לפני שבועיים הגיעה הודעה במסנג'ר. "אהלן יואב. קוראים לי אלון עוז. אחרי 25 שנה מאסון המסוקים, יש בי האומץ והכוחות לספר לך את הסיפור שלי. אולי גם אסע בפעם הראשונה למקום האסון, שאליו הגעתי בין הראשונים".
קבענו להיפגש באנדרטה לזכר ההרוגים, ליד קיבוץ דפנה. אלון הביא איתו את בתו זואי (20) ובניו פלג (17) ועילם (14), וגם שקית קטנה עם שלושה פריטים: הדיסקית האישית שלו משירותו הצבאי, סיכת צלפים, ואות המערכה בלבנון, שצה"ל חילק לאחרונה לכל מי ששירת בלבנון עד לנסיגה בשנת 2000.
במשך דקות ארוכות הוא הסתובב בין 73 האבנים הגדולות שמנציחות את הנופלים, מביט בלוחיות עם השמות שצפים בתוך הבריכה. מנסה להסתיר את הלחלוחית בעיניים, לנגב דמעה בסתר, עד שברגע אחד הכל התפרץ, והוא התחיל לבכות.
25 שנים הוא שמר הכל בפנים. לא שיתף איש. לא רצה לעסוק באסון. עכשיו החליט להתעמת עם עצמו, ועם האירוע שהוא מגדיר "עמוד האש שלי".
את הדיסקית הוא הניח בתוך גזע עץ על שפת הנחל בין שאר ישוב לבית העלמין של קיבוץ דפנה. כאן, במקום שאותו הפכו המשפחות לאנדרטה מאולתרת - עם שמות החללים וסמלים שהוצמדו לעצים ולאבנים - הצמיד אלון גם את סיכת לבנון שלו לאחד העצים. מבחינתו, זה המקום שבו היא ראויה להיות, המקום שבו נגמרה לבנון שלו ונגמר גם סיפור האהבה שלו עם הצבא.
"הצבא נטש אותי אז", הוא אומר בכאב, "אף אחד לא טיפל בי, לא עזר. נשארתי לגמרי לבד עם הטראומה שלי. אני אהבתי את הצבא, ידעתי שהוא הבית שלי והדרך שלי, אבל באסון הזה מתתי.
"בכל השנים שעברו מאז לא הצלחתי להביא את עצמי לעסוק בזה. התרחקתי מהאסון ומכל מה שקשור אליו כמו מאש. ברחתי. עכשיו הגיע הזמן לסגור מעגל. הבנתי שאני חייב לקלף מעלי את כל השכבות ולהגיע ללב. אני יודע שאני עלול להתפורר, אבל אין לי ברירה. האירוע הזה הוא מפלצת שיושבת בתוכי וחייבת להשתחרר. במשך שנים היא גדלה וגדלה, ולא ממש הבנתי מה אני סוחב בתוכי. אבל הגיע הזמן להתמודד איתה".
"אהבתי את התפקיד"
הוא בן 50. חייכן, אוהב אדם. נולד וגדל באור עקיבא כאלון אוזנה. את השם עוז אימץ רק שנתיים אחרי שהשתחרר מצה"ל.
ב־1989 התגייס לנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מגדוד 50, ושירת כצלף. עשה את המסלול הרגיל, אבל מזורז יחסית: טירונות במחנה 80, קורס מ"כים, מינוי לסמל מחלקה, ואז לרס"פ (רב־סמל פלוגתי). אחר כך היה רס"ר טירונות במחנה 80, השתתף בהקמת בסיס הטירונים של הנח"ל בערד, יצא ללימודים במכללה לפיקוד ומטה, וחזר להיות מ"פ מפקדה של היחידות החטיבתיות של הנח"ל - הסיירת, פלוגת ההנדסה (פלחה"ן), פלוגת הנ"ט (פלנ"ט) ופלוגת הקשר (פלחי"ק).
את האירוע הקשה הראשון חווה עוד כששירת כרס"ר טירונים במחנה 80. ביום שישי, 14 בפברואר 92', תקפו שלושה ערבים ישראלים מאהל של טירונים שהשתייך לבסיס, ליד קיבוץ גַלעֵד. שלושה חיילים נרצחו בקלשון ובסכינים שרכשו המחבלים, במה שזכה לכינוי "ליל הקלשונים". ועדת החקירה שבדקה את האירוע גילתה תקלות רבות באבטחת המאהל, בהכשרת הכוח ובהיעדרם של פריטים חיוניים, כגון תאורה ואמצעי קשר.
"זה היה ערב שבת, והקפיצו אותי מהבית. היו בלי סוף תקלות באירוע הזה, אפילו אחד האמבולנסים שהוזעק לשם שקע בבוץ. זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באירוע כזה, אבל החלטתי להמשיך בצבא. אהבתי את התפקיד, את החיילים. אהבתי לטפל ביחידות המיוחדות, לדאוג להן ללוגיסטיקה, לעשות ביקורות, לראות שהכל בסדר. קצת כמו אבא שלהם, אבל אבא צעיר, רק בכמה שנים יותר מבוגר מהם".
ממחנה 80 הוא עבר למִפקדת הנח"ל, בבסיס בית ליד. משם הוא תפעל את הקשר עם היחידות, כאחראי לרס"פים. מדי פעם היה יוצא לשטח - חובר לאימון או עולה לפעילות המבצעית בקו, לבדוק שהכל בסדר, "שהחיילים מסודרים".
הנח"ל וגבעתי החזיקו אז, לסירוגין, קו מבצעי ברכס עלי טאהר ברצועת הביטחון בדרום לבנון. "שלושה חודשים קו, שלושה חודשים אימון. ברצועת הביטחון החזקנו את שני מוצבי הדגל - בופור ודלעת. מוצבים קטנים, שחיים במתח מבצעי מתמיד ובתנאים לא פשוטים".
באותה תקופה הגביר חיזבאללה את התקיפות שלו על כוחות צה"ל בדרום לבנון. היעד העיקרי שלו היה השיירות - ארוכות, איטיות ונוחות יחסית לפגיעה. המחבלים נהגו לארוב להן ולתקוף אותן בטילי נ"ט ובמטענים. כתוצאה מכך החליט צה"ל לגוון את דרכי התנועה למוצבים ולהחליף חלק מהשיירות במסוקים - שנכנסו ללבנון בחשיכה, בטיסה נמוכה ללא אורות, הביאו לוחמים ואספקה והחזירו לארץ לוחמים שיוצאים לחופשה.
"החלטתי להצטרף לאחת הטיסות האלה כדי לראות מה המצב במוצבים", הוא מספר, "החיילים שם היו שבוזים, עבדו 24/7, ורציתי לתמוך בהם, לשנות את האווירה, להוציא אותם קצת מהשגרה. לתת להם חיבוק. הכנתי בשבילם ארגזי צ'ופרים".
ביום שלישי, 4 בפברואר 1997, עלה אלון למנחת במחניים, שם היה אמור לעלות על המסוקים עם החיילים והציוד ולהמריא ללבנון. "הכל כבר היה מאורגן: האפוד, הציוד, ארגזי הצ'ופרים ללוחמים. אפילו מילאתי כבר שבצ"ק ("שיבוץ קרבי", טופס שממלא כל לוחם לפני יציאה לפעילות מבצעית, ובו פרטיו האישיים; י"ל). שעה לפני שהיינו אמורים להמריא, אחד המפקדים הודיע לי שאני לא טס".
למה?
"כי היו יותר מדי חיילים שיוצאים ומעט מדי מקום על המסוקים, והבחירה היתה ביני לבין נהג מבצעי שהיה דרוש באחד המוצבים. הוא היה יותר חיוני ממני.
"חצי שעה לפני ההמראה הנהג הזה הגיע, והחליפו בינינו. העמסתי את הצ'ופרים על המסוקים, הפקדתי אותם בידי אחד הסמלים שם כדי שיחלק לחבר'ה, נכנסתי לאוטו שלי והתחלתי לנסוע חזרה לבית ליד. אני זוכר את כל זה במעורפל, כי עשיתי delete על האירוע הזה עד היום".
אתה יודע מי עלה על המסוק במקומך?
"לא. זה היה נהג של משאית ריו שסופח למוצב. זה מה שאמרו לי".
"לילה שנמשך כמו נצח"
על המסוק לדלעת היו 33 לוחמים, ועל המסוק לבופור 32 לוחמים. היו שם 30 לוחמי הפלחה"ן והפלנ"ט של הנח"ל, לוחמים של גולני, שהיו אמורים להגיע למוצב שרייפה, לוחמים מיחידת אגוז, לוחמי שריון, אנשי מודיעין וקשר, וגם שמונה אנשי צוות אוויר.
המסוקים המריאו ממחניים בשעה 18:48 והמתינו באוויר כמה דקות עד שקיבלו אישור לחצות את הגבול. שלוש דקות לאחר מכן הם נעלמו מהמכ"מים. המסוקים, שטסו בסמיכות, איבדו קשר עין ביניהם, והרוטור של אחד מהם פגע בחלקו האחורי של המסוק השני. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת האסון, בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף דוד עברי, לא הצליחה למצוא את הסיבה המדויקת לאסון.
אחד המסוקים התרסק ליד צימר במושב שאר ישוב שבגליל העליון, מצפון־מזרח לקריית שמונה. המסוק השני התרסק בערוץ נחל ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה. כל 73 החיילים שהיו במסוקים נהרגו במקום.
אלון היה בדרכו דרומה, כשהטלפון ברכבו צלצל. "אומרים לי שהיתה תקלה באחד המסוקים. אני זוכר את המילה הזאת. לא אמרו תאונה או אסון, אלא תקלה. מבקשים ממני לחזור דחוף לכיוון מחניים. הסתובבתי, ובזמן שהתחלתי לנסוע צפונה, התקשרו שוב ואמרו לי להגיע לשאר ישוב.
"הגעתי בין הראשונים. היו שם רק כוחות כבאות וקצת שוטרים. האדם הראשון שפגשתי שם היה קצין דת. הוא השתייך לאחת היחידות באזור, שמע שהיה אסון ופשוט הגיע לשטח כדי לעזור.
"בגלל שהחלטתי עכשיו לפתוח את העניין הזה, שהיה מודחק אצלי 25 שנה, נכנסתי לפני כמה ימים לראות סרטונים מהאירוע ביוטיוב. פתאום אני רואה את עצמי שם, באחד הסרטונים האלה".
מה ראיתם שם?
"גוף המסוק בער, היה קשה להגיע אליו, והכל התפזר בשטח גדול. זה היה מחזה נוראי של שריפה, וריחות, וצעקות של כל האנשים שהיו מסביב.
"מהר מאוד הבנו שאף אחד לא חי. כל מה שעניין אותנו היה למצוא את הגופות. מעבר לזה, שום דבר לא היה חשוב באותם רגעים.
"הכל בער, והיה חם, ועשן. חבלני משטרה ניסו להרחיק את כולם, כי חששו שיהיו עוד פיצוצים, אבל אותנו זה לא עניין. רצנו לאמבולנסים, לקחנו אלונקות ונכנסנו פנימה לאזור ההתרסקות.
"רוב הגופות היו זרוקות מחוץ למסוקים. את חלקן לא היה אפשר בכלל לזהות. יש תמונה אחת שלא אשכח לעולם: הקבינה של המסוק. הגעתי אליה עם קצין הדת, ומצאנו בה את אחד הטייסים. הכל היה שרוף שם. לא היה פרצוף ולא כלום. רק כשנגעתי לו בדרגות הבנתי שהוא קצין, ושהוא הטייס.
"זה היה לילה שנמשך כמו נצח. לא נגמר. לקחנו אלונקה, רצנו פנימה בין שברים בוערים, דלתות, ארגזים, קירות של הצימר. פרסנו את האלונקה, הוצאנו מישהו, וחזרנו שוב. לילה שלם.
"בהתחלה הכל התנהל בבלאגן. כל מי שהיה יכול לעזור, נכנס ועזר. אחר כך הוקם חפ"ק, והדברים היו קצת יותר מסודרים. זה היה סיוט שנמשך עד למחרת בצהריים. עד שאספנו את כל הגופות".
כמה אנשים הכרת שם?
"את כל הלוחמים שלי. זה לא היה קשר אישי קרוב כמו עם חיילי המפקדה שלי, אבל הייתי איתם בתרגילים, באימונים, ביקרתי אותם במוצבים. לא פעם אכלתי איתם ארוחות שישי. אתה פוגש אותם, נותן לזה כאפה, שואל את ההוא מה נשמע. ממרחק השנים הפנים והשמות קצת מיטשטשים".
"לא התעסקתי בכאב"
ביום רביעי בצהריים, כשירד ממחניים למפקדת חטיבת הנח"ל בבית ליד, הוא נקרא לישיבה דחופה. "הייתי בלי שינה, בלי כלום, עדיין בתוך כל הטירוף של הגופות והמסוקים שהתרסקו. אמרו לי שצריך להתחיל לארגן את כל הפרוצדורה של ההלוויות.
"מעבר לכאב, שצובט ולא עוזב את המוח, הייתי חייל. ממושמע. מה שהיה צריך לעשות, עשיתי. יש בעיה? קודם כל מטפלים בבעיה. לא התעסקתי בכאב, ברגש, כי הבנתי שיש משהו שהוא הרבה יותר קשוח וקשה, שצריך לטפל בו עכשיו.
"קראו לי אז אוזנה. היו אומרים, 'אוזנה יתפור הכל', ואני תפרתי. הכנתי מה שצריך, ארגנתי מה שחסר. עד היום אני ככה. כשיש איזושהי התמודדות קשה, אני הופך מייד להיות תכליתי, בלי רגש. כמו מכונה".
ובכל זאת, היית צריך להיות על אחד המסוקים האלה. יכולת להיהרג בעצמך.
"רק אחרי שבועיים פתאום נפל לי האסימון, שגם אני הייתי צריך להיות שם. שיכולתי למות. ברגע שהבנתי את זה, עזבתי את הצבא. הציעו לי תוכניות שירות, תפקידים, אבל לא הייתי מוכן לשמוע שום דבר. הצבא, שהיה כל החיים שלי עד לאותו רגע, שראיתי את עצמי ממשיך בו עוד הרבה שנים - פתאום לא יכולתי להיות בו יותר. הרגשתי שזה גדול עלי".
חשבת איך קרה שדווקא אתה לא עלית?
"פשוט לא הייתי שם, לא עליתי. אין לי מושג למה".
אלון נשלח להצטרף למודיעים של קצין העיר, שהגיעו לבשר על האסון למשפחות. "לא הייתי צריך להיות שם", הוא אומר בקול שבור, "אבל החטיבה אמרה, 'צריך משהו? יש את אוזנה'. אז ציוותו אותי לקצין העיר, כדי לצאת למשפחות עם קצינת הנפגעים".
הוא לא זוכר שמות, או מדחיק. אבל את הסיטואציות הוא זוכר היטב. את ההגעה לבית, את דפיקות הלב ואת פניהם של בני המשפחות - שכבר הבינו מהתקשורת שהרע מכל קרה, והמתינו רק לבשורה הרשמית.
"זה היה נורא. לדפוק בדלת, אחרי שהמשפחה כבר הבינה שהילד שלהם הלך. אנשים לא רצו לפתוח לנו את הדלת. אנשים צרחו.
"באחד הבתים דפקתי בדלת, ומאחוריי עמדה קצינת הנפגעים, ילדה, עם דמעות, ומאחוריה קצין העיר. ואני נכנס פנימה ולא יודע מה להגיד, ואז האמא נתנה לי סטירה וצרחה, 'אל תיכנס, אל תיכנס'. כי הייתי עם הכומתה הירוקה, והיא כנראה האשימה אותי במה שקרה. אני לא אשכח את זה כל החיים".
הוא עוצר את שטף הדיבור ולוקח נשימה ארוכה. "אחרי חמש משפחות אמרתי למפקד שלי שאני לא יכול יותר, שאני חוזר לבסיס. עד היום יש לי טראומה מהעניין הזה. כל דפיקה בדלת, כל צלצול, זה משהו שמקפיץ לי את הנשמה. אני רק בן 50, כן? אבל זה משהו שכנראה לעולם לא יעזוב אותי".
"כמו סרט נע"
בבית ליד התחילו להיערך להלוויות. לחטיבת הנח"ל היו 30 הרוגים באירוע, מספר חסר תקדים. פלוגות החבלה והנ"ט איבדו צוותים שלמים. מי שהיו במוצבים - וחיכו שיבואו להחליף אותם אחרי שבועות של פעילות מבצעית - נאלצו להישאר בדרום לבנון. אפילו להלוויות של חבריהם ליחידה הם לא יכלו להגיע.
"זה היה אירוע ענק, גדול עלינו בכל מובן. היום, כשנהרג חייל, כל הצבא נעמד לטובת העניין. שם היו 73 הרוגים, מהם 30 שהיו רק שלנו, שאנחנו טיפלנו בהם בעצמנו".
צה"ל תגבר את הנח"ל בנגדי משמעת מכל יחידות הצבא, כדי לסייע בארגון ההלוויות. הגופות פונו למתחם רידינג בתל אביב, ומשם הועברו לקבורה. זה היה אירוע לוגיסטי חסר תקדים: עשרות הלוויות, בכל רחבי הארץ, בפרק זמן קצר מאוד.
מעבר לזיהוי ולהכנת הגופות, אלון היה צריך לסייע בארגון של 30 טקסים צבאיים, מסדרי כבוד, צוותים שידאגו לכל משפחה ויכינו את השבעה - מכיבוד ועד כיסאות, וכל דבר אחר שהמשפחות נזקקו לו.
"לא היו מספיק חיילים בחטיבה, אז לקחנו טירונים שיהיו בהלוויות. בדיעבד זו דווקא היתה החלטה טובה, כי הטירונים לא הכירו את החיילים שנהרגו. וגם היה יותר קל לנהל אותם.
"נתנו לנו קומנדקרים כדי לקחת את הגופות מרידינג ולהעביר אותן לבתי הקברות. בכל קומנדקר העלו את הגופה ושלחו לבית העלמין. היה לי מיניבוס עם 15 חיילים - מפקד, סמל מחלקה ועוד 12 חיילים יורים, שיהיו משמר הכבוד בהלוויה, ואיתם דילגתי מהלוויה להלוויה.
"זה היה כמו סרט נע. הגענו לבית עלמין מסוים כדי לעשות את ההלוויה, בתוך שעה סיימנו אותה, והמשכנו הלאה, להלוויה הבאה. הייתי מגיע עם קומנדקר אחד ובו הגופה לקבורה, ויוצא אל הקומנדקר עם הגופה של ההלוויה הבאה. בכל פעם שישה חיילים יושבים לצד הארון, ואנחנו ממשיכים לבית העלמין הבא. לא עוצרים לחשוב.
"לא הצלחתי להגיע לכל ההלוויות, כי חלק התקיימו במקביל או במקומות מרוחקים בארץ. הצוות שלי עשה 12-10 הלוויות, רק של הנח"ל. היו עוד נגדים שהגיעו ועשו את היתר. כל צה"ל נרתם לזה. 73 הלוויות בפרק זמן כל כך קצר, זה היה מטורף.
"כל הלוויה היתה יותר קשה מהקודמת. כעסים, צעקות, בכי. משפחות מרוסקות. בהלוויה הראשונה אתה בוכה איתם, מתפרק, בקושי מחזיק את עצמך. בהלוויה השנייה אתה בוכה איתם, אבל קצת פחות. בהלוויה השלישית אתה רק עם דמעות בעיניים. בהלוויה הרביעית והחמישית והשישית אתה כבר הופך להיות מכונה. פועל בלי רגש. רק רוצה לתקתק הכל ולהמשיך הלאה כדי להספיק למשפחה הבאה".
נשמע נורא.
"וזה גם היה נורא. נורא. הייתי חייב להיות אטום בשביל החבר'ה הצעירים האלה, הטירונים, שלא יישברו. וגם היה צריך לעשות את המשימה בהצלחה, עד הסוף. לא היה זמן לעצור ולבכות".
תאונה מול בית ההלוויות
יש לו שלושה ילדים מרעייתו הראשונה, שרון: זואי, חיילת ביחידת יהל"ם של ההנדסה הקרבית, פלג ועילם. בעשור האחרון הוא בזוגיות שנייה עם יפעת, אם לשתי בנות, שלו (25) ואופק (22), שגרות איתם בפתח תקווה.
לאחר שחרורו התגורר בקיבוץ ברקאי. "הייתי חייב ללכת הביתה, וזהו. לא יכולתי יותר לראות צבא, לגעת במדים. כל הזמן רק אפף אותי ריח מטורף, של האסון, של ההלוויות. במשך תקופה לא עשיתי כלום, רק ניגנתי. היה לי חדר מוזיקה בקיבוץ וישבתי בו כל יום במשך שעות על שעות. מתופף.
"כעבור כמה חודשים קיבלתי טלפון מחבר. הוא סיפר לי שיש במשטרה יחידת אופנועים חדשה יחסית, והציע לי להצטרף אליה. אופנועים היו כל החיים שלי, תמיד היה לי אופנוע. התגייסתי ליס"מ ירקון".
הוא שירת במשטרה רק שלוש שנים. "בשנת 2000 עברתי תאונה עם האופנוע. רכב שנסע מולי עשה פרסה במקום אסור. מכל המקומות בעולם, התאונה הזאת קרתה בצומת רידינג, מול בית ההלוויות. מטורף.
"התרסקתי על הכביש. הייתי עשרה ימים בבית חולים ללא הכרה. כשהתעוררתי, קיבלתי החלטה שאני עם כוחות הביטחון גמרתי. הציעו לי להתקדם במשטרה, לצאת לקורס קצינים, אבל הודעתי להם שתם הטקס".
המשכת לעשות מילואים?
"כן, ובאהבה גדולה. כשהשתחררתי מהצבא ב־97', חבר הציע לי להצטרף לצוות צלפים של בה"ד 1. זאת סיירת שיושבת שם, ואם יש מלחמה ופלוגות הצוערים מוקפצות, לוחמי הסיירת מצטרפים אליהם. בגלל שבשירות הסדיר שלי הייתי צלף, זה התאים לי.
"עשיתי שם את כל המילואים שלי, עד 2016. במבצע צוק איתן היינו יותר מחודש בעזה, עם החבר'ה של קורס קצינים".
"נותן גז ומתרחק"
אחרי שעזב את המשטרה, הוא עבר להפקת אירועים. יחד עם חבר הקים חברה שנקראת ANT, ראשי תיבות של אלון וטל, שמפיקה בעיקר אירועי שטח – תערוכות וכנסים, בעיקר בתחומי הרכב והנדל"ן.
את אסון המסוקים הניח בצד. או לפחות חשב כך. בתקופה האחרונה משהו קרה. "זה התחיל לפני כמה שבועות, אין לי מושג למה. פתאום טלפון מחבר מהעבר שמעלה את זה. אחר כך שיחה עם מישהו מהמילואים.
"דיברתי עם זואי, הבת שלי. יש לנו קשר מיוחד, לה ולי. אין הרבה דיבורים, אבל היא הרגישה שמשהו קורה. אמרתי לה שאני לא יודע מה זה, אבל אולי הגיע הזמן לסגור מעגל. היא ניסתה לשאול קצת, אבל אני לא דיברתי".
כמה ימים אחר כך ראה אלון בפייסבוק פוסט שפרסמה איילה מינקר, אחותו של עידן ז"ל, לוחם פלחה"ן נח"ל שנהרג באסון. היא פתחה בקמפיין לגיוס כספים לטובת ערב זיכרון לנופלים, במלאת 25 שנה לאסון. הערב הזה, שכל הכספים לקיומו גויסו בינתיים, יהיה שונה מבעבר: לא ידברו בו בני המשפחות, אלא דווקא מי שהאירוע נגע בהם במעגלים אחרים – מפקדים ולוחמים שנותרו במוצבים בלבנון כי לא הגיעו להחליף אותם, קצינת הנפגעים של החטיבה, עיתונאים שסיקרו את האסון. עוז החליט שהגיע הזמן לגעת בפצע.
בכל השנים האלו לא דיברת על האירוע בכלל?
"כלום. אפס. זאת הפעם הראשונה שאני פותח את זה. שמישהו שומע ממני מה היה שם בכלל, את הסיפור שלי".
לא סיפרת אפילו בבית?
"בנות הזוג שלי ידעו שהייתי שם, שעברתי את זה, אבל לא נכנסתי לפרטים. גם הילדים ידעו באופן כללי שהייתי באסון המסוקים, אבל שום דבר מעבר לזה".
הורים? אחים? חברים?
"ידעו שהיה אסון, וזהו. יש לי אח ושלוש אחיות, והם לא יודעים כלום ממה שעבר עלי. גם החברים שלי. לא סיפרתי, לא שיתפתי. קברתי את זה בתוכי".
למה?
"כי חשבתי שזה טריוויאלי. עשיתי מה שהצבא אמר לי לעשות. את מה שהיה צריך. וכשסיימתי עם הצבא, אמרתי שלום וביי וסגרתי את הפרק הזה. אבל זאת מפלצת שישבה בתוכי ולא עזבה. כשהייתי מגיע לאזור במקרה, עם המשפחה, הייתי נותן גז ומתרחק משם. לא נכנס לזה, לא חושב על זה, לא עוסק בזה".
הילדים לא שאלו?
"לא דיברנו על זה, וגם לא נתתי לזה מקום. פשוט לא התקרבתי לזה. לא לסיפור, ולא למקום. זה היה סגור מבחינתי".
שמרת על קשר עם המשפחות השכולות?
"לא. גם לא הלכתי לאזכרות. מבחינתי מת העולם. נגמר. רציתי להעלים את האירוע הזה. לכן גם עזבתי את הצבא. אלמלא האירוע הזה, יש מצב שהייתי בצבא עד היום. אני מת על הצבא - על המדים, הפקודות, הסדר, המשמעת. אף אחד לא הבין מה פתאום אני קם והולך. מבחינתם, היה צריך להמשיך הלאה. עשינו הלוויות, ועכשיו קדימה - לאימון הבא, לקו הבא".
אבל "הר הגעש הזה", כמו שהוא קורא לו, קינן בתוכו כל השנים. "כנראה שפחדתי לעסוק בו. לגעת בו. אפילו לגרד אותו. היה ברור לי שאם אפתח את זה, אתרסק. זה הלחיץ אותי.
"זה הפך להיות אירוע ענק. 25 שנים שאתה לא נוגע במשהו, ואתה כבר מפחד להתחיל לגעת בו. אתה יודע כמה אזכרות היו בשנים האלה? כמה טקסים? כמה בקשות קיבלתי להגיע? לדבר? ברחתי מהכל. ידעתי שאני עלול להתרסק. זה כמו בלון עצום שיושב לך בגוף, ואתה יודע שאם הוא יתפוצץ, יקרה משהו רע. אבל אני מקווה שאחרי ההתרסקות שבטח תבוא עכשיו, אולי ארגיש הרבה יותר טוב".
"השארתי שם משהו"
לנסיעה שלנו לצפון הוא ביקש לצרף את זואי. היא היתה אמורה לסגור שבת ביחידה, אבל אלון התעקש – והיא יצאה הביתה, והצטרפה. ערב לפני הנסיעה הוא התקשר אלי לשאול אם גם שני הבנים שלו יוכלו להצטרף. אמר שזו תהיה הזדמנות טובה עבורם לשמוע את הסיפור, לראות אותו שם ולסגור מעגל.
בדרך צפונה סיפר להם. בפעם הראשונה, בפרטים. "זה היה שוק עבורם, לשמוע פתאום מה קרה פה, ומה היה באסון, ומה שאבא שלהם עבר. הם פשוט ישבו באוטו ושתקו, ומדי פעם שאלו, בזהירות. ייקח להם זמן להפנים. זאת הפעם הראשונה שהם ראו את אבא שלהם בוכה".
זואי אומרת שידעה רק שאביה היה אמור להיות על אחד המסוקים, ושהוא הגיע לזהות גופות. "זאת הפעם הראשונה ששמעתי ממנו את המילים 'פוסט־טראומה', שהיו לו סיוטים אחרי האסון. סוף־סוף הוא דיבר על זה.
"פתאום התחלתי להבין דברים. בחודש שעבר הייתי בתרגיל של חטיבת הקומנדו. הם טסו שם במסוקים, ואחרי שדיברתי עם אבא, התחלתי קצת להבין כמה זה מורכב ומסובך, וגם מסוכן".
הילדים של אלון כבר היו באנדרטה בשאר ישוב לפני שנה, עם אמם. "נסענו לחרמון ועצרנו כאן בדרך בלי ממש להבין", מספרת זואי. "מישהו מאיתנו אמר אז שגם אבא היה פה, אבל לא הרבה מעבר".
פלג מחכה בקוצר רוח לגיוס, בשנה הבאה. "לקרבי, כמובן, אצל אבא אין שום סיכוי שאלך למקום אחר. למרות שאני יודע שזה מסוכן, שהכל יכול להשתנות בשנייה. אחרי שאבא סיפר בנסיעה מה הוא עבר, חשבתי על זה שהוא היה אמור להיות על אחד המסוקים. שיכולנו לא להיות כאן".
מהאנדרטה נסענו לשאר ישוב, למקום שבו התרסק המסוק "שלו". אלון עמד שם וניסה לשחזר את הלילה המקולל ההוא. "הכל היה שחור באותו לילה", אמר, "ומבחינתי, מה שקרה פה נשאר שחור משחור עד היום. אבל ברור לי שהנסיעה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שעשיתי לנפש שלי זה 25 שנה. הכי חשוב זה שהשארתי שם משהו, שנותן לי מקום לחזור לשם פעם בשנה. וזה מה שאעשה".
"להסתכל לפחד בעיניים"
כמה שעות אחרי שחזרנו מהצפון, אלון שלח לי תמונה של פתק. פתק שהשאירה לו בת זוגו, יפעת, על השולחן בכניסה.
"אם יש בעיניי משהו ממש קשה, זה הפחד", כתבה. "אם יש בעיניי משהו שהוא ניצחון, זה להתמודד איתו. מי כמוני יודעת כמה זה קשה להסתכל לפחד בעיניים ולהתמודד איתו. שאפו ענק, אלוני. אתה גיבור אמיתי".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו