר פער בין מה שאת יודעת שאת מסוגלת לבין מה שאנשים רואים. היום אני במקום כזה וחזרתי שוב לנקודת ההתחלה של 'תראו אותי', ולא תיארתי לעצמי שהפער הזה יגיע בכזאת עוצמה. משם הגיעה ההחלטה לעשות משהו לבד על הבמה.
"יש מחזוריות במקצוע הזה, ולכן אי אפשר לנוח על זרי הדפנה אלא תמיד צריך לייצר זרי דפנה חדשים. אני אף פעם לא נחה ויושבת, אלא הולכת לעבוד וליהנות. במדינה שלנו לאמנות תמיד קשה והיא צריכה לבקש יותר, כאילו זו פריביליגיה לעשות אמנות. תמיד יש צרכים יותר חשובים, אבל צריך להבין שגם התרבות חשובה מאוד. אבא שלי עבד בכנסת, אז אני מבינה בדבר הזה ולכן אין שום סיכוי שאכנס לפוליטיקה. הייתי שמחה לייעץ, אבל ממש לא להיות מקבלת החלטות".
מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?
"השנה עשיתי המון אודישנים ולא התקבלתי לכלום, אבל היה אודישן שבו ממש נלחמתי על התפקיד והצלחתי - לגלם את גולדה מאיר בדוקו דרמה שעולה בקרוב. זה תפקיד שבתיאטרון אני חושבת שהייתי מקבלת בלי אודישן, אבל במדיות אחרות לא יודעים למה אני מסוגלת. אני אומרת על עצמי שאני לא שחקניות יופי אלא שחקנית אופי, ולמדתי את זה על בשרי.
"את האודישן הראשון לתפקיד גולדה עשיתי בבית עם הילדים. התאפרתי, עשיתי לעצמי את הגבות של גולדה ועישנתי. ממש נכנסתי לדמות. אחר כך היה עוד אודישן עם המפיק ועוד אחד עם הבמאי, ואז קיבלתי את הבשורה המשמחת שהתפקיד שלי. היה לי מאוד חשוב לעשות את גולדה בגלל שהסיפור הוא על רצח הספורטאים במינכן, והייתי בת 11 כשזה קרה. ראיתי את האולימפיאדה, וכשעברו בשידור ישיר לסיקור החטיפה צפיתי בזה כילדה קטנה. כשחקנית, פתאום הבנתי מה קרה שם בין מקבלי ההחלטות. כילדה, הספורטאים נראו לי אנשים גדולים והיום אני מבינה שהם היו צעירים, חלקם כמעט ילדים בעצמם. עכשיו אני מבינה יותר דברים על הפרשה ההיא ומבינה לעומק מה גולדה מאיר עברה בימים הקשים האלה, וזה היה לימוד מרתק. אגב, בכל יום צילום עברתי חמש שעות איפור, ועוד שעה וחצי להוריד אותו בתום הצילומים".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"אני כל הזמן מתגעגעת לאמא ולאבא שלי. ככל שעובר הזמן כך אני מתגעגעת אליהם יותר. כל הכעסים התפיידו, וכל מה שאני רוצה זה לחבק ולנשק אותם ולהגיד להם תודה על הילדות הנהדרת שהם נתנו לי. גדלתי בבית חם ואוהב שנתן לי בסיס איתן לחיים מורכבים. זה לא מובן מאליו שיש אבא ואמא שתמיד נמצאים שם בשבילך.
"אני מתגעגעת לעוד דברים שהיו, וגם לענת גוב ז"ל. המחזה שלה 'החברות הכי טובות' הוציא אותי מהמשבר הקודם שלי. הייתי בהיריון, עברתי דירה ולא היתה לי עבודה. הלכתי לחתום אבטלה, התחלתי לקחת ציפרלקס והייתי בדיכאון קליני. איבדתי טעם לאוכל ואת טעם החיים, ואז הגיעה ההצעה מהקאמרי לשחק ב'החברות הכי טובות', ומאז רק התפתחתי וגדלתי. ענת גוב ועדנה מזי"א הגיעו מהטלוויזיה ומהקולנוע, הן לא הכירו אותי כשחקנית ולא ידעו מי אני. התפקיד לא היה אמור להיות שלי בכלל, אבל הן למדו להכיר אותי. חלה עלי חובת ההוכחה מולן, וכשקיבלתי מענת את 'סוף טוב' הבנתי שהוכחתי, שאני ראויה. היא שמה את הנשמה שלה בידיים שלי, זו הצוואה שלה. העבודה על ההצגה הזו היתה הקלוז'ר שלנו ומאוד התקרבנו אז. זה היה מעגל נהדר שעברתי איתה".
