יום אחרי הזכייה בגביע המדינה בכדורסל עם בני הרצליה, זופר אבדיה לקח את הגביע הנכסף לבית החולים אסותא בתל אביב, לבקר אוהד ותיק של הקבוצה שמאושפז שם. "אחד מחבריי הטובים נפטר לאחרונה בבלגרד מקורונה, וזה שינה לי קצת את המחשבות על חיי היומיום, לימד אותי לא לתכנן לטווח ארוך", הוא מספר. "קום בבוקר, שתה קפה, שב עם חברים ואל תחשוב מה יהיה בעוד שנה או שנתיים".
למחרת הביקור באסותא, נסע זופר עם הגביע לתל השומר, לאוהד אחר בן 28 שחולה בסרטן. "אתה יוצא מהמקומות האלה ומבין שצריך למצות את החיים ולא לחשוב מתי אזכה בתואר הבא. לשמוח במה שיש. מבינים? ישבתם איתי, שתיתם תה ואכלתם עוגיות, אל תצאו מפה ותגידו, 'זופי הזה לא הביא לנו קפה, לא כיבד אותנו בעוגה'. תפרגנו. החיים יפים".
את התה והעוגיות אנחנו חולקים בבית הקפה הקבוע שלו ברמת השרון, שורה ראשונה לרחוב אוסישקין, נהנים מיום של שמש חורפית. גבר שעובר במדרכה מברך אותו, "מזל טוב, הבאת לנו גביע". אישה שמטיילת עם הכלב מחליקה לו "כיף" של הערכה. סוף־סוף הוא לא רק "אבא של" דני אבדיה, כוכבה של וושינגטון וויזארדס מה־NBA, אלא קודם כל המנהל המקצועי של בני הרצליה, שזכתה ביום חמישי שעבר בגביע המדינה בכדורסל.
אבדיה בן ה־62, כמו שראיתם בערוצי הספורט או הבנתם מהחיקוי ב"ארץ נהדרת", הוא טיפוס. אם הייתם מתבקשים לבחור מבין היושבים בבית הקפה את הבולט ביותר, אין מצב שהייתם מפספסים אותו - ולא רק בגלל גובהו, יותר משני מטרים. הוא צבעוני מכף רגל ועד ראש, או יותר נכון מהנעליים המעוטרות בשיא הסטייל, דרך בגדי הנייקי הזועקים מצבעוניות ועד הכובע המסוגנן.
"קודם כל, לי ולדני יש אותה מידת נעליים, אז כשאני מגיע אליו ורואה זוג שאינו בשימוש, אני לוקח אותו ושם בתיק", הוא צוחק. "אנחנו גם אותה מידה בבגדים, כי הגובה שלי הוא 2.02 מטרים והוא 2.06, אז הערב, כשאני טס אליו לביקור, אני לא צריך לקחת שתי מזוודות. אני מסתדר עם החולצות שלו".
מאיפה הצבעוניות?
"זה פתאום יצא לי. נסעתי לארה"ב כמה פעמים וראיתי שחקני כדורסל ואנשים ברחוב מתלבשים חופשי, יפה וצבעוני, אז אמרתי למה שלא אנסה, וראיתי שזה כיף. כשאתה הולך לבוש ככה בארה"ב אין בושה. יכולים לבוא אליך בבית הקפה ולהגיד, 'אני אוהב את הנעליים שלך'. לא כמו פה, שהבגדים הופכים לסנסציה. שיהיה סטייל, למה לא? עכשיו, אחרי שזכינו בגביע כשאני עם הלבוש הזה, אין סיכוי שאפסיק".
צבע זה גם מצב רוח?
"אני אומר לכם - בלי מצב רוח ואווירה טובה אני לא נשאר דקה בשום מקום".
• • •
בשנים האחרונות, זופר ממעט להתראיין. הוא משאיר את אור הזרקורים לבנו דני, שמשחק כבר שנה שנייה בליגת הכדורסל הטובה בעולם.
שורשי המשפחה נמצאים בפרישטינה, היום בירת קוסובו, ובתחילת אוקטובר 1959, אז נולד זופר למשפחה גוראנית־מוסלמית, עיר יוגוסלבית תחת שלטונו של הנשיא המיתולוגי יוסיפ ברוז טיטו.
"לא גדלתי בקוסובו אלא ביוגוסלביה, צריך להבדיל", הוא מבהיר. "זו היתה אז מדינה טובה שלא היו בה מחשבות על מלחמות או על בעיות כלכליות. הלוואי שלכל ילד תהיה ילדות כמו שהיתה לי. כל מה שרצינו קיבלנו. חינוך חינם, בריאות חינם. אצל טיטו כולם היו אותו הדבר".
להורים שלך גם היה טוב?
"בטח, אבא שלי היה קם בשבע, עובד עד שלוש וחוזר הביתה. עבדת או לא עבדת, משכורת ודירה קיבלת. כמו שהבית שלי היה מסודר, ככה גם הבית של השכנים. כולם היו אותו הדבר. אותנו, כילדים, לא הטרידו ענייני פוליטיקה ואף אחד לא התרגש מקצת משמעת. מפליק קטן לא עשינו רעש".
אביו של זופר, ששמו הפרטי אבדיה, היה עורך דין וחבר מועצת העיר. אמו, בינה, היתה עקרת בית, ואחותו, ויולטה, היא מורה לאנגלית. מגיל צעיר התגלה ככישרון בכדורסל ומשחקן בקבוצה המקומית הגיע עד לבירה בלגרד, שם שיחק בקבוצת הפאר הכוכב האדום וממנה זומן לנבחרת יוגוסלביה.
אלא שכמו כדורסלנים רבים במזרח אירופה, הוא חשב כבר אז שלמרות התהילה בארצו, את הפרנסה הטובה ישיג מעבר לים. ביוגוסלביה של אותן שנים היו כדורסלנים יכולים לעזוב את המדינה רק בגיל 28, אחרי שהשלימו את שירותם הצבאי.
אז זופר התגייס, שירת כפקיד והמשיך להתאמן בכוכב האדום, אבל פציעה מנעה ממנו לעזוב את ארצו לפני גיל 30. ההצעה שקיבל היתה לא שגרתית: קבוצה אלמונית מישראל, אגודת ספורט רמת השרון, הגישה לו ב־1990 הצעה לשחק בשורותיה כשחקן זר.
"ראינו בטלוויזיה שיש בישראל בלאגן", הוא מספר, "וכשאמרתי להוריי שאני נוסע הם אמרו, 'תגיד, אין כדורסל גם במקום אחר? אתה רוצה לא לחזור?'. סיפרתי להם שדיברתי עם אמיר מוטאפצ'יץ', ששיחק באותם ימים בהפועל ירושלים, ואם הוא יכול, גם אני מסוגל.
"ארבעה חודשים אחרי שהגעתי לישראל התחילה מלחמת המפרץ. הייתי נשוי עם שני ילדים קטנים, אנדריי ואיווה, ופתאום מסיכות אב"כ וחדרים עם ניילון וסלוטייפ. אמרתי לעצמי, איפה באתי לשחק? שלחתי את המשפחה בחזרה ליוגוסלביה והייתי הזר היחיד בקבוצה שנשאר. אני זוכר שאפילו קיבלתי תעודת הערכה. מאז נשארתי בישראל במצבים הכי קשים, מבצעים, מלחמת לבנון השנייה, לא עזבתי אף פעם".
מהר מאוד גם יוגוסלביה, המדינה שאהב, שינתה את פניה. במארס 1991 פרצו שם המלחמות האתניות, שנמשכו כעשר שנים, פירקו את המדינה וגבו מחיר כבד של מאות אלפי הרוגים.
"אתן לכם רמז, אני מדבר רק על יוגוסלביה", הוא קורץ. "אתם יודעים לאן השנאה בינינו לבין עצמנו לקחה אותנו ואיזו מלחמה היתה שם. אף אחד לא ישכח את הזוועות, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. המתים לא יחזרו, ואלו שבחיים נמצאים היום ביחד. סרביה משחקת נגד בוסניה, שסוחרת עם הסלובנים, שמבלים על חוף הים של הקרואטים. זה היה מיותר".
הנושא הזה קיים גם בישראל. זה מטריד אותך?
"לא בשבילי, אלא בשביל הדור שיישאר אחרינו. אני לא רוצה להשאיר מלחמות וריבים. חינכתי את הבן שלי להתנהג ולדבר אחרת מאיך שחברי כנסת מתנהגים, כי במקום שממנו הגעתי זה לא נגמר טוב - וככה הכל התחיל. 'מאיפה באת?', 'איך קוראים לך?', 'לאיזה עם אתה שייך?' זה מדאיג".
• • •
אבדיה שיחק בארץ במשך שמונה שנים. הוא התחיל ברמת השרון, עבר למכבי ראשון לציון, המשיך בהפועל ת"א וסיים באליצור בת ים. בדרך הספיק להתגרש ולמצוא בארץ את אשתו הנוכחית, שרון ארצי, בת קיבוץ בית זרע ושחקנית כדורסל בעברה.
"שרון היא הדבר הכי טוב שקרה לי", הוא אומר. "ב־14 בפברואר חגגנו 25 שנה ביחד. התחתנו בשנת 2000 והכרנו בתקופה ששיחקתי בהפועל ת"א. ככה סתם, בלי קשר לכדורסל. למדתי בחיים שכשאתה מתחתן לא בהכרח הכל ורוד, וכשאתה מתגרש אתה לא חייב להיות עצוב. היא נמצאת כבר שנתיים עם דני בארה"ב ואף פעם לא אהבה להיות בפרונט".
בינואר 2001 נולד לזוג ילדם היחיד, דני, שכבר בגיל 21 מאיים להפוך לאחד מגדולי השחקנים שצמחו כאן. "לא אימנתי אותו אף פעם ולא דיברתי עליו עם אף מאמן", מבהיר האב הגאה, "מקבוצות הקט־סל והילדים ועד יאניס שהדריך אותו במכבי ת"א. ישבתי תמיד בפינת האולם למעלה ואמרתי לדני, 'אני יכול לעזור אבל לא מעוניין להפריע. רוצה? אני פה. לא רוצה? לא צריך. אני יכול רק להמליץ'".
אתה לא בעד גישה של אבא דוחף?
"יש לי בן מנישואיי הראשונים, אנדריי, שאותו כן דחפתי לכדורסל. צעקתי וניסיתי בכוח, וזה לא הצליח. אולי לא רק בגללי אלא כי הוא גם לא גבוה וגם קצת איטי, אבל כשאימנתי בנוער לא אהבתי הורים שהתערבו, באו לכל אימון וצעקו על הילדים.
"הבנתי גם שלדני יש את הכדורסל שלו, ואילו הכדורסל שלי כבר מיושן. כששיחקתי היית צריך לקלוע 35 נקודות במשחק וזהו, היום אתה לא יכול לדבר על הכדורסל שאני שיחקתי. דני חכם, הוא יודע איפה הוא נמצא. הדבר היחיד שדרשתי ממנו זה לכבד אחרים, גם את השחקן הכי חלש בקבוצה. דבר ראשון תהיה בן אדם. אם אומרים עלי שאני לא בן אדם, הכדורסל לא שווה כלום. אתה הרי מייצג היום מדינה, אתה השגריר הכי גדול בארה"ב, אז לא מעניין אותי אם תשיר את התקווה או לא - אם לא תתנהג כמו שצריך, אתה יכול לזרוק את המקצוע שלך לפח".
בכדורסל צריך לפעמים לדרוך על אנשים.
"אין לי בעיה עם להיות רע ולא נחמד על המגרש או לתת מרפק לפעמים. זה ענף תחרותי, וגם אם אני הייתי משחק נגדו הייתי נותן, אבל לא הייתי מקבל זלזול או לא ללחוץ יד ליריב בסיום. החינוך הוא מבחינתי ומבחינת אמא שלו הדבר הכי חשוב, ואת דני מסתבר שאוהבים. הוא חברותי, מדבר עם כולם. זה בא לו מהבית".
הוא דומה לך?
"במקומות הלא נכונים... הוא מתעצבן מהר. דני בחור טוב, אבל כשהוא מקבל את הג'ננה, אל תתעסקו איתו. גם שרון תמיד אומרת לי כשהוא יוצא מהכלים, 'רואה? זה אתה'".
בחיקוי שלו ב"ארץ נהדרת", אלי פיניש מדביק לזופר דמות של רס"ר משמעת קשוח, כזה שלא לוקח שבויים בדרך לפסגה. כשמדברים איתו על החיקוי, זופר מחייך.
"פעם הייתי קשוח, אבל השתחררתי", הוא מבטיח. "מה רע בקצת צחוק? כל עוד ב'ארץ נהדרת' לא פוגעים בי עם משהו קיצוני, מה אכפת לי? הנה עכשיו התקשרו מהתוכנית וביקשו את הגביע לאיזה קטע. אלי פיניש הוא חבר וכבר אמרתי שאת החיקוי הזה הייתי יכול לעשות לבד, כי לפעמים הוא קצת מגזים".
אבל ביחסים שלך עם דני לא היתה משמעת?
"היא לא היתה חסרה. על משמעת תמיד הקפדתי, לדני היה קשה איתי".
מה דרשת ממנו?
"יש אבא ויש בן, אין בן ואבא. כל עוד הוא בבית שלי, אני מחליט. אמרתי לו, למשל, 'כל זמן שאתה גר כאן, תחזור הביתה בזמן ותאכל מה שצריך, בלי להתווכח'. זה היה לו קשה.
"כשהוא שיחק בהרצליה הוא הלך ברגל, גם בגשם. בחייכם, אנחנו לא גרים בניו יורק. אני זוכר שכשאימנתי נערים ומישהו אמר, 'לא היה מי שייקח אותי', אמרתי לו: 'אין אוטובוסים? ומה עם לבוא ברגל, מה קרה?'. גם כשדני הגיע למכבי ת"א, אם היה יורד גשם הייתי מקפיץ אותו לתחנה ומשם שיסתדר. כשהיו יותר אימונים וראיתי שהוא לא מספיק עם הלימודים, עזרתי יותר. לפעמים זה מעצבן וקשה, אבל אם אתה לא רוצה אז לא".
הילדים הישראלים מפונקים?
"אני גר באזור הרצליה ורמת השרון, ופה הם מפונקים. בפריפריה, במקומות שבהם להורים יותר קשה, לדעתי הילדים יותר מעריכים. ניסיתי לשנות את המצב הזה וגם הייתי מעניש ילד אם הוא לא היה מגיע לאימון בזמן. אם היה אומר שהאוטובוס איחר, הייתי עונה שהאוטובוס הראשון יוצא בחמש בבוקר, אז עד האימון בשש בערב הוא יכול לבחור מיליון אוטובוסים ולהגיע בזמן. בפעם הבאה, שיקום בארבע".
• • •
דני הגיע למכבי ת"א כבר בכיתה ז', אבל זופר אומר שרק בשלב מאוחר יותר החל להבין שיש בבנו משהו שונה, מיוחד.
"גם בגיל מבוגר יותר, אתה עדיין לא ממש יודע לאן הוא יכול להגיע. בארץ אתה הולך צעד אחרי צעד כדי להיות בטופ, במכבי ת"א ובנבחרת. עד כיתה ט' דני היה כישרון, אבל לא עשה משהו מיוחד. רק בגיל 16, בנבחרת הקדטים, ראיתי משהו אחר, אבל משם ועד ל־NBA - זה נראה כמו חלום. אל תשכחו שהוא נבחר בדראפט, בגיל 19, גיל שבו אני עוד לא ידעתי לקשור נעליים, והוא כבר בעשירייה הראשונה. זה לא הלך במכה, אלא התפתח באופן הדרגתי".
מבחינת הנבחרת, רצית שהוא ייצג את סרביה?
"זה היה קרוב, אבל פיני גרשון, המנהל המקצועי של הנבחרות, דיבר איתי, אני שוחחתי עם דני והוא זה שהחליט. הוא אמר, 'אני חי פה, כל החברים שלי פה, אני משרת בצבא, משחק כדורסל. לא נראה לי הגיוני לטוס ליומיים לשחק באיזו נבחרת ואחר כך לחזור'".
מה אתה רצית?
"מי אני שאקבע? הוא זה שמשחק וככה הוא הרגיש. אני הייתי בנבחרת יוגוסלביה, אבל לא היתה לי אופציה אחרת. נכון שבנבחרת סרביה היו לו יותר סיכויים להשתתף באולימפיאדה ובאליפות העולם, אבל בדיעבד בשתי אליפויות אירופה שבהן הוא זכה עם נבחרת העתודה, עברנו את סרביה. פיני אמר לי אז, 'ואתה רצית לשחק שם'. אני זוכר שישבתי עם פיני והבטחתי שלא אתערב, אבל אם יהיה צריך להטות את כף המאזניים, אעזור שדני יישאר בנבחרת ישראל כי אני חושב שהוא שייך לפה".
מה אתה יותר, סרבי או ישראלי?
"חצי־חצי. באתי לישראל בגיל 30, היום אני בן קצת יותר מ־60. התחברתי. אם אתה שואל אותי, 'מה אתה יותר אוהב?', אז אולי את המקום שבו נולדתי כי הילדות שלי היא זיכרון נפלא, אבל איפה אני רוצה להישאר ולהיות? כאן".
וכשסרביה משחקת באליפות העולם?
"בטח שאני רוצה שהיא תנצח, ואם לא היא, אז קרואטיה וסלובניה. כל הנבחרות של יוגוסלביה לשעבר, אבל קודם כל סרביה".
חשבת להתגייר?
"למה צריך להתגייר כדי לחיות פה? גם לא יהודים יכולים להיות אנשים טובים ולעזור למדינה. יש לי ילד יהודי שהוא הישראלי היחיד ב־NBA, והשאלות האלה הן חלק מהבעיה. גם אם הילד שלי היה חצי ערבי וחצי יהודי, למה צריך להיכנס לענייני המוצא? למה אתם לא שואלים אותי על דני כדני. הוא ישראלי".
בנבחרת הכדורגל, למשל, יש ויכוח אם שחקן ערבי אמור לכבד את ההמנון.
"יש הרבה פוליטיקאים וחברי כנסת שכן שרים את ההמנון ולא הייתי רוצה שייצגו אותי. לשיר או לא לשיר, זה לא העניין. אם אתה שר, אתה יכול לעשות מה שבא לך? תהיה בן אדם טוב ואל תשיר".
ביברס נאתכו יכול להיות קפטן נבחרת?
"בטח, הוא חי פה. הוא לא בא מאפגניסטן. תכבד את המדינה ואת האנשים שאתה איתם ותעשה מה שאתה רוצה".
• • •
עד שעזב את ישראל לטובת ה־NBA, דני אבדיה הספיק לזכות שלוש פעמים באליפות המדינה עם מכבי ת"א ופעמיים באליפות אירופה עד גיל 20 עם נבחרת העתודה של ישראל. זופר, לעומתו, לא זכה מעולם באליפות או בגביע המדינה באף אחת מהקבוצות שבהן שיחק כאן, אבל זכור כקלעי מצטיין וכמי שעבר לא פעם את רף 30 הנקודות למשחק.
כעת, בעונתו השנייה בארה"ב, דני נמצא החודש בתקופה טובה, אבל הקריירה מעבר לים יודעת קשיי קליטה, מה שגרר לא פעם ביקורות מצד התקשורת, שציפתה למספרים משמעותיים יותר.
"אם אתה לא חזק בראש לא יעזור לך כלום, בטח לא שם", מסביר האב. "בתקשורת כותבים וכותבים, ולא יודעים כמה זה קשה. הוא נסע לוושינגטון בגיל 19, גיל שבו צעירים בישראל עדיין לא עוזבים את הבית. שם מדובר בכלוב של 450 שחקנים, שאם אתה לא מספיק יציב הם אוכלים אותך.
"הקצב הוא מטורף, בכל יומיים משחק, אימונים, טיפולים. קל לכתוב בלוגים ולהעלות פודקסטים כשאף אחד לא היה שם ולא מרגיש איך זה, בטח לא בגיל הזה. בנוסף, על כל סל וכל מילה שהוא אומר או התנהגות שלו, כולם עליו. זה גם לטובה, כמובן, מדינה שלמה מזדהה ומזוהה איתו, אבל יש קנאה. זה טבעי, לא לכולם הוא בא טוב".
הלחץ מפריע לו?
"אם הוא היה מפריע, דני לא היה נשאר שם שנה שנייה, שאחריה תהיה גם שנה שלישית. לא קל להיות לבד במדינה אחרת. אתה רוצה להצליח ולפעמים קשה ולא הולך, ופה מחכים לך כדי לייצר כותרת. לא מדברים פה על אדם בן 32 עם ניסיון חיים. הוא בחור בן 21. אני גאה בו, שימשיך ככה".
הוא נהנה?
"איך אפשר שלא?"
החיים שם לא קלים.
"זה קשה? יש לקבוצה מטוס פרטי ומסעדה בתוך האולם. הייתי במתקן שלהם ושאלתי אם באמת דברים כאלה קיימים. בתוך האולם יש עוד שני אולמות כמו יד אליהו, מרכז טיפולים. נשאר רק לשחק. אם אתה מצליח בספורט האמריקני אתה בטופ, אז בכל יום שאתה נמצא שם, תיהנה".
בקבוצות שם אין רחמים.
"אני לא בטוח שעכשיו לא יעבירו אותו לקבוצה אחרת, אולי אינדיאנה או דאלאס, לכו תדעו. נכון שיש מקומות שקשה לגור בהם ומזג האוויר רע, אבל עכשיו אתה לא מסתכל איפה יש שמש, אלא איפה יש קריירה ואיפה יהיה לך טוב".
אתה מרוצה ממנו?
"אני מרוצה מכל דקה, גם כשהוא לא משחק וגם אם הוא היה יושב שנתיים על הספסל. אני יודע שאם ייתנו לו יותר, הוא יוכל לשחק בחמישייה הפותחת בכל קבוצה בליגה. בכל קבוצה יש לו מקום, כולם אומרים ככה, צריך רק מאמן שייתן לו. יש בחיים מקרים ששחקנים טובים לא הגיעו לקבוצה הנכונה, ויש מקרים ששחקנים שקיבלו צ'אנס משום מקום עשו דברים יפים.
"לא צריך להשתגע. צריך סבלנות, הוא שחקן לגיטימי בליגה הזו, והוא צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי שייתנו לו צ'אנס. לא קרה כלום אם לא הולך במשחק או שניים.
"אני זוכר שכששיחקתי ברמת השרון לא ידעתי לקרוא עיתון, לא הבנתי את השפה ולא ידעתי מה מדברים עלי, וכשהתחילו לתרגם לי פתאום הפכתי לעצבני וחשבתי מה ההוא יגיד ומה ההוא יכתוב. היום כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה".
לדעתך הפריזו בסיקור של דני?
"הוא הישראלי היחיד ב־NBA, אז גם אם הוא יישב על הספסל ולא יעשה כלום עדיין יש לך נציג שם - והוא נציג שבכל מגרש שאליו הוא מגיע יש לפחות אלף אוהדים יהודים. בניו יורק חצי אולם מגיע למשחקים עם דגלים וחולצות. אתם חיים פה, אתם לא יודעים מה הולך שם. כמה כמוהו וכמו ערן זהבי יש?".
נפגעת מהסיקור?
"מה שכלב משתין או מה שבתקשורת מדברים, זה אותו הדבר מבחינתי. נראה שיגידו עליו שהוא בלוף אחרי שיסיים ארבע שנים ב־NBA כשחקן לגיטימי ויהיה מסודר כלכלית. אמרתי לדני, 'עוד לא התחלת משחק וכבר כתבו שאתה בלוף. זה מוכן, לא חשוב מה תעשה'".
בחיים בכלל, נראה שאבדיה הבן השתלב יפה ומצא את מקומו בארה"ב. "תדעו לכם שבבית הספר דני לא למד ולא ידע כלום באנגלית", מספר זופר. "פגשתי את המורה שלו לאנגלית בחטיבת הביניים והיא אמרה לי, 'לא ממני הוא למד את האנגלית הזו ולא חשבתי שהוא יגיע לרמה כזאת'".
אז איך הוא בכל זאת למד?
"כשאתה משחק כמה שנים במכבי ת"א, בחדר ההלבשה לא שומעים עברית כי יש שמונה זרים ומתאזרחים. אחרי זה הוא היה במחנה אימונים בארה"ב, וגם שם דיברו כמובן רק באנגלית. היום יש לו מבטא אמריקני והוא אפילו אימץ את הסלנג של השחורים, כאילו הוא נולד שם. אני יותר מ־30 שנה בארץ ועדיין מתקשה בעברית".
אתה לא חלמת לשחק בארה"ב?
"כששיחקתי ביוגוסלביה לא ידעתי מה זה NBA. הכרתי רק את מייקל ג'ורדן. גם עכשיו, אם הבן שלי לא משחק שם, אני לא רואה משחקים ב־NBA. אני אוהב פוטבול אמריקני".
• • •
כשפרש, בשנת 1998, הציע לזופר יו"ר בני הרצליה אלדד אקוניס לבוא ולעבוד עם מחלקת הנוער של המועדון, כדי לסייע בטיפוח הדור הצעיר. זופר הסכים וגם שימש פה ושם עוזר המאמן בקבוצה הבוגרת, עד שלפני תחילת העונה הנוכחית החליט לעלות כיתה ולהיות המנהל המקצועי של הקבוצה הבוגרת.
"במחלקת הנוער אתה נקי, בא בכיף לאמן ילדים", הוא מסביר. "כשאתה עולה למעלה, אתה צריך להיות קצת קומבינטור, פחות נאיבי ואפילו 'רע', ואני לא כזה. רק שאחרי הרבה שנים בנוער, כשהרגשתי מיצוי, ישבתי עם אלדד והצעתי לשנות. הופתעתי שהוא הסכים. אחרי חמש דקות שיחה הוא אמר, 'בוא תעזור'. עניתי שאני פה כדי לא להפריע. תקבלו את העצות, תקבלו. לא תקבלו? לא קרה כלום. לא צריך קרבות אגו. כל הבלאגן מתחיל כשמישהו משחק אותה בוס ולא סופר אף אחד".
בני הרצליה היא קבוצה קטנה בליגת העל בכדורסל. תקציב צנוע, שחקנים צעירים. המנהל המקצועי הוא זה שמתווה את הדרך, וזופר מצא שפה משותפת עם המאמן אורן אהרוני ומגייס את השחקנים הנכונים, שעומדים במגבלות התקציב. את צ'ינאנו אונואקו למשל, שהצטיין כל הדרך עד לזכייה בגביע, הוא איתר בזאדאר הקרואטית.
"קבוצה היא כמו פאזל", הוא מסביר. "אם אין לך את כל החלקים, גם אם תהיה הכי חזק, תמיד יהיה חסר משהו. בספורט צריך הרבה מזל כדי להביא את השחקן הנכון. לפעמים אתה מביא את הפחות מוכשר, אבל הוא זה שמתחבר לקבוצה ומביא תוצאות.
"כולם גם צעירים אצלנו. שון דאוסון בן ה־28 הוא הכי מבוגר. אם אני לא יכול לבוא לחבר'ה האלה ולצחוק איתם, כי הם מפחדים, מה זה שווה? אמרתי לאלדד היו"ר, 'לא חשוב במה נזכה, אם לא אגיע לאימונים בכיף והכל יהיה דיכאון, אני לא נשאר דקה'".
ככה אתה מתנהג גם כשמפסידים?
"כן, כי הכי קל לתת עונשים ולהפחיד. אמרתי שאם שחקן בקבוצה איחר לאימון, לא צריך להילחץ. נרדמת, היה פקק, שכחת, קורה. אם שחקן מרגיש שהוא לא מוכן לאימון, שיהיה פייר ויגיד, 'היום אין לי כוח'. זה עדיף. שב בצד במקום להרוס את האימון בגלל שרבת עם אשתך. לא צריך ללכת עם הראש בקיר. הייתי שחקן, אני יודע איך זה. הנה, השבוע הפסדנו בנקודה להפועל חיפה ולא הופתעתי. במשחק שאחרי הזכייה בגביע או שתפרק את היריבה בגלל שאתה במומנטום, או שתקבל בומבה".
ביוגוסלביה היית יכול לאחר לאימון?
"גדלתי בדיקטטורה, אבל אלה זמנים אחרים. היום עם דיקטטורה אתה לא יכול להצליח, אתה חייב להבין שאנשים עובדים קשה ומשקיעים ולפעמים צריך לתת חופש חיובי, לא חופש שבו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם יש פנצ'ר לא עושים עניין, כולל אם יש מגע פיזי באימון, עצבים ולחץ באימונים, וזה קורה.
"מה שכן, צריך לסגור הכל בתוך הקבוצה. אצלי אין הדלפות. אף אחד לא יודע איך היו האימונים. אני לא יכול לסבול מדליפים. אני מכיר מאמנים ושחקנים מקבוצות אחרות. הבן שלי שיחק במכבי, ואני יודע פלוס־מינוס כל מה שקורה בשאר המועדונים, אבל בחיים לא תשמע ממני כמה ההוא מרוויח ואם היו מכות. אולי פעם אספר לנכדים שלי כל מה שאני יודע על הספורט הישראלי, בינתיים אני שותק ונהנה".
אתה יכול לשלוט בשחקנים?
"אין הדלפות. אני יכול להעיף שחקן מהקבוצה על דברים כאלה. תגידו אתם, אחרי ארוחת שישי אתם הולכים לספר לעיתונות על מה דיברתם? לא, זו משפחה. הכי אני לא אוהב שמכניסים את 'המקורבים' לידיעות, אלה עושים הכי הרבה בעיות".
אז איך התרגלת לספורט הישראלי, שנחשב לשכונה?
"הסתדרתי בגלל שלא הייתי בפנים מההתחלה, אלא עבדתי עם מחלקת הנוער. אף אחד לא פגע בי. עכשיו נראה אם אצליח להסתדר. הרי אין לנו אולם ראוי וזה השלב הבא. זכינו בגביע ואנחנו במקום הראשון בליגת העל, אבל גם אם היינו במקום האחרון, זה לא מכובד לשחק באולם בית ספר. יבואו אנשים מחו"ל לראות את הקבוצה, ואני מתבייש להושיב אורחים על כיסא ליד הקיר. נכון שהיתה מטרה שנמלא את היציעים באוהדים והאולם הקטן היה ריק לפעמים, אבל עכשיו האולם מלא ואוהדים מחפשים כרטיסים. כבר השנה, אם היה לנו אולם יותר גדול, גם אותו היינו ממלאים".
אתם מצליחים להתחבר לקהילה?
"מדובר באחת הקבוצות המובילות בקשרים עם הקהילה. אנחנו עורכים טקסים למען אנשים עם צרכים מיוחדים במשחקים ועושים ערבים בנושאים כמו העלאת המודעות לאיכות הסביבה. הקבוצה נותנת במה לאמנים צעירים מקומיים בשירת ההמנון במשחקיה, והשחקנים מגיעים לפעילויות קהילתיות ברחבי העיר ומבקרים באימוני מחלקת הנוער ובבית הספר לכדורסל.
"זה גם עניין של ניהול. לני רקנאטי הוא אחד הבעלים הוותיקים ביותר בספורט הישראלי, והוא מראה איך לנהל מועדון בצורה שפויה והגיונית. הקבוצה בימיו לא איחרה מעולם בתשלומי השכר או חייבת תשלום כלשהו. לצד הניהול התקציבי השפוי, יש הישגים מקצועיים מרשימים, ואני מודה שקשה לי כשהרבה מהפוקוס עלי. אני רק חלק. יש אנשים שעובדים כל כך הרבה שנים ובלעדיהם לא הייתי פה. הגעתי למקום הנכון בזמן הנכון, וצריך לתת קרדיט לכל העוסקים במלאכה. ההצלחה היא של כולנו".
• • •
בעוד שזופר מצליח כבר בעונה הראשונה כמנהל מקצועי, מקבילו במכבי ת"א, ניקולה וויצ'יץ', אוכל לא מעט קש.
"בני הרצליה היא לא מועדון פאר ולא מועדון לחוץ, אצלנו יותר קל", מסביר זופר. "מכבי ת"א היא הקבוצה של המדינה, כולם עליך, יש בעלים חזק ואתה לא מחליט לבד. אם ניקולה מחזיק שם מעמד כל כך הרבה זמן, זאת אומרת שמאמינים בו".
היית רוצה לעבוד שם?
"אמרתי שאם לא אהיה בהרצליה, גם לא אהיה במכבי. שם אתה עובד 24/7. אני מכיר את ניקולה ויודע כמה קשה לו. אתם חושבים שהוא סתם יושב ומרוויח הרבה כסף? הוא משקיע המון ולפעמים לא מצליח. מי אמר שבשנה הבאה אני אצליח? יכול להיות שבגלל בעיות תקציב לא נסתדר עם הזרים, ופתאום דברים ישתנו וכולם ישאלו 'איפה זופי?' וידברו עלי לא יפה, כמו שמדברים לפעמים על ניקולה. אין ביטוח. מכבי היא אימפריה שיש בה המשכיות, אז אם לא השנה - בשנה הבאה. בהרצליה אנחנו עם התקציב הכי נמוך, אז בכל פעם שאנחנו מצליחים באות קבוצות אחרות ולוקחות לנו שחקנים טובים. בשנה הבאה ייתכן שנצטרך לבנות הכל מההתחלה".
אז אתה לא חולם על תפקיד במועדון גדול?
"אני קודם כל רוצה שיהיה לי זמן לעצמי ולא רוצה לחץ של מדינה שלמה על הכתפיים, 20 אלף אוהדים ביציע וכסף גדול. לא אהיה שם ואל תרשמו אפילו 'אולי'. תכתבו שלכולם יש שאיפה להתקדם, ואילו אני אהיה בן 63 באוקטובר ולא תלוי בעבודה הזו.
"הייתי רוצה להישאר בהרצליה עוד עשר שנים, עם אותם אנשים, ואם הייתי יכול גם עם אותו מאמן. אורן אהרוני הוא אחד המאמנים הטובים בארץ. מקצוען, אהוד על שחקניו וקר רוח, וראו את זה בגמר הגביע. אורן מציג כדורסל איכותי, ולדעתי הוא לא מוערך מספיק. הוא יוביל אותנו בשנים הבאות, ולא אתפלא אם יהיה מאמן הנבחרת הבא".
בינתיים, עושה רושם שזופי נהנה מקצב אחר בחיים. הוא יושב מדי יום בשני בתי קפה קבועים, צוחק עם חברים ואוהב גם לרכל קצת. אין ספק שמדובר בדמות ראויה לחיקוי.
"הציעו לי להשתתף בריאליטי, אבל לא הלכתי", הוא מספר. "זה לא היה 'רוקדים עם כוכבים' ולא 'הישרדות'. עשיתי פרסומת אחת עם עדי אשכנזי, בגלל שהבטחתי לאוהד מרמת השרון, וזהו. אני לא בקטע, ולכן גם ממעט להתראיין. זה הראיון הגדול האחרון שלי, אז אם אנשים רוצים, שישמרו את הגיליון הזה של 'ישראל היום'".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו