פרי הגפן: הג'ודוקא גפן פרימו כבר חולמת על פריז 2024

"מגיל 3 ידעתי שזה יהיה התחום שלי". גפן פרימו | צילום: אפרת אשל, איפור: ורד בדוסה רוטרו

אחרי שנתיים מטלטלות, שבמהלכן חלתה קשה בקורונה ונאלצה לוותר על החלום להתחרות בטוקיו – הג'ודוקא גפן פרימו כובשת מחדש את המזרן • מתחילת השנה היא הספיקה לקטוף מדליות ארד באליפות העולם ובאליפות אירופה, וזהב בגראנד סלאם פריז • בימים אלה היא נלחמת על מקום בפודיום בגראנד סלאם אבו דאבי – וכבר לוטשת עיניים למשחקים האולימפיים בפריז 2024 • "לפני טוקיו הרגשתי במומנטום של החיים שלי. הייתי על זה, והתאכזבתי. עכשיו אמרתי לעצמי שאני חוזרת להתחרות בגדול"

"כשהשמיעו את ההמנון, שרתי את 'התקווה' מתחת למסיכה. זה הרגע שכל מי שמתחרה מחכה לו", נזכרת גפן פרימו בהתרגשות. "אסור לחשוב על זה בתחילת התחרות, אבל את רוצה לצאת מנצחת, רוצה לראות את הדגל שלנו עולה. שמחתי מאוד שזה קרה. ראיתי את כולם עומדים יחד איתי, את צוות המאמנים, והיתה לי הרגשת 'ביחד', מה שאנחנו, הישראלים, מאוד אוהבים".

מאוד מפתה ליפול למשחקי מילים כשמדובר בגפן (אחות לעינב ולכרם), אשר קוצרת השנה, סוף־סוף, את הפירות של העבודה הקשה שלה. כשהיא משחזרת את רגע התהילה האחרון שלה - הזכייה במדליית הזהב בגראנד סלאם פריז באוקטובר - קל לשכוח את הטלטלות שעברה הג'ודוקא בת ה־21 בשנתיים האחרונות.

ידעת שאת באה להתפוצץ בפריז?

"זו היתה תחרות שמאוד חיכיתי לה. אמרתי לעצמי שאני חוזרת להתחרות בגדול. רציתי לחזור למשהו שהוא לא מדכדך, ולא 'בוא נבדוק מה קורה איתי', אלא מה שאנחנו מגדירים 'תחרות מטרה'. אמרתי לעצמי 'גפן, זאת התחרות שלך'".

ממי הכי חששת?

"מאסטריד ג'נטו, הצרפתייה שהייתי מולה בגמר. כבר הפסדתי לה בעבר (ברבע גמר בגראנד סלאם קזאן, רוסיה, במאי 2021, ש"ז). זה היה קרב שחיכיתי לו כי רציתי להחזיר לה. וזה בדיוק מה שקרה".

עכשיו, כשבידיה המדליה הטרייה מפריז, וכשהיא מתמודדת בימים אלה ממש בגראנד סלאם אבו דאבי - פרימו, שנעדרה מאולימפיאדת טוקיו, יודעת שתעשה הכל כדי לא לפספס גם את המשחקים האולימפיים הבאים, בפריז 2024.

"נשאר לי טעם כזה מתוק מפריז, שאני מקווה לחזור אליה".

תביאי זהב?

"הציפיות שלי מעצמי תמיד יהיו הכי גבוהות, אז אני לא נלחצת מהציפיות שמגיעות מבחוץ. יש עוד הרבה זמן".

• • •

היום, כשהיא בכושר טוב ואחרי שני חיסוני קורונה וגם חיסון שפעת, פרימו יכולה להיזכר ברגעים הקשים שעברה בשנתיים האחרונות. הכל התחיל, איך לא, עם פרוץ מגיפת הקורונה.

"היינו במחנה אימונים לקראת האולימפיאדה, והתחילו לזרום הודעות על מגיפה שמשתוללת בעולם ועל כך שמתחילים לסגור את השמיים", נזכרת פרימו איך הכל התחיל להשתבש, "לא באמת ידענו מה קורה, ושני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים והמאמן שלי, כבר התחיל לחשוב קדימה. הוא הודיע לנו שאנחנו חוזרות לארץ, ושנגור פה בזוגות כדי שנוכל להתאמן בכל תנאי שלא יהיה. סידרו לנו 'קפסולות' עוד לפני שהיה מושג כזה בכלל.

"גילי (כהן, ש"ז) היתה בת הזוג של שירה (ראשוני), תמנע (נלסון לוי) גרה עם ג'ודוקא יפנית (יריבת אימונים) ואני גרתי עם כרם, אחותי, שגם היא ג'ודוקא. נחתנו בשדה התעופה והלכנו להעמיס מזרונים וציוד כושר הביתה. קיבלנו תוכנית עבודה, וכל יום התאמנו ועבדנו.

כל בוקר התחיל בשיחה ובאימון בזום, והמשכנו בשגרה ספורטיבית כקפסולה, כשבחוץ הקורונה משתוללת. כל הבית היה מזרנים, הבית הפך לחדר כושר ואימונים שלנו, לא נשאר סלון. ההורים עושים הכל בשבילנו, אז העיצוב מחדש של הבית היה קטן עליהם", היא צוחקת.

כשנרשמה הרגיעה הראשונה במגיפה העולמית, ועם טוקיו 2020 באופק, פרימו התחילה לחזור לשגרה. "התחלנו קצת לטוס ונחשפנו למעט אנשים, בלית ברירה", היא אומרת. "היינו צריכות לדווח למאמנים כל יום איך אנחנו מרגישות, למרות שלא ראינו כמעט אף אחד מבחוץ.

"כל יום דיווחנו על כל מחוש. אצלי זה התחיל בכאב ראש, צינון ואז כאב אוזניים. כל יום קמתי עם עוד משהו וחשבתי שזה סינוסיטיס, כי אני רגישה לחילופי עונות, אבל זה לא עבר. כשעשינו סימולציות לקראת אליפות אירופה התחריתי מול בנות חלשות ממני, ולא הייתי טובה. ראיתי שאני לא מצליחה לתפוס אותן, שאני חלשה, שמפילים אותי קרב אחרי קרב ואני עפה. לא עמדתי על הרגליים. נסחבתי, ולא הרגשתי שאני דורכת על הרצפה בכלל. הרגשתי שאני בחלל. משהו הזוי. רק כשרציתי לטוס לאליפות אירופה בצ'כיה, ונבדקתי, גילינו שיש לי קורונה.

"הייתי מבואסת. זה היה מאוד לא נעים כי חשבתי בהתחלה שבגללי כל הנבחרת לא יכולה לטוס. הרי התאמנו אחת עם השנייה. ידעתי שלא ראיתי אף אחד, לא פגשתי חברים ולא הלכתי לארוחות שישי, הייתי הבן אדם שהכי בודד את עצמו מכולם בגלל שהיה לי כרטיס לאולימפיאדה, וידעתי שזאת חובתי להישמר. ובסוף בכל זאת חטפתי קורונה. למחרת התגלו עוד חיוביות בנבחרת, ככה שבסוף אני לא הייתי הסיבה היחידה שהן לא נסעו".

איך הרגשת?

"לא הייתי בקבוצת סיכון, ולמרות זאת חליתי מאוד. הייתי במיטה, גמורה. כאב לי מאוד הראש, חוויתי כאבי שרירים. לא ידעתי איזה יום היום, זה היה נוראי. במשך שלושה שבועות לא יכולתי לזוז. שום דבר לא יבהיר את הקושי במחלה הזאת.

"אבא שלי הביא לי שמנים מיוחדים מים המלח שיקלו עלי לנשום, עשינו כל מה שיכולנו. הייתי בקשר עם התזונאי של הנבחרת שנתן לי תפריט כי הייתי חייבת לאכול, אחרת הייתי נעלמת, אבל לא היו לי חוש טעם וריח. אכלתי ועדיין ירדתי במשקל. אני לא ממליצה על זה כדיאטה, זה היה נורא".

בקרב הגמר בגראנד סלאם פריז מול אסטריד ג'נטו. "זה היה קרב שחיכיתי לו כי רציתי להחזיר לה. וזה בדיוק מה שקרה", צילום: GettyImages

אבל האיפּון לא מחכה לאף אחת, ובזמן שפרימו שכבה במיטה חברותיה לנבחרת המשיכו בשגרת חייהן הספורטיבית.

"אחרי המחלה הייתי צריכה לחזור בהדרגה. בהתחלה הלכתי, רצתי לאט, 5 דקות ככה. הכל היה סופר איטי. לבשתי את החליפה, נתתי קידה, עשיתי קצת תרגילים, מה שיכולתי, וחזרתי לשבת. ובזמן הזה, כשאני בקושי מתפקדת, אני צריכה להשיג את הכרטיס שלי לאולימפיאדה.

"במשך כמעט חצי שנה עשיתי הצגה של תפקוד. שני עשה עלי 'ניסויים', במטרה לראות איך אני חוזרת לעצמי. אף אחד לא ידע מה לעשות, לא היו מחקרים, לא היינו אחרי כל החיסונים. הוא ראה מה קורה בשטח, עקב אחריי לראות איך אני חוזרת לכושר שהייתי בו, בדק כמה אני ישנה, מה אני אוכלת.

"בהדרגה היה שיפור. היתה התקדמות איטית. גם אחרי שעשיתי אימון הלכתי לישון בבית חמש שעות. ידעתי ששני עובד עלי, שהוא עושה לי אימון קל בכוונה כדי שארגיש טוב עם עצמי, שארגיש שאני מצליחה, אבל שנינו ידענו שהוא בילף אותי. לקח הרבה זמן עד שיצאתי מזה והתאפסתי על עצמי".

חזרת לעצמך במאה אחוז?

"כשחזרתי לא הייתי 100 אחוז 'נקייה', לא יכולתי להגיד שאני מרגישה כאילו מעולם לא חליתי בקורונה. חושי הטעם והריח באו והלכו, ובהיבט הפיזי הייתי, ואני עדיין, צריכה יותר לשמור על הגוף שלי. הייתי מתעייפת יותר מהר בקרבות. אני ידועה כג'ודוקא יוזמת, מתפרצת, ולקח לי זמן לחזור למה שהייתי".

כשפרימו חזרה לעצמה, חזרו גם ההישגים: מדליית ארד באליפות אירופה בליסבון באפריל 2021, ומדליית ארד באליפות העולם בבבודפשט ביוני2021, כחודש לפני אולימפיאדת טוקיו.

ב־16 ביוני 2021 פרסם איגוד הג'ודו העולמי את רשימת הספורטאים הישראלים למשלחת. חרף הישגיה, והעובדה שעמדה בקריטריון האולימפי, שמה של פרימו נעדר מהרשימה. בשל ההגבלה של ספורטאי אחד למדינה בקטגוריית משקל אחת (פרימו מתחרה בקטגוריית משקל עד 52 ק"ג), בחרו הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי בחברתה לנבחרת, הג'ודוקא גילי כהן.

פרימו, שמצאה את עצמה מחוץ לחלום טוקיו, פרסמה ביוני 2021 פוסט ברשתות החברתיות: "בעקבות דחיית המשחקים האולימפיים פתחו את הקריטריון האולימפי מחדש לתקופה של ארבעה חודשים, וזאת בסמוך למועד שבו נמצאתי חיובית לקורונה. אף אחד, חוץ מההורים והמאמן שלי, לא ידע עד כמה רע היה המצב שלי. בארבעת החודשים האלו נאבקתי לחזור ולעמוד על הרגליים, ובהדרגה גם לחזור להתאמן בלי שהגוף שלי יקרוס. אבל ההתאוששות מהמחלה ארכה הרבה יותר זמן ממה שהיה לי".

קיווית לטוס ממש עד הרגע האחרון.

"זה היה מצב קצת לא אנושי. את תמיד מקווה לטוב ביותר, אבל זו היתה סיטואציה שלא יכולתי לשנות בה דבר. הקריטריון כבר נקבע, והדבר היחיד שיכול היה לשנות אותו זו החלטה של בית המשפט, אבל לא היו סעיפים שמתאימים למצב שבו הייתי, לא היתה שום התייחסות לקורונה.

"הגישה הספורטיבית שלי גרמה לי להילחם עד הסוף, לדעת שעשיתי את המאה אחוז שלי כדי להיות בטוקיו. רציתי לסיים את הקמפיין הכי טוב מבחינתי - אבל זה הקריטריון שנקבע, ולכן להרשקו ולפונטי (משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו, ש"ז) לא היה מה לעשות בנדון כדי לשנות את המצב שלי. אם במארס הם היו חושבים אחרת, או מבינים שיש כאן מגיפה שלא יודעים עליה כלום ולא יודעים איך היא תשפיע על העתיד, אז אולי היו משאירים פתח למקרים כאלה. הם לא חשבו על סיטואציה כזו בכלל".

הרגשת מוכנה?

"הרגשתי במומנטום של החיים שלי. הייתי על זה. בכל תחרות הרגשתי יותר ויותר טובה, הייתי בעלייה. בג'ודו אי אפשר לדעת, אני לא יכולה לדעת אם הייתי חוזרת עם מדליה מטוקיו, אבל אני יודעת שהייתי בשיפור מטאורי. אם הייתי מגיעה לשם בהרגשה טובה, אחרי שהצלחתי לפגוע בכל מטרה בדרך, הייתי מגיעה לטוקיו עם המון התרגשות ותקווה לזכות.

"אם להגיע לאולימפיאדה, אז רק אחרי הכנה כמו זו שעברתי. זו היתה הכנה מושלמת. שתי מדליות ארד אמרו שאני מוכנה".

צפית במשחקים?

"לא. טסתי ליוון עם אח שלי ועם אמא שלי".

איך היחסים שלך עם בנות הנבחרת?

"היחסים שלנו תמיד היו ממש טובים. זה שלא ראיתי את האולימפיאדה לא אומר שלא הייתי איתן. כתבתי להן ודיברתי איתן, הן יודעות שאני איתן תמיד ולא היה שום מתח מאז. היה לי קשה מאוד, אבל לא ערבבתי אותן בעצב שלי. לא היה לי אכפת שהן טסות, אני התאכזבתי בשביל עצמי שלא הייתי שם".

ואיך היחסים שלך עם גילי כהן?

"גילי פרשה ישר אחרי האולימפיאדה, ולא יצא לי לפגוש אותה או לדבר איתה מאז. לפני זה היו לנו יחסים טובים, אבל אלה קרבות של החיים שלנו. יש לי הרבה מאוד כבוד והערכה כלפיה".

על הפודיום בפריז. "רציתי לחזור למה שאנחנו מגדירים 'תחרות מטרה'", צילום: GettyImages

• • •

היא גדלה בגן שומרון והיום מתגוררת במושב אודים עם אביה אופיר, קבלן עצמאי, אמה מירב, רואת חשבון, אחיה עינב (18) שהתאמן שנים בג'ודו ואחותה כרם (16) שצועדת בדרכה של גפן.

"בהתחלה היא לא רצתה, אבל זיהינו שיש לה פוטנציאל גדול. המאמנים התלהבו ממנה, ובסוף היא נדלקה".

יש סיכוי שתיפגשו על המזרן?

"למרבה השמחה, לא. כרם נמצאת בקטגוריית 57 ק"ג. היא יותר גבוהה ממני, יש לה מבנה גוף אחר, היא גדולה ממני פיזית, וזה לא יקרה. אנחנו לא רוצים את זה במשפחה".

מה פשר השמות המיוחדים שלכם?

"עוד לפני שנולדתי ההורים שלי ידעו שאם תהיה להם בת יקראו לה גפן. בהמשך, המגורים ליד בנימינה, באווירה פסטורלית כזו, הביאו לשמות הנוספים. אני מאוד אוהבת את השם שלי, זה שם ייחודי. בחו"ל הרבה פעמים שואלים אותי מה זה גפן, זה לא שם כמו 'מריה'".

גפן עם אחיה עינב ואחותה כרם. "לא ניפגש על המזרן",

מגיל ארבע היא על המזרן, ומגיל 11 מתחרה בתחרויות בחו"ל ("אמא טסה איתי אז, וגם היום אני ממש לא אוהבת מטוסים"). אמה ואביה, שהיה בעצמו ג'ודוקא עד לגיוסו לצה"ל, ראו את ההשקעה של בתם בג'ודו, והחליטו לתת לה את כל התנאים להצלחה.

"בלי ההורים לא הייתי מגיעה לכלום", היא מעידה. "כשהייתי קטנה אבא שלי ישב וצפה בכל אימון. גם היום, כשכבר יש לי רישיון והוא כבר לא צריך להסיע אותי, הוא בא לאימונים ולתחרויות בארץ וצופה. אמא שלי תומכת רגשית, מכינה לי אוכל ונמצאת שם בשבילי.

"הם גם עברו דירה בשבילי מגן שומרון לכפר נטר כי התאמנתי פעמיים ביום, וזה היה שעה ורבע נסיעה לכל כיוון, וכולנו היינו בדרכים כל היום. הייתי בביה"ס אולי 45 דקות ביום, בקושי למדתי, וההורים שלי הבינו שזה לא אפשרי אם רוצים לעשות את זה בצורה מקצועית".

ב־2015, כשהיא בשלב הקדטיות, דורגה פרימו ראשונה בעולם במשקל 52 ק"ג. ב־2017 זכתה במדליית כסף באליפות אירופה לקדטיות ובמדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 21. ב־2018, עוד לפני שמלאו לה 18, זכתה במדליית ארד בגראנד פרי העולמי במרוקו, ובאותה שנה הוסיפה מדליית ארד בבוגרות ומדליית ארד נוספת בגביע אירופה.

מאז שהחלימה מקורונה הספיקה לקטוף מדליית ארד באליפות אירופה בליסבון באפריל השנה, ומדליית ארד באליפות העולם בבודפשט ביוני.

מלבד גראנד סלאם אבו דאבי, מחכה לפרימו בחודש דצמבר תחרות במסגרת ליגת האלופות בחסות המועדון הצרפתי שמפיני. פרימו היתה הראשונה לחתום במועדון של הספורטאית המעוטרת בענף, קלריס אגבניינו ("היתה חסרה להן מישהי במשקל שלי, אז יצרו איתי קשר ואני מאוד שמחתי"), והיא צפויה לפגוש מולה על המזרן את בנות הנבחרת רז הרשקו ותמנע נלסון לוי, אשר חתמו השבוע במועדון אחר.

מי המודלים שלך להצלחה?

"כשהייתי בת 12 טסתי ללונדון לאולימפיאדה, ופגשתי שם את יעל ארד ואת אריק זאבי והייתי בעננים. אמרתי להם ששם אני רוצה להיות, באולימפיאדה. לא האמנתי שפגשתי אותם במציאות. ראיתי את אריק מתחרה ואני חושבת שלקחתי קצת מכל אחד, אני לא מחקה אף אחד. ראיתי איך הם מתמודדים עם הכל, ולמדתי.

"בהמשך, התחלתי להתאמן בנבחרת עם ירדן ג'רבי וראיתי כמה היא מקצוענית ומחויבת למטרה. התרