פצועים ונזקים בסערה
בלילה שבין 13 ל־14 בדצמבר 1951 פקד את ישראל אחד מאסונות הטבע הגדולים בתולדותיה: סופת רוחות עזה, מלווה בגשם כבד שניתך במשך שעות ארוכות ללא הפוגה.
מזג האוויר הקשה נמשך לא פחות מ־11 ימים, והרוחות, שהגיעו למהירות 80 קמ"ש, הרסו את כל מה שנקרה בדרכן - מבני מגורים ארעיים, רעפי גגות, תריסים, לוחות מודעות ואלפי עצים.
יותר מ־2,000 אנשים נחבלו כבר ביומה הראשון של הסופה ונזקקו לשירות רפואי, כשהרוח האימתנית העיפה אותם ממקומם או הטיחה בהם בעוצמה שברים וחפצים שסחפה בדרכה. חוטי חשמל וטלפון נקרעו לאלפי אזרחים בכל רחבי הארץ, והקשר עם מאות יישובים נותק לימים ארוכים.
הגשמים העזים הציפו שטחים עצומים בכל הארץ. באזורים רבים עלתה כמות הממטרים במהלך ימי הסופה על הנתון השנתי הממוצע. רחובות, לדוגמה, ספגה 562 מ"מ גשם, לעומת ממוצע שנתי שעמד על 495 מ"מ. בלוד ירדו 513 מ"מ, כשהממוצע השנתי עמד על פחות מ־500 מ"מ. ובתל אביב נמדדו 75 אחוזים מכמות הממטרים השנתית.
קשה במיוחד היה המצב במעברות העולים, שעשרות מהן נפגעו באופן אנוש: אלפי אוהלים, פחונים, צריפונים ומבני מגורים קלים קרסו מעוצמת הסערה וחלקיהם התפזרו ברוח ביחד עם חפצים אישיים של משפחות רבות. מערכות הניקוז בחלק גדול מהמעברות קרסו אף הן, ושטחן הפך לעיסת ענק של בוץ וביוב.
אלפי משפחות עולים במעברות, שחייהן היו נתונים בסכנה, פונו במבצע לוגיסטי מסובך. בסך הכל פונו 5,000 מבוגרים ו־7,000 ילדים, ששוכנו זמנית במוסדות הסוכנות וההתיישבות העובדת.
ב־26 בדצמבר 1951 הודיעה המגבית היהודית המאוחדת בארה"ב שהיא תישא במימון כל העלויות הכרוכות בשיפוץ ושיקום הנזקים שגרמה הסופה בישראל.
נשים התבקשו לפקח על בעלי עסקים - וסירבו
מייד עם כניסתו לתפקיד, באוקטובר 1951, גייס שר התעשייה והמסחר החדש, דב יוסף, מאות עובדים חדשים, במסגרת תוכניתו למגר את נגע השוק השחור בארץ. העובדים חולקו בין אזורים וגזרות שנקראו "רובע", ונדרשו לפקח על הנעשה בהם - בסיוע פעיל מצד נשים במשקי הבית הפרטיים בכל רובע.
ב־16 בדצמבר 1951 זומנה פגישה בין המפקח ובין נשים (שבאותם ימים כונו "עקרות בית") ברובע מרכז תל אביב. למפגש, שהוגדר בכרזות שהודבקו על לוחות המודעות כ"חשוב וקריטי לחיינו", הגיעו בשעה היעודה, שבע בערב, רק מפקח הרובע וכמה נשים - אך גם בעלי מכולת וירקנים שביקשו לברר מה מתכננת הממשלה לבצע בתוכנית הפיקוח שלה על בתי המסחר בתקופת הצנע.
מייד כשהחל המפקח ב"דברי הברכה למתכנסות היקרות מטעם הממשלה", קמו כמה מהנוכחות ומחו בקול על "חוצפת נציג הממשלה שבא לבקש עזרתנו בפיקוח על בעלי העסקים, בעוד הממשלה לא עושה כלום בנוגע למחסור במזון".
אחת המוחות טענה ש"כבר שבועיים לא ראינו כאן ביצה לחביתה", ואחרת הוסיפה אחריה: "בני ביתי לא אכלו אורז כבר שבוע". מוחה שלישית שאלה בזעם "מה יהיה על הקפה" - וכך הלאה.
המפקח דפק בפטישו על השולחן, בניסיון להשיב את הסדר, אך הצעקות גברו, ולבסוף נטשו הנוכחות את האולם בהפגנתיות. אחת מהן סיכמה את הלך הרוח באומרה: "אנחנו לא נהיה השטינקריות של דב יוסף".
אילת מככבת בהצגה בהבימה
באמצע דצמבר 1951 עלתה בתיאטרון הבימה הצגת הבכורה של מחזה בשם "הרחק בערבה", שכתב הסופר אהרון מגד, בן 31 באותם ימים. המחזה החדש, שהבימה שינתה את שמו ל"בדרך לאילת", עסק בקשיי המפעל החלוצי במדינת ישראל הצעירה.
"יחסי הרעות והאהבה עומדים לא אחת למבחן, ובגידה בערכים אלה מביאה פעמים רבות להרס המפעל הציוני", הסביר מגד. לשאלה למה עלילת המחזה ממוקמת בערבה, השיב: "בחרתי באילת, כיוון שההיאחזות בה מסמלת את החלוציות הגדולה ביותר אחרי מלחמת השחרור. אפילו קיבוצים נרתעים מללכת לערבה בגלל הקשיים הגדולים ששוררים שם".
את המחזה ביים שחקן הבימה שרגא פרידמן, והצוות מנה שבעה שחקנים צעירים, ובראשם שלמה בר שביט, מישה אשרוב, שמואל סגל, מרים זהר ושושנה רביד. תגובת הקהל היתה מתונה, והמחזה הועלה רק 38 פעם.
במקביל להצגת הבכורה דווח באותם ימים בעיתונים ש"חיל ההנדסה מסיים את הפעולות לשיפור דרך מעלה עקרבים, בכביש בין באר שבע לאילת". מקואופרטיב "דרום יהודה", שביצע שתי נסיעות שבועיות מתל אביב לאילת (כל אחת ארכה 11 וחצי שעות), נמסר ש"שיפור הדרך יפחית את זמן הנסיעה לאילת בשעה וחצי לפחות".
תודה לד"ר לאה גילולה מהארכיון לתיאטרון בירושלים
העיתון "קול העם" נאשם בהסתה למרד ובפרסום דיבה על השר בכור שטרית
ב־13 בדצמבר 1951 הגישה פרקליטות המדינה תביעה נגד ראשי העיתון היומי "קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), באשמת הוצאת דיבה על שר המשטרה בכור שטרית. התביעה עסקה בידיעה שפרסם "קול העם" חודשים אחדים קודם לכן, ובה נטען שהשר שטרית הוא האחראי, כביכול, לפיצוץ אלים של אסיפות שערכה מק"י לקראת הבחירות לכנסת השנייה, שנערכו ביולי 1951. "הגיעו לשם קבוצות של בריונים בשליחותו של שטרית, שזרקו אבנים על הנואמים וגרמו לפיצוץ האסיפות", נכתב בידיעה. בבית המשפט לא הצליח העיתון להוכיח את טענתו, ולכן נמצא אשם בדין, ונגזרה עליו סגירה ליומיים.
נתונים מעודדים של הלמ"ס: 180 אלף עלו ארצה ב־1951
חדשות טובות בגזרת העלייה לארץ: "ביחד עם העולים שצפויים להגיע לישראל בשבועיים הקרובים, תסתכם העלייה בשנת 1951 ב־180 אלף נפש" - כך דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באמצע דצמבר 1951. בתגובה נמסר מהנהלת הסוכנות היהודית: "אנו תקווה שנתברך ב־1952 בכמות עולים דומה לזאת של 1951". תקווה זו נכזבה, שכן ב־1952 עלו לישראל 23,375 עולים בלבד.
סערה בעקבות דברי שר גרמני שאמר: "אנו נרדפים היום כמו שנרדפו יהודים"
באמצע דצמבר 1951 הגיעו מגרמניה ידיעות בנוגע לנאומו של שר המשפטים הגרמני, ד"ר תומס דלר, בכנס הייסוד על אגודת עורכי הדין היהודים בגרמניה. בדבריו, שעוררו סערה גדולה בארץ, אמר דלר: "אין אנו מצליחים להבין מדוע ישראל מפנה עורף לכל ניסיונותינו לקשור עימה יחסים דיפלומטיים, שהרי העוול כבר תוקן". הוא הוסיף ש"העם הגרמני נרדף כעת כפי שיהודים נרדפו בזמנו". שר הפנים הגרמני, שעלה לנאום אחרי דלר, הגיב מייד ואמר: "אני בוש ונכלם לשמע דברי עמיתי, ומביע ללא סייג את בושתי בנוגע לאירועי העבר". בעקבות האירוע בגרמניה הפצירו אנשי רוח ישראלים בראש הממשלה, דוד בן־גוריון, "לא להיכנס עם גרמניה למשא ומתן, בכל נושא שהוא".
הנעלמים / שירותים שהיו
זימונית (ביפר)
שירות הודעות שפעל בישראל מסוף שנות ה־70, הרבה לפני ה־SMS והווטסאפ. המנוי נשא עליו מכשיר קטן שצפצף בכל פעם שהושארה לו הודעה, ובמקרה כזה הוא נדרש להתקשר מייד בטלפון למרכז השירות, ולשמוע מפי המוקדנים את תוכן ההודעה עצמה. בחלוף השנים הגיעו מכשירים מתקדמים יותר, שכללו צג טקסט, בתחילה של שורה אחת ובהמשך של טקסט מלא. עם כניסת הטלפון הסלולרי נעלמו הביפרים מהנוף.
הצרכנייה / משקאות שהיו
טעמי
בזמנים שבהם שוק המשקאות הקלים טרם נשלט עדיין בידי חברה מרכזית אחת או שתיים, היו בארץ עשרות מותגים וסוגים של משקאות קלים, שנמכרו באזור הסמוך למפעל שייצר אותם. בין השאר יוצרו משקאות מוגזים בשפע טעמים, והמשקאות הקלים הלא מוגזים הציעו בדרך כלל "מיץ תפוזים", שהכיל מעט מאוד תפוז והרבה יותר מים עם צבעי מאכל וחומרי טעם.
מצאנו את הילדה האבודה מהאלבום
לפני שבועיים ביקשנו מכם סיוע באיתור תאומות זהות, שצולמו עם הוריהן לפני יותר מ־80 שנה (למטה) באלבום שמצא האספן דייויד מטלו מקנדה. בעזרתכם הגענו לאחת מהן, אביבה עמית (83), שמתגוררת כיום בנתניה. אחותה, דבורה, נפטרה לפני עשור ממחלה קשה. שתי האחיות עבדו שנים כמורות בבית ספר יסודי, והביאו לעולם שבעה ילדים ו־19 נכדים.
"דופק לי הלב מהתרגשות", אמרה אביבה עם קבלת האלבום. "אני זוכרת את התמונות ושמחה שאחרי כל הגלגולים, הן חזרו סוף סוף הביתה". גם לכם יש תעלומות משפחתיות? נשמח לסייע: Yor@ShimurIsrael.Org
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו