וריאציות גולדברג: על טפשות, אמנות - וגאולה

כולנו אוהבים לצטט משפטים מבריקים של גאונים מהעבר. מה חבל שלא תמיד אנחנו יודעים להעריך גם את כוחה של הטיפשות הצרופה. יש רגעים כאלה, צלולים כבדולח, שבהם משפט אחד מטומטם להפליא יכול להבהיר את הנקודה טוב יותר מעשרות סמינרים מחוכמים ומייגעים.

קחו, למשל, את וופי גולדברג. לפני שבוע וחצי תרמה הקומיקאית האהודה ציטוט, כמו שאומרים, לפנתיאון. היא לא הכחישה את השואה, לא המעיטה בערכה, לא שיבחה את הנאצים, וגם לא ניסתה להקל בתעשיית השנאה והרצח שלהם. אבל היא טענה, וזה ילווה אותה לעד, ש"השואה לא היתה אקט של גזענות". ולמה, באמת? כי "שני הצדדים היו לבנים".

אם הטמטום היה אמנות, זאת ללא ספק יצירת מופת. וופי גולדברג לא חושבת שהשואה קשורה לגזענות, כי היא מכירה סיפור אחד על גזענות. זהו הסיפור שלה. סיפור על צבעים. יש בו שחורים ולבנים. יש לו רקע היסטורי של סחר עבדים, שבו הלבנים סחרו והשחורים נסחרו. והסחר הזה, כמו העוול שהתמשך הרבה אחרי ביטול העבדות, אכן התבסס על תפיסת עולם שהאמינה שמי שאינו בן הצבע שלי אינו ראוי להיקרא אדם. זוהי אכן אפליה של צבעים, למרות שהיא בשחור־לבן. אבל וופי מאמינה שאין עוד גרסאות של גזענות.

ולמה המשפט של וופי הוא כל כך לא נבון? לא רק מכיוון שמשפטים פסקניים כל כך, שמבוססים על נבערות קלולסית כל כך, מאיימים תמיד להגדיר מחדש את האווילות. אלא גם מכיוון שגולדברג קבעה שאם זו לא הגזענות שהיא מכירה, אז זו לא גזענות בכלל. ואם בסיפור שהיא מכירה האדם הלבן חייב להיות הפריבילג, הרשע והאשם בכל מה שמקולקל - אז היהודים לא יכולים להתלונן על גזענות. שהרי הם, או לפחות רובם, לבנים. השם ישמור.

למה הדבר דומה, ולא דומה בכלל? ובכן, כשמדברים אצלנו בישראל על אפליה עדתית (ולא, בואו נבהיר זאת, היא לא מתחילה להתקרב לרוע הנאצי), מדברים בעיקר על אפליה של שמות משפחה. לפעמים מישהו אומר "תמיד דופקים את השחורים", אבל הוא מתכוון לשמות משפחה שחורים.

עולה על דעתי תמונת שער ישנה ועליה תמונתן של שתי זמרות מעולות: דנה ברגר ושרית חדד. אני זוכר ששמחתי לגלות כמה הן דומות כשהן עומדות זו בסמוך לזו מול המצלמה. ברגר נחשבת כביכול "לבנה", וחדד לא ממש. אבל עובדתית התמונה הראתה צבעים זהים.

יש בישראל אנשים שחומי עור ששם משפחתם מזרח־אירופי, ויש בהירים שנושאים עימם שם משפחה אפריקני. אדם בהיר עור ותכול עין בשם סוויסה (היה לנו פעם שר כזה בממשלה) יכול להתווכח בשם השחורים מול ברנש כהה הרבה יותר שקוראים לו אלברמן. עיקר המתח האתני בישראל סובב סביב שמות משפחה, ולא צבעים. מה שיכול להוביל מישהו, לא בחוכמה, לטעון שוופי לא יכולה בכלל לדבר על גזענות, שהרי קוראים לה גולדברג.

• • •

יש בעולם סוגים שונים של רוע. מינים שונים של גזענות. וכן, גם לטיפשות יש עשרות גוונים. לשחורים באמריקה אין שמות משפחה "שחורים". קוראים להם בשמות לבנים שנשמעים מיוחסים כמו וושינגטון, ג'קסון ומרפי. וגם זה - העובדה שאבותיהם מותגו על פי שם בעל האחוזה שבה עבדו, משל היו מוצרים - גם זה חלק מסיפור העוול. והטענה של גולדברג מקוממת כל כך, בדיוק מכיוון שהיא מסרבת לקבל את האפשרות לסיפור שונה מזה שהיא מכירה. אבל דווקא בגלל חוסר המודעות המופלג שהפגינה, זכינו שיישפך מעט אור על דבר שמתסכל אותנו, כישראלים, זה זמן רב. אני מדבר על ההתעקשות של השמאל המערבי הפרוגרסיבי לא להבין את הסיפור של מדינת ישראל.

ופתאום, באבחת משפט אומלל אחד, מתבהרות כמה הנחות יסוד עקומות ששוכנות לבטח בעולמה של אשת תקשורת אמריקנית ותיקה ומוערכת. יש לשער שההבחנה שהשמיעה אומרת משהו לא רק עליה באופן אישי, אלא גם על מעגלים לא קטנים באמריקה ובמערב בכלל, שמאמינים באמונה שלמה שיהודים הם לבנים. לבנים הם פריבילגים.

בסיפורים שיש בהם דיכוי, הלבן הוא לעולם המדכא. ולכן עצם הנוכחות שלנו כאן, במזרח התיכון, היא בגדר חטא. ומשום כך, כשתושבי דרום תל אביב, למשל, מפגינים נגד הנוכחות המאסיבית של מהגרים אריתריאים וסודאנים - זו שנאת זרים ופשיזם, ואילו כאשר הערבים לא מוכנים לסבול נוכחות זרה בסביבתם, בשנות ה־40 או היום, זאת בסך הכל תגובה טבעית ומובנת שאפשר וראוי להזדהות איתה.

ויש כאן גם מקום לאופטימיות. כי מזמן היה ברור שהדבר היחיד שעשוי להרוג את התופעה שמכונה "הטרלול הפרוגרסיבי" - זה הטמטום הרגרסיבי. רק הצטברות קריטית של התבטאויות שמגרדות את התחתית עשויה להביא לתזוזה מבורכת, שתאפשר סוף כל סוף להעיף את התקינות הפוליטית לכל הרוחות. לאמץ את התרומה החשובה והמבורכת של הפרוגרס, בלי הצורך להיתקע עם הענפים המופרעים שצמחו ממנו. לשוב ולשוחח על דברים, לדייק או להתבדח, ובעיקר לקרוא להם בשמם בלי לחשוש ממתקפת העלבונות הניחרת והמזועזעת שכבר הפכה לסמל.

לכן אני מתנגד נחרצות להשתקה של וופי גולדברג או של כל מחולל הבלים אחר מאותו בית מדרש. תנו להם להתבטא, וכמה שיותר. הם מקרבים את הגאולה, וייתכן שמעולם קודם לכן לא היה לטיפשות תפקיד כל כך חשוב כמו שיש לה היום.

• • •

השבוע נפל דבר בישראל. אני מנסה לברור מילים בזהירות, ולא רק מכיוון שהתמונה כולה עדיין רחוקה מלהתברר. אלא משום שגם מה שברור, קשה מאוד לעיכול. יחלוף עוד זמן מה עד שנבין בדיוק איך הגענו למצב שבו חלקים נרחבים מרשויות החוק הופכים לפורעי חוק, ואיך דווקא מי שהשתבחו בהיותם שומרי הסף של הדמוקרטיה היו ככל הנראה אויביה המרים.

ייקח זמן לרפא את המשטרה, ולא פחות מכך יחלוף עד שישתקם אמון הציבור. וכן, גם הרעה החולה הזאת התרחשה בחסות אווירת התקינות הפוליטית הארורה שבה השמעת ביקורת נחשבת לפעילות עוינת ובוגדנית, ואילו השתקת ביקורת היא מעשה נאמן.

בזמן הקרוב נזכה ככל הנראה לשמוע המון שקרים, הכחשות מכל וכל ותקיפות־נגד בנוסח "מי אתם בכלל ש..." ו"אף אחד לא ילמד אותי מה זה...". אבל בדיוק כמו עם משפטי וופי גולדברג, משקר לשקר נשמט עוד מסמר וניבע עוד סדק, והולך ומתערער הבסיס לנורמות הפסולות, שאת תוצאותיהן חטפנו השבוע לפנים. יהיה טוב בארץ הזאת.

shishabat@israelhayom.co.il