מתי בפעם האחרונה אימצת תחביב חדש?
"בישול הוא תחביב שמרגיע אותי. אני אוהבת להאכיל אנשים ולשמוע שטעים להם, והיום אני מנסה יותר טעמים ודברים אחרים. אני מכינה למשל דגים עם אבקת קארי, ובדגים בכלל אני די אלופה. אני אוהבת סשימי, וגם להכין מרק טעים ולחיות על סיר מרק במשך כמה ימים".
מתי בפעם האחרונה היית אופטימית?
"בימים אלה אני אופטימית, אפרופו הגיל. יש בי אופטימיות בגלל הרצאה שאני כותבת על עשר השנים שעברתי, מגיל 50 כשהייתי בשיאי ועד עכשיו, דרך ההכחשה וההדחקה שאני מתבגרת ועד החלטות גורליות שעשיתי. החלטתי לעצור בשיאי ולקחת תפקידים קטנים, וההחלטה הזו, שהגיעה בעקבות ניתוח שעברתי, שינתה את חיי.
"בגיל 60 יש ראייה יותר עמוקה של החיים, מעין התפכחות חדשה שהיא מתנה. יש לי פרופסורה בתחום המשחק ואני מבינה היום שהעולם משתנה, התיאטרון משתנה וגם אני התבגרתי - והעולם שייך לצעירים. זה תמיד היה ככה, אבל אף פעם לא הסתכלתי על זה מבחוץ כי הייתי חלק מזה, וקשה להבין כשאתה נמצא בתוך הדבר.
"החלטתי שאני רוצה לעשות דברים חדשים, אחרים. הרבה אמנים כתבו לעצמם, בעיקר בקורונה, וזה חלום שתמיד היה לי אבל תמיד היה גם פיתוי מהתיאטרון ברקע.
"היום אני עם הגב לקיר וחייבת לעשות את זה. היום אני מרגישה שיש לי מספיק חומרים משלי, אני רק צריכה למצוא מישהו שיפרה אותי".
מתי בפעם הראשונה עלית על הבמה?
"את השנים הראשונות שלי ביליתי הרבה בקולנוע 'גלרון' ביפו. היו שם שני אולמות, אחד סגור והשני פתוח לאור הכוכבים, עם במה ששימשה גם למופעים. זו היתה הבמה הראשונה שהכרתי. הפעם המשמעותית הראשונה שבה הופעתי היתה בגיל 16, בתיאטרון הנוער 'במת עשרה'. שיחקתי את נעמה במחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', וזו היתה הפקה מקצועית שהיו מעורבים בה יוצרים נהדרים. בהופעה הראשונה כל המשפחה באה לראות אותי, וזה היה אירוע מכונן. אף אחד לא ידע עד לאותו רגע שאני ממש יודעת לשחק. המשפחה כל כך התרגשה ושמחה וכולם חיבקו אותי והיו גאים בי. זו היתה התרגשות גדולה"
ענת וקסמן // בת 60, שחקנית, תושבת תל אביב. גרושה מהשחקן אוהד שחר ואם לשניים, יונתן (32) וגאיה (24). זוכת שלושה פרסי אופיר. למדה משחק בבית צבי, החלה את דרכה בתיאטרון ב"ש, שיחקה בתיאטרון הקאמרי 27 שנים והופיעה בסדרות ובסרטים. כיום משחקת בתיאטרון בית ליסין, במיני סדרה "מינכן - 50 שנה אחרי" ובסרט הקולנוע החדש "מתחתנת"
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו