הקורונה צריכה להידבק בקורונה כדי להיעלם, כדי להיות עם החברים שווה לרוץ מהר גם במחיר של התקף אסתמה, ובספסל החברות בגן בשדרות אפשר לדבר גם עם ילד שנפגע מטיל ועלה לשמיים. זו הדרך שבה רואים את המציאות חמישה ילדים בכיתה א', שמטפסים על עצים וצועקים ברחבי פארק כפר סבא, כדי שכולם ישמעו שהם יודעים לקרוא ולקפוץ על רגל אחת ולתרגל שכיבות סמיכה. דרך "משקפי הקסם" שלהם אפשר לראות שטילים יש רק בשדרות ולא באף עיר אחרת, איך ממתק עוזר להעביר כאב של זריקה או טיפולים כימותרפיים, או למה כל כך קשה למצוא את הקורונה (כי היא הרי שקופה לגמרי).
אמה אוחנה מגיעה משדרות, יובל קולינר מרמת השרון, הראל בז'רנו מקיבוץ גשר הזיו, עברי הנדין מכפר סירקין ושני רוקח מרחובות. חמישתם, ביחד עם עוד שבעה ילדים, משתתפים כעת בתוכנית "החיים הסודיים של בני ה־5" (עד יום ראשון הקרוב ב־yes דוקו וב־STINGTV).
"אני גרה ממש רחוק, בשדרות", אמה מדברת מהר. "כיף לגור בשדרות, אבל לפעמים יש צבע אדום, והפסקות חשמל, וזה מפחיד ילדים".
זה מפחיד רק ילדים?
"לא יודעת, אבל אותי זה מפחיד. עידו, ילד מהגן שלנו, כבר מת. עכשיו הוא בשמיים, למרות שאני לא ממש יודעת איך עולים לשמיים. מה זה עולה לשמיים? יש לנו בגן ספסל חברוּת איתו, כי יש ילדים שנשארו בגן שהוא היה בו, וחלק עלו לבית הספר, ובספסל החברות אפשר לשבת. שם הוא נמצא איתנו, למרות שהוא לא באמת איתנו".
אם היית יושבת עם עידו על הספסל, מה היית רוצה להגיד לו?
"אני רוצה להגיד לו, למה נגעת בחלון? אסור לגעת בחלון, רק מגיל 30 מותר. לילדים אסור לגעת בלבן הזה בחלון, שסוגרים איתו את הממ"ד, והוא פשוט נגע בממ"ד ופשוט היה צבע אדום ואמא שלו באה לסגור את הממ"ד, ואז נכנס אליו טיל לראש, והוא פשוט מת ואמא שלו קיבלה שריטה. זה מה שסיפרו לנו בגן.
"והייתי רוצה גם להגיד לו שמזל שבאת אלינו, לספסל, כי אנחנו יכולים לדבר".
בסוף דצמבר ימלאו לה 6. ילדה קטנה־גדולה שהמציאות הבלתי אפשרית של תושבי שדרות כבר היכתה בפניה. הלב נשבר כשהיא מדברת בחופשיות ובכאב מלא תמימות על מותו של עידו אביגל ז"ל, חברה לגן הילדים שנהרג במאי האחרון מפגיעת רסיס רקטה שחדר דרך חלון הממ"ד בביתו במהלך מבצע שומר החומות. הוא היה רק בן 5.
יש לה קול מתוק, לאמה, וחיוך שחושף שתי שיניים קדמיות שרק מתחילות לצמוח, אחרי ששיני החלב נשרו. היא בתם של לירון (37), מנהלת משרד פרסום, וישראל (34), מטמיע מערכות מידע, ואחות של איתי (7 וחצי) ואלה (שנה ועשרה חודשים).
קסם של ילדה, שרגע אחרי שתספר כמה קשה לחיות בצל אזעקות הצבע האדום, תתגאה שהיא רוקדת היפ הופ ויודעת כבר לקרוא. בעיניים שלה, הפחד והשמחה והמשחק והכאב מתערבבים ביחד.
• • •
היא מלקקת את השפתיים כשהיא מספרת שכאשר אביה לא נמצא בבית ויש צבע אדום, הוא מביא לה ולאחיה גלידה.
"אני מאוד אוהבת גלידה בטעם מסטיק וגלידה דרדסים", היא מחייכת. "פעם אבא שלי, שעובד ממש רחוק, בתל אביב, לא הספיק להגיע כשהיה צבע אדום, אז כשהוא חזר הביתה הוא הביא לנו גלידה.
"יש לי בבית ממ"ד, שהוא חדר ויש בו הכל. פעם היה צבע אדום מייד אחרי שסיימתי להתקלח וכשאח שלי בדיוק היה במקלחת. הוא היה צריך לרוץ. מה לעשות, צבע אדום זה לא כיף. הוא מאוד מפריע לי. הייתי רוצה שייגמר כבר הבלאגן הזה".
אמא לירון, שמקשיבה מהצד, מנגבת דמעה. "אני לא שמעתי את אמה מדברת על עידו", היא אומרת. "איתנו היא לא רוצה לדבר על זה בכלל. אחרי שזה קרה היא אפילו אמרה, 'אמא, אני לא רוצה שתדברי איתנו על זה, זה מאוד מעציב אותי', וזהו.
"כנראה שעם ילדים בגילה היא כן מרגישה בנוח לדבר. למרות שאנחנו משפחה מאוד ורבלית, היא פשוט לא הרגישה בנוח. זה היה מקרה קשה עבור כולנו. מקרה שגרם לנו להבין שזה יכול להגיע לכל בית, ושבהסלמה הבאה כנראה לא נישאר פה. מקרה שגרם לנו להיות חרדתיים יותר, למרות שמעולם לא פחדנו".
• • •
ההצצה לתוך עולמם של הילדים מאפשרת לנו, המבוגרים, להסתכל רגע מהצד ולהבין שלפעמים לא הכל שחור או לבן. לפעמים, כשהילדים רוצים לספר על החיים שלהם, הם באמת רק רוצים שיידעו שהם כבר יודעים לקרוא ולכתוב, או יכולים לרוץ רחוק בלי להתעייף.
"אני יודעת לכתוב ב'גדולים'", אומרת אמה, ומדגימה על לוח מחיק איך היא כותבת אמה, אמא ואבא באותיות כתב ולא דפוס.
"ואני יודע לקרוא משפטים שלמים", מתגאה עברי.
הם מתחילים לדבר על מאכלים אהובים, וכשכולם אומרים במבה, שני סוגרת את האוזניים.
"יש לי אלרגיה לבוטנים", היא מספרת, ומסבירה במומחיות מה קורה אם היא מריחה בוטנים או נוגעת בהם. "בהתחלה יש לי גירוי בפה, אחרי זה אני עייפה וגם קשה לי לנשום, אחרי זה אני גם מקיאה, ובסוף אני נהיית אדומה ונפוחה, ואז הולכים לבית החולים ומזריקים לי תרופה שעוזרת".
כמה פעמים כבר הסברת את כל זה?
"אין לי מושג", היא צוחקת. "יש לי גם אלרגיה לאבק, לכל מיני אבקות כביסה ולאיפור כזה של משחק. יש לי גם אסתמה, ואחרי שאני רצה קשה לי לנשום ויש לי משאף. מזל שעכשיו אני לא צריכה לרוץ ולהשתולל.
"אבל רוצה לשמוע משהו מצחיק? אני הכי טובה בכיתה בריצה ומצליחה להגיע לפני כולם, אבל אז יש לי התקף אסתמה. זה לא שווה את ההתקף שאחרי הריצה, אבל אני רוצה להיות עם כל החברים אז אני רצה מהר".
עברי: "גם בכיתה של אח שלי יש ילדה עם אלרגיה למלא דברים. היא לא יכולה לאכול כמעט כלום, ממש שום דבר".
אמה: "בגן היתה ילדה שאלרגית לקמח, היא לא יכולה לאכול כלום עם קמח, גם לא פיצה. אבל מכינים לה פיצה בלי קמח ואז היא יכולה לאכול אותה".
"האלרגיה עושה לי מאוד לא נעים, אני שונאת אותה", שני נחרצת. "אני סובלת בגללה, וכל הזמן צריכה לעשות זריקות ובדיקות, וזה לא כיף. אבל פעם אחת, כשהייתי עם אבא ואמא בבית חולים אחרי שהביאו לי בטעות בייגלה עם חמאת בוטנים במקום שוקולד, אבא שלי פתאום הלך וחזר עם מקדונלד'ס וכל מיני הפתעות כיפיות, כדי שיהיה לי נעים. הוא ואמא שימחו אותי מאוד".
אחר כך, בשקט, היא מספרת שבגן הקודם עברה חרם. "אמרו לי מילים לא נעימות וזה ממש לא היה לי נעים. בסוף אמרתי לגננת, והיא עזרה לי ולא הייתי עצובה ולבד יותר".
היא ילדה פלפלית, מלאת שמחת חיים. בת לחלי (40), בעלת סוכנות לביטוח פנסיוני ולתומר (40), בעל חברה לשיווק נדל"ן, ואחות של ליאם (13) וגיא (10).
"השגרירה הטובה ביותר של האלרגיה", מגדירים אותה הוריה. אכן, יכולת הביטוי, ההבנה והפתיחות שבהן היא מדברת על האלרגיה, עוזרות להנגיש את הסיטואציה הקשה של ילדה שמגיעה עם אוכל משלה למסיבות, שלא יכולה לאכול ככה סתם במסעדה או ביום הולדת, מחשש שיפתחו שם אפילו שקית במבה.
אבל הדרך להעלאת המודעות לילדים כמו שני רחוקה מלהסתיים. "כשהבן הבכור שלנו חגג בר מצווה הזמנו מסעדה חודשיים לפני", מספר תומר. "התקשרנו יום לפני לוודא שהכל סגור, וגם הזכרנו שיש לנו בת עם אלרגיה לבוטנים.
"אמרו לנו שאין בעיה, אבל באמצע האירוע שני פתאום לא הרגישה טוב, ושנינו הבנו מה קורה כאן וטסנו לבית החולים. היא קיבלה טיפול בזמן ומצבה התייצב, אבל בגלל שלא שמרו שלא יהיו בוטנים באירוע זה סיכן את חייה ואנחנו לא היינו בחלק גדול מבר המצווה של הבן שלנו, כי היינו בבית החולים".
שני: "אני בכלל לא מחכה בתור בבית החולים. בגלל שיש לי אלרגיה מסכנת חיים מכניסים אותי ישר".
"אני קיבלתי את הכלבה קולה אחרי שהייתי בבית חולים", מחייכת יובל חיוך ששובה את הלב. "היתה לי לוקמיה, שזה סוג של סרטן, וביקשתי אותה בתחילת הטיפולים. הביאו לי אותה ביום ההולדת, זה היה דווקא כיף".
היא בתם של חן (42) מנהלת משאבי אנוש, וניק (42), מנהל מערכות מידע, ויש לה שתי אחיות גדולות, מאי (8) ושני (10), וגם את קולה הכלבה, שיובל לא מצליחה להגיד את שמה בלי לחייך. בתחילת המפגש עוד משכה כמה רגעים בחיבוק העוטף של אמה. קולה עדין ומתוק, והתלתלים החומים המגיעים עד מעל לכתפיה מקפצים מצד לצד עם כל תנועה שלה.
כשהיתה בת 4 וחצי התגלה שהיא חולה בלוקמיה, ובמשך שבעה חודשים עברה טיפולי כימותרפיה, קיבלה סטרואידים והיתה מאושפזת בבית החולים שניידר בפתח תקווה.
"כשהייתי בגן הרגשתי לא טוב, ואמא שלי בדקה לי חום", היא מספרת בלחש. "היה לי חום גבוה, אז לקחו אותי לבית החולים וראו שאני חולה בלוקמיה, שזה סרטן. עשו לי מלא בדיקות וכל פעם קיבלתי מלא זריקות, שזה כואב, אבל מצאתי שיטות להתגבר".
איזה שיטות, למשל?
"לא להסתכל על המחט, או לקחת ממתק ולאכול בזמן שעושים את הבדיקה. עכשיו אין לי הרבה בדיקות".
כשהראל אומר שלמי שיש סרטן אמורה להיות קרחת, יובל לא מתביישת. "כן, נשר לי השיער, ואמא ואבא לקחו אותי למיטה שלהם וניקו לי את כל הכרית", היא משתפת, והלב מתכווץ.
"היו לה פתאום המון סימנים כחולים, לקחנו אותה לבדיקות דם במוקד ושם גילו שרמת ההמוגלובין נמוכה מאוד", מספרת האם חן. "חשבנו שישלחו אותנו למיון לקבל מנת דם והכל יהיה בסדר, אבל יום למחרת הודיעו לנו בבית החולים שהיא חולה בלוקמיה. משם היא התחילה סוג של שגרה של אשפוז ושל טיפולים".
• • •
בינתיים בפיקניק שלנו, שכולל סופגניות, סוכריות והמון הפסקות לטיפוס על עצים או למשחקי ספורט, הילדים ממשיכים לדבר על בעלי חיים.
הראל מספר שיש לו שני כלבים, רומיאו ויוליה, ועברי משתף שיש לו חתול מעצבן ששורט כל הזמן. "פעם התחבאתי בארון והרגשתי משהו נעים. זה היה החתול שלנו", הוא נזכר. "ליטפתי וליטפתי אותו, אבל בסוף הוא שרט אותי ארבע שריטות. זה הכעיס".
יובל מגלה לי בסוד שלפעמים היא ממש כועסת על הכלבה קולה ורוצה שייקחו אותה מהבית, כי היא הורסת בובות ומשחקים. "אבל אני חצי רוצה את זה, כי אחר כך קולה עושה פרצוף חמוד ואני אוהבת אותה בחזרה ורוצה שהיא תישאר".
הראל מספר שבנה מחנה לא רחוק מהבית, תלה בו ערסל צבעוני בין שני עצים גדולים והיה משחק שם המון שעות. "מה זה מחנה?" שואלת אותו שני, והראל מסביר שהמחנה הוא כמו בית שאליו לקח הרבה משחקים וכיף לשחק בו.
"בשבוע שעבר כרתו לי את העץ של המחנה, הרסו את הכל", הוא אומר, "אבל באתי עם אבא שלי ובנינו אותו מחדש, עם ערסל צבעוני ומשחקים. הזזנו אותו ליד המערכת (כביש המערכת בשולי הקיבוץ - ב"א)".
הוא ילד אנרגטי ושובב, הראל. גר בקיבוץ גשר הזיו שבגליל המערבי ויש לו חמישה אחים: נועה (15), הילה (13), איתמר (10), מיקה (9) והאחות הקטנה ליבי (3).
אמו, חגית (44), היא אמא במשרה מלאה, ואבירם (44), אביו, משרת כקצין מג"ב במערת המכפלה בחברון. מתוקף תפקידו הוא מגיע הביתה רק פעם אחת באמצע השבוע ולעיתים לא נמצא גם בשבתות. במקרים כאלה, מספרת חגית, איתמר והראל מברכים בקידוש של שבת, לפי התור.
"אבא שלי קצין במערת המכפלה, שזה מקום ממש גדול", הראל פורש את שתי ידיו. "כשהוא התחיל את התפקיד, לפני שנה, נסענו לטקס במערה. הייתי בטוח שזו מערה כמו של האדם הקדמון, חשוכה כזו, קטנה, ופתאום אני רואה מבנה ענק, ממש לא כמו שדמיינתי. מאז היינו עוד כמה פעמים במערה והראיתי לחברים שטיילו איתנו שאבא שלי שומר שם. אני אף פעם לא מפחד שם".
בז'ה, קוראים לו הוריו, כמו שקוראים לו חבריו, וכשאביו בבית, הוא רוצה לבלות איתו זמן איכות. "השבוע הוא הלך למרכזון אחרי בית הספר. מעין מתנ"ס שבו הוא מכין שיעורי בית", מספרת חגית. "כשהוא הבין שאבא שלו בבית הוא התקשר, ביקש לבוא הביתה ואמר, 'לא יכול להיות שאבא בבית ואני במרכזון', והוא צדק.
"בבית של שישה ילדים, כשהאבא כמעט לא נמצא, כל אחד לוקח תפקיד. הראל הוא האחראי. הוא יכול להיות שטותניק, לשחק ולטייל, ורגע אחרי פתאום לקלח את אחותו הקטנה. הוא כל הזמן אומר לי, 'אל תדאגי, אני בסדר'. והוא באמת בסדר.
"אבל גם אבירם מאוד מקפיד להיות איתו. כשהוא בבית, הוא בעיקר איתו ועם ליבי, מבלה איתם זמן איכות".
"זה ממש כיף שיש לנו הרבה אחים", צוחק הראל, ושני מספרת שהיא הבת השלישית במשפחה, "כמו הדובדבן שעל הקצפת של העוגה".
עברי, שעד כה ממש לא הזכיר את אחיו, נעמד ומצהיר: "עכשיו אני רוצה לספר על האחים שלי. יש לי שלושה אחים, ג'ורדי (ירדן) הקטן שעוד מעט בן שנה, דור שחגג יום הולדת 4, והראל, האח הגדול שלי. לא הראל שכאן לידי, הראל אחר, בכיתה ב'".
"אה, אני אח שלך?" צוחק לידו הראל, ועברי עונה לו: "מה פתאום, אתה לא אח שלי.
"אתה לא בן 8, הראל בן 8.
"אתה לא בכיתה ב'. הראל בכיתה ב'.
"ואתה לא נכה, כי אם היית נכה היה לך הליכון. ולך אין הליכון ולהראל יש.
"עכשיו, רוצה לראות איך רוקדים ברייקדאנס?"
עברי אוהב ללכת לחוג ברייקדאנס פעם בשבוע, ופעמיים בשבוע לכדורגל. אמא שלו, נועה, היא בעלת בלוג בנושא אימהות, ועברי מסביר ש"היא כל הזמן מצלמת דברים ואז רואים ומכירים אותנו". אביו ליאור הוא עורך דין.
אחיו הבכור, הראל, נולד פג ואובחן עם שיתוק מוחין הגורם לו לקושי מוטורי בעיקר בשמירת שיווי משקל ובהליכה, והוא נעזר בהליכון.
"אנחנו חברים טובים", מספר עברי על אחיו, אבל זה לא הדבר הראשון, השלישי, או אפילו החמישי שהוא מספר. הוא פותח בפירוט של כישורי הספורט שלו, ממשיך באהבתו לכדורגל ולא שוכח גם את האהבה לקריאה.
"בא לי שיידעו שאני יודע לקרוא ושאני גם ממש טוב בכדורגל", הוא אומר. "אני הולך לחוג ומאוד אוהב לשחק. אח שלי לא ממש טוב בכדורגל, יש לו הליכון, שזה משהו שעוזר לו ללכת, והוא לפעמים קצת איטי ולפעמים קצת מהיר".
שני: "איך זה קרה לו?"
עברי: "זה קרה לו כי הוא נולד מוקדם, הרבה לפני הזמן. אנחנו אחים טובים וחברים טובים. אני גם דואג לו. למשל, הוא ממש לא אוהב לאכול ירקות. פעם אמרתי לו שאם הוא יאכל מלפפון אני אתן לו 100 שקל, ובפעם אחרת אמרתי לו שהוא יוכל לטוס עם סבתא לצרפת. אבל הוא ממש לא הסכים. אני לא יודע למה הוא לא אוהב לאכול ירקות".
ואתה אוהב?
"אין לי בעיה עם ירקות".
אמא נועה שומעת את בנה ומהנהנת בחיוך. "עברי רואה את הנכות של הראל, וגם לא רואה אותה. זה משהו שהוא שם וכל כך חלק מהחיים שלו, שהוא לא רואה את זה כמה שמייצג אותו.
"כששמעתי אותו אומר 'אח שלי נכה', הייתי ממש בסדר עם זה. מבחינתי זה אומר שהוא יודע ומתייחס לזה בצורה הכי פשוטה. זה לא משהו שמסחרר את עולמו. לנו לקח המון זמן להגיד שהראל נכה, הרי לא נעים לשמוע את המילה נכה. אבל זה נכון, ולעברי היה הכי טבעי לתאר את אחיו כך. זה דבר נפלא שאני צריכה ללמוד ממנו הרבה.
"עברי נולד שנה וחצי אחרי הראל, ובאופן טבעי נוצר ביניהם קשר אחר, מיוחד. הם יכולים להיות שעות ביחד. עברי מאוד עוזר להראל, והראל גם יודע להגיד כשיש לעברי בעיה. לנו, כהורים, חשוב מאוד שעברי יידע שהוא לא המטפל של הראל, אלא אח שלו.
"לכל אחד מהילדים יש את הזהות שלו, ויש להם את הדינמיקה שלהם, שלפעמים אפילו אני מפריעה לה. לי תמיד חשוב שעברי יהיה בזכות עצמו, ישחק כדורגל, ירקוד וייפגש עם חברים, כי הוא מאוד חברותי. חשוב לי שלא יוותר על דברים בגלל המצב של אח שלו".
• • •
מלבד הסופגניות, הנושא החם על שולחן הילדים הוא הקורונה. תוך כדי שיחתנו מגיעות הודעות מהנהלות בתי הספר, המודיעות על בדיקות אנטיגן שייערכו שוב לילדים בתום חופשת חנוכה.
"אני שונאת את הקורונה, תעופי מכאן", מסננת שני, ויובל מוסיפה: "הייתי שולחת אותה למקום צפוף, ואז הקורונה היתה נדבקת בקורונה ונעלמת".
עברי קבע עם אמו ללכת להתחסן. "אני שונא להתחסן ולא אוהב זריקות", הוא מצהיר, "אבל אני מבין שצריך להתחסן. די כבר, שהקורונה הזו תלך מכאן".
מה מעצבן אתכם בקורונה?
אמה: "זה ממש מעצבן שכל פעם צריך לשים מסיכות ואנחנו נכנסים לבידוד. זה לא כיף. למדנו המון מהזום כי כל הכיתה היתה בבידוד. אנחנו כבר ממש מחכים שתיגמר הקורונה. בכלל, ילדים צריכים להרוג את הקורונה, אבל אי אפשר למצוא אותה, כי היא שקופה".
שני: "כן, כבר ממש נמאס ממנה. כל היום אנחנו עם מסיכות בבית הספר, והמורה כל הזמן מעירה לכל מי שמוריד את המסיכה. גם כל הבידודים האלה היו ממש מעצבנים. ביום הולדת 5 שלי היה סגר ולא היתה מסיבה. ביום כיפור כל הכיתה שלי היתה בבידוד, חוץ ממני, כי לא הייתי בבית הספר בזמן שהילדה החולה היתה בכיתה. אז לא הייתי צריכה בידוד, אבל הייתי מעדיפה לשחק עם החברים שלי.
"אולי זה מצחיק, אבל אני מפחדת מהזריקה של החיסון. אני רגילה לזריקות, בגלל האלרגיה, וקיבלתי גם חיסון לשפעת, אבל אני מפחדת מההזריקה הזו נגד הקורונה, מפחדת שיכאב לי".
"אז אל תעשי, את לא חייבת", יובל נשכבת על בטנה על המחצלת, משעינה את ראשה על כפות ידיה.
"זה מצחיק", אומרת אמה חן, "אבל כשהיא אומרת שהקורונה מעצבנת, אני חושבת על זה שלנו יצאו מזה דברים טובים, כי כולם היו עם מסיכות והיא היתה מוגנת.
"בכלל, היא התייחסה ללוקמיה בצורה מאוד בוגרת וחיובית לאורך כל הדרך, וידעה לראות את הנקודות החיוביות בכל דבר שהיא עברה. אנחנו שאבנו ממנה כוחות כל הזמן ולמדנו להסתכל על הצד החיובי בכל דבר. בכלל, הילדים האלה יכולים ללמד אותנו הכל, צריך רק להסתכל עליהם".
batchene@gmail.com
