איזה יופי! באמת. מכל שלל התגובות להתכתבות המדוברת בין ח"כ דודי אמסלם לבין נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בלט בהיעדרו הקול הפשוט שיגיד "איזה יופי". הרי כבר יותר משבוע אנחנו מתעסקים בחילופי מכתבים. יש פה מגיפה שלא לגמרי הסתלקה, ומלחמה שלא לגמרי פרצה (נכון לסגירת הגיליון), אבל לנו יש פנאי לחיות ולאמסלם, והתקשורת ביניהם מסקרנת ומעוררת תגובות.
קשה לזכור מתי לאחרונה יצא לנו לעקוב כך אחרי התכתבות אישית ונרגשת בין שתי דמויות ציבוריות. התכתבות ישירה וכנה, בלי לרלורי דוברים ויועצים אסטרטגיים. בשפה פשוטה, ופה ושם אפילו יוצאת מהקווים. איזה יופי.
חוץ מזה, יש לומר ששני הצדדים בהתכתבות ההיא מעוררים דאגה כנה. מי שרואה מה הבעיה בהתבטאויות של הח"כ הנסער ולא קולט מה פגום בתגובתה של כבוד השופטת, ולהפך, סובל ממגבלה חמורה בשדה הראייה. הפוזיציה הפוליטית הכריעה, מה חבל, את שיקול הדעת שלו.
אז כן, כבוד הנשיאה חיות וחבר הכנסת הנכבד אמסלם, שניכם מדאיגים. ולא שחסרות לנו דאגות גם ככה. אז לפני שאתם נחפזים לתקוף את היריב ולהשיב עוד מנה אפיים, אולי תפנו זמן לעבודה עצמית? אולי תקדישו כמה ימים להיכרות קצת יותר טובה עם עם ישראל, מצוקותיו ודאגותיו. הכיסא של שניכם גבוה מספיק כדי שכל העם הזה יראה אתכם, ישמע ויעקוב, מה שמבחינה אופטית פשוטה מעלה את השאלה: איך זה שאתם לא רואים אותו משם?
• • •
כבוד הנשיאה חיות. אני מקווה שיש לך זמן לסיפורים קטנים. אם כן, תשמעי קטע. בצעירותי, כשלמדנו בישיבת בני עקיבא, עדיין לא היו מספיק מורי תורה בציונות הדתית. חובשי הכיפה הסרוגה הלכו לנח"ל או לשריון, ואחר כך פנו למסלולי החיים הבורגניים. היו בהם מורי נהיגה וסוכני ביטוח, וגם הלמדנים העדיפו ללמוד מדע או משפטים. זאת היתה הסיבה שהישיבות התיכוניות - כמו כפר הרא"ה ונחלים - נאלצו לייבא מורים חרדים שלא מצאו עבודה בישיבת פוניבז'.
המורים החרדים שלנו הביטו בנו בעין מוזרה, וכך גם אנחנו התבוננו בהם. הם לא הכירו את עולמנו ולא רצו להכיר. היה להם ברור שזה מצב הדברים המתוקן. הם קורצו מהחומר הנכון, כמו שאומרים אצלכם במערכת המשפט. ולכן הם אמורים ללמד אותנו מה נכון, ואנחנו אמורים לבלוע בצמא כל מילה.
אבל אנחנו, במחילה, לא היינו סתומים. לא לגמרי, בכל אופן. לנערים צעירים יש דרכים משלהם לבטא את מה שנראה להם אבסורדי. בקיצור, את שומעת, כבודה, התחיל אצלנו מין משחק כזה. על שולחן המורה המצופה פורמייקה היה מונח היומן הגדול ההוא, ובו רשימת התלמידים. כל שיעור היה נפתח בקריאת שמותינו ובבדיקת נוכחות, ואנחנו ניגשנו ליומן והוספנו שמות לרשימה הכיתתית. שמות מפורסמים, שידענו שהרב החרדי שלנו לא יכיר. בשביל הקטע.
ובאמת, אחרי שקרא בשמו של התלמיד האחרון, תירוש, הרב היה קורא "איסטווד קלינט!".
"פצוע", היינו מכריזים בקול צוהל.
"אם חבר שלכם לא מרגיש בטוב, אז למה לשמוח ככה?", היה הרב תוהה, וממשיך: "מלמיליאן אורי!".
"ברח הביתה", ענינו.
"זה חמור. אני חייב להעביר למנהל". והרב היה מקנח את משקפיו בממחטה תכולה, וממשיך: "טרבולטה ג'ון!".
המשחק הקטן הזה הצחיק אותנו עד כדי פיפי במכנסיים, במחילה מכבודך. ולמה, כבוד הנשיאה? האם את מבינה למה? ובכן, כי יש משהו מצחיק עד כאב בניתוק המסוים מהמציאות. והוא מצחיק, או כואב, עוד יותר, כאשר הוא עולה מכיוונו של זה שמאמין שהוא קורץ מחומרים עליונים.
אז ככה, בלי להעליב או משהו. אני מאמין לך. אני מאמין שאין לך באופן אישי שום דבר נגד מכלופים ואמסלמים, ושהילדות הישראלית השזופה והצנועה במעברה ובשיכון אכן השאירה אצלך רגשות חיבה ואחווה לכל אלו שגדלו איתך. זה באמת יפה ומרגש.
אבל כל אלו לא פוטרים אותך מלהכיר מקרים אחרים, פחות מוצלחים. ואם את חושבת שחוויות ילדותך מייתרות את המאבק המזרחי להכרה ולשוויון, אז זה עצוב מאוד. ותחושת הניתוק שעולה ממכתבך גם טיפה מצחיקה. עד כאב. ואת הכאב הזה, כאב על פערים ודעות קדומות, חייבים ללמוד, להבין ולכבד. או לפחות להבין שרשימת שופטים כל כך הומוגנית היא לא דבר מתוקן.
"רווח זאב! נמצא?".
• • •
חבר הכנסת דודי אמסלם. יש בך משהו שאני לא יכול לא לחבב. אתה פיקח, ישיר ולא מתחנף, ולא פעם אתה אפילו די צודק. אבל חלאס! די לשנוא ולהשניא. אתה מנסה לטעון שבכל פעם שמשהו לא מצליח לך, זה בגלל שם המשפחה הזה שלך. אבל אמסלם הוא שם אהוב בישראל. קח, למשל, את הרב חיים אמסלם. את כדורגלן הנשמה דוד אמסלם, או כוכב הכדורסל הענק שמעון אמסלם. קח בחשבון, נכבדי, שזה לא השם שלך שחוסם אותך או מטיל בך דופי. ייתכן שזה אתה שמטיל דופי בשמך.
זה לא רק הסגנון. ממש לא. תשמע, אדוני חבר הכנסת, אתה בחרת לצאת במתקפה תחת המוטו "כל האשכנזים הארד־קור הם גזענים". האמירה הזאת היא לא רק שקרית, ולא רק גזענית, ולא רק לא־אופיינית לציבור שאותו אתה מתיימר לייצג. היא גם, וזה כבר קצת מצחיק - שמאלנית רדיקלית.
כי התפיסה שאומרת שאנשים לבנים ופריווילגים הם פסולים לעדות, פסולים לחוות דעה, ובכלל לא שווים את המאמץ - ובכן, התפיסה הזאת היא הקצה של הקצה של השמאל הליברלי. האם זה לא אתה שהפכת את התואר "שמאלן" לאם כל הקללות?
בחרת להשתמש בהגדרה "אשכנזים הארד־קור". איני יודע למה כוונתך בביטוי הזה, ועל סמך מה אתה טוען שהם כולם גזענים. אני מקווה שיש לך פניות נפשית לסיפור קטן ואקטואלי.
תראה, הילדים שלי הם מעורבים הארד־קור. לדנ"א שלהם יש שורשים במרוקו, בפורטוגל, בתימן, בקרקוב, בתוניס, בליטא ובבת ים. הם לא מקרה כזה חריג, הילדים שלי. רוב החברים שלהם, דור העתיד של המדינה שבה אתה מכהן כמחוקק, מציגים מניפת צבעים די דומה.
אז לפני כמה שנים יצאנו, חבריי ואני, לחפש או להקים בית כנסת שבו נוכל להתפלל בשבתות בנוסח שישלב את הנוסחים של כולנו. שאף אחד לא ירגיש מחוק. היה קשה למצוא מקום, אבל בסוף, מר אמסלם, אתה יודע מי פתח לנו את דלתו ואת ליבו? דווקא בית כנסת של אשכנזים הארד־קור. ואפילו לא צעירים במיוחד.
דווקא הם אמרו "אהלן וסהלן, בואו תשנו אותנו!". ואנחנו באנו, ושינינו. הדבקנו קבלות שבת ממקנס לניגונים מפרנקפורט, ו"חביבי" ל"איי ניי ניי". בהתחלה החזנים המזרחים דחפו במזרחית, והאשכנזים נצמדו לאשכנזית. אבל בתוך זמן קצר הכל התערבב. כולנו אוהבים כמעט הכל. בעיקר הילדים שצועקים "ימלוך" בדיוק כמו שאתה צעקת כילד, אף על פי ששם משפחתם מסתיים ב"ביץ'" או ב"סקי".
אז איפה אתה חי, אדוני המומחה להארד־קור? וכמה אותנטית השנאה שלך? על דיבורים מזוהמים מהסוג שאתה משחרר, סבא שלי כבר היה מצביע באיום על שיח פלפל השאטה שבגינה. רמז עבה שתמיד הצליח להרגיע לנו את הלשון.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו