מפלצת השפעת שלי

"כל הבית חולה (לא קורונה)". הנה סמס סטנדרטי במיוחד, שכמו רבים בישראל, שימש אותי השבוע לא מעט. בדגש על הסוגריים, שהרי מהי השפעת בימינו לעומת הקורונה. ובכן, השפעת עבורי היא כמו האקס הזה, ששמו מזכיר לך בעיקר את הדרך הרעה שבה זה נגמר איתו.

שני עשורים לאחור, חורף 2002. אני עם שפעת. קודחת מחום, פלוס כאבי שרירים, שום דבר שבגיל 15 אמור לעצור נערה מלאת גאווה מלהמשיך לנהל את חייה כרגיל, בחוסר אחריות מובהק. למרות האזהרות מהוריי שאני מתישה את עצמי, התייצבתי לתחרות ליגה במטווח האולימפי בהרצליה. היעדרות שלי היתה מפילה את כל הקבוצה, ואין דבר כזה שאיעדר ממקום שבו אני נחוצה.

למרות אפס ריכוז מרוב חולי, סיימתי את התחרות במינימום נזק וחזרתי הביתה להתמוטט על המיטה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני קשורה למיטה בכבלים דקים במקום זר ומפחיד, וסביבי אנשים שאיני מכירה. כמו כל אדם שהיה מתעורר במצב כזה ומשוכנע שהוא נמצא בחלום בלהות, נתקפתי היסטריה וניסיתי להשתחרר בכוח, בזמן שהזרים מנסים למנוע זאת ממני. עד שכאב ראש חד השתלט עלי, ואיבדתי שוב את ההכרה.

כשהתעוררתי ניסו האנשים הזרים, ובהם שניים שטענו שהם הוריי, להסביר לי שאני נמצאת בבית החולים, מוקפת בצוות רופאים מעולה, שה"כבלים" הם צינוריות אינפוזיה, ושאני חייבת לנוח כי אני חולה. לא האמנתי למילים של החוטפים, עד שהתבהרה התמונה: סבלתי מאובדן זיכרון. בכל פעם שהקצתי מהשינה העמוקה, איבדתי את הזיכרון מחדש, והם היו צריכים לספר לי היכן אני נמצאת, ומה עובר עלי.

התברר שהשפעת הסתבכה והתפתחה לכדי דלקת מוח (אנצפליטיס). במשך שבועיים שכבתי באיכילוב. כאבי הראש היו בלתי נסבלים, ולא אפשרו לי בכלל לשבת. הוריי היו צריכים להאכיל אותי בכפית, או לכוון לי סיר במיטה כדי שאבצע את צרכיי. הליכה לשירותים היתה פשוט בלתי אפשרית, והובילה לעילפון אחר עילפון. בכל פעם שהדליקו מעלי אור לצורך בדיקה, הרגשתי שהמוח שלי עולה באש.

זו היתה הפעם היחידה בחיי ששמעתי את אבי המנוח צורח במלוא גרונו - על האחות שאמרה לו שמצוין שהצליחו לאבחן את המחלה שלי. "דלקת מוח עם 40 אחוז תמותה זה מצוין?!!", הוא צעק בסוף המסדרון. אחר כך חזר לחדר שלי וחייך כאילו כלום, וניסה עם אמא שלי להרים לי את המורל.

אחר כך שוחררתי לאשפוז בית, ושכבתי עוד כמה חודשים עם אינפוזיות. אבל בזכות האסטרטגיה של הוריי, לא לתת לי להישבר או לרחם על עצמי, הצלחתי לנצח את המחלה. למרות חודשים ארוכים של כאב וסבל, חום גבוה, איבודי הכרה, הזיות וכאב מכל חשיפה לאור, הם נתנו לי אור גדול, שאִפשר לי להיות בצד הטוב של הסטטיסטיקה.

את החינוך הזה אני דואגת להעביר גם לבנותיי. השבוע, כשהשפעת השתלטה אצלי על הבית, וכשאני הפעם בצד של ההורה - לא שידרתי להן רחמים, למרות שבתוכי התפוצצתי מדאגה.

אם יש משהו שהשפעת לימדה אותי, זה שכל שיעור שלא הפנמתי עוד יחזור אלי בעתיד עם גרזן ויהפוך למפלצת - שתשאב לא רק אותי, אלא גם את אוהביי. ועדיין, משהו בי פשוט מסרב להפנים. עד היום אני לא מפסיקה להילחם בתכונה ההרסנית הזאת, שלא מאפשרת לי לעצור גם כשהגוף צורח הצילו. בכל פעם שאני מרגישה רע, אני מנסה לשכנע את עצמי שגם אם איעלם ליום מחלה זו לא תהיה כניעה, אלא בסך הכל שימור. לא תמיד אני מצליחה. על הפנים.

danieller@israelhayom.co.il