מכתב לירון לונדון

ירון לונדון היקר,

כמו כולם שמעתי מה אמרת וקראתי מה כתבת על הקשר הרגשי שלך לאסון במירון. מה שכתבת זה אסון, ירון. לא אני, האחרון באנשי התקשורת, שהיה מת להגיע לרמתך בגלגול הבא, אלמד אותך מה להגיד. אבל בתור אחד שגם חוטף לא מעט על התבטאויות שנויות במחלוקת, אני חייב להזכיר לך שגם אם אתה חושב, אתה לא חייב להגיד. ואם להגיד, לא בתקשורת. תגיד בבית.

האמירה שלך שאינך מרגיש קשר לנספים יכולה להיות מובנת עקרונית. חלק מההרוגים באים מקהילה שאתה ואני מהווים בעיניה את תמצית הרוע. אין בתולדות אהרן שום אהבת ישראל שכוללת אותי ואותך. זה נכון. אבל האנשים האלה הם חלק מהעם שלך, שתמיד היו בו ניגודים חריפים, ובכל פעם שמישהו החליט שהניגוד קשה מדי וצריך להיפרד, זה נגמר בגלות.

ישבנו במוצאי שבת אחרי ל"ג בעומר ללמוד, כמה חברים, בחצר שלי. נכנס רוזנבלום. אמר: אני בדרך להלוויה. מי מת? בעלה של בת דודה שלי, במירון. נפל האסימון. חשבתי שרחוק ממני, והנה קרוב מאוד. חבר שלי בדרך להלוויה של קרוב משפחה, חרדי ציוני, אבא טרי, ישראלי כמוני, שבא לראות את ההדלקה. אה, אלה לא רק קיצונים.

וראיתי ילד חרדי, ששוטר מג"ב הציל ממוות בטוח, שאומר לו: אני אוהב אותך. בום, נפלה חומה. אחד שלא יצעק עוד "נאצי" לשוטר.

אסונות יכולים גם לקרב רחוקים, וגם אם הם מתנהגים כמו פראי אדם, תמיד יש תקווה שיום אחד יתפכחו וייכנסו אל תוך הישראליות. דיבור כמו שלך סוגר את הפתח, מבריח את החמלה, מניס את הנימוס הבסיסי בין בני אדם בשעת אסונם.

אמרת לא פעם שהצבעת לרשימה המשותפת, כי לאסונם אינך אדיש. מעניין שלמרות שגם הפלשתינים, פי אלף מונים, הביאו את אסונם על ראשם - דווקא את הציבור החרדי אתה מייסר על שותפותו בטרגדיה. סתם הצעה: אולי שווה לבדוק את מידת השייכות שאתה מרגיש לעם שאתה יושב בתוכו. זה ממש בסדר להרגיש נטע זר, אבל האנרגיה של הניתוק שאתה מפזר מתפשטת מייד ויוצרת שיח מרושע במקום דיבור מרפא, המדלג על המחלוקות ומתרכז בשייכות.

מורי ורבי מר לונדון, זה הזמן שלך להיות הזקן החכם, המפייס, המרגיע, המוצא זכות גם כשהיא נעלמת מהעין. ואם לא זה, לפחות תהיה מנומס, כמקובל בלונדון.

אוטונומיה

אני מקווה שבל"ג בעומר הנורא חוסלה במירון האוטונומיה שקמה שם והתבססה במשך שנים רבות. מי שידע, שתק. מי שלא ידע, לא שם לב. אבל מירון היתה עוד טריטוריה שבה המדינה לקחה צעד אחורה, ואחר כך עוד צעד, ואז דפקה רייס של החיים ונמלטה מהשטח.

במירון התקיימה מעין מדינה קטנה, אחת מני רבות המתקיימות בישראל, שבהן לשלטון המרכזי אין סמכות, ואין אחריות, ואין השפעה על מה שקורה, ורק כשקורה אסון גדול, באים אליו בטענות אלה שמוססו את הסמכות.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

ישראל של היום היא פדרציה של מדינות ננסיות, שבהן יש ריבונות מקומית ודחיקה החוצה של מנגנוני המדינה. זה קורה בריכוזים של חרדים מזרמים אנטי־ציוניים, זה קורה ביישובים ערביים ובדואיים, זה קורה בגבעות ביו"ש, זה קורה באיזשהו אופן אפילו בפרדס חנה הקטנה, מתנגדת החיסונים העקשנית.

יש הרבה מדינות בעולם שבנויות כך. ארה"ב, גרמניה, שווייץ, ועוד ועוד. אלא שהדגם הישראלי הוא בעייתי במיוחד, כי לצד נטילת הסמכויות מהמדינה והענקת חירויות ייחודיות לתושבי המיני אוטונומיה, אף אחד לא לוקח אחריות על האזרחים שהוא שחרר מעול חוקי המדינה, כך שכל עוד הכל בסדר, יש תחושת חופש, אבל כשהעניינים יוצאים משליטה - כמו האלימות במגזר הערבי, למשל - רצים בוכים אל הממלכה ומאשימים אותה בכל התחלואים שגרמו אנשים שהפיקו את הונם הפוליטי מהתנתקות מהמדינה ומכלליה.

ייתכן שפדרציה של קנטונים היא אופציה טובה לניהול המדינה שלנו. לכל קנטון יהיו חוקים שלו, ומשטרה, ופרלמנט, ובית משפט עליון, וייצוג מלא של אורחות החיים של תושבי הקנטון. המדינה, ישראל, תיתן רק מעטפת כללית בנושאים שחייבים בהם שיתוף פעולה של כולם, בעיקר ביטחון. בכנסת יישבו ראשי הקנטונים ויקבלו החלטות ברמה הארצית. סוג של בחירות אזוריות על אמפטמינים. ומתי יכריז הקנטון הראשון על עצמאות מלאה והתנתקות מהמדינה? חודש ושבוע, מקסימום.

וייתכן שאנחנו קטנים מכדי להתפצל למדינות ליליפוט כאלה, וחייבים שלטון מרכזי חזק, שנכנס עם די־9 לכל מקום שבו הוכרזה בסתר עצמאות חלקית, והורס התארגנויות כאלה משורשן, ומשיב את המדינה לכל פינה בארצנו המתוקה, ומחזיר את היראה מכוחה של הממלכה אל ליבם של האזרחים. יראה ולא פחד: יראה של כבוד הרוממות, שבלעדיה, כפי שנאמר במקורותינו, איש את רעהו חיים בלעו, איש את רעהו חיים רמסו.

חשמלית

מהפכה מתרחשת על הכבישים. מרוב עומס לא מרגישים, אבל יותר ויותר מכוניות מונעות בחשמל נוסעות בשקט מוחלט, ללא שום פליטה מזהמת, ללא טווח מוגבל, ללא קשיי טעינה. הטכנולוגיה הבשילה, ומה שנראה לפני כמה שנים כמו חלום רחוק ומגושם של היזם הישראלי שי אגסי, הופך למציאות פשוטה.

לא צריך הכרזות בומבסטיות של מדינות על אפס פליטות עד 2030. כוחות השוק כבר מסדרים את העניין. מכונית חשמלית היא כבר יותר טובה ממכונית בנזין, ובתוך זמן קצר יהיה מגוחך להשקיע במכונית עם מנוע ששורף דלק, במיוחד כי אף אחד לא ירצה עוד לקנות משומשת כזאת.

בתוך שנתיים־שלוש, מכוניות יקרות להחריד, המוּנעות בדרך הישנה, יימכרו כמשומשות במחירים נמוכים להצחיק, ונחווה תקופה שבה אנשים עם הכנסה ממוצעת ומטה ייסעו פתאום ברכבי פאר מהדור הישן, בעוד כל הרכבים החדשים יהיו מהסוג המשמח שאין לו צינור פליטה מאחור.

מה יעשו תחנות הדלק? יהפכו לתחנות טעינה מהירה? אולי הן בכלל יעברו מהעולם, כמו פונדקים של פעם, שהיו משמשים את העגלונים בדרכם ומאכילים את הסוסים מספוא? ומה יעשו כל אלה שאין להם חניה במרתף של מגדל כלשהו ואין להם נגישות לנקודת טעינה? אני מניח שיהיו נקודות טעינה ליד חניות הרחוב, ושגם נראה כבלים משתלשלים ממרפסות, כפי שכבר ראיתי בשכונה שלי. כשמישהו יהיה עסוק בטלפון וימעד על כבל מתוח כזה, הנושא בוודאי יוסדר.

הרכב החשמלי כבר כאן, ואחריו יגיעו האופנועים החשמליים, שלא יהיה להם צליל מרעיד סרעפת, ואחריהם יבואו מפוחי העלים, ומכסחות הדשא, והגנרטורים, וכל עולם מנועי הבנזין והדיזל יהפוך לאגף במוזיאון, כמו אגף הקיטור במוזיאון המדע, עם אוזניות מיוחדות שבעזרתן יוכלו להיזכר ברעש שהיה פעם.

הפיכת העולם לירוק יותר חייבת לבוא עם התקדמות טכנולוגית, שעושה את השינוי כדאי, מושך ויוקרתי. שום צו לא היה עושה את העבודה שעושה טסלה עם המכוניות המעוצבות שלה. עם כל הכבוד לחתימת אמנות ולהכרזות, בסוף אנשים בסך הכל רוצים להיות מגניבים.

ואחרי שלכולם יהיה אוטו חשמלי, ותחנת הדלק האחרונה תיסגר, יבוא מנוע המימן. ועמדות הטעינה יהפכו למטענים לטלפונים. ואז מישהו ייזכר במנוע הבנזין, והוא יהפוך לרטרו מבוקש לאספנים. כמו פטפון. דרכו של עולם. 

avrigilad@gmail.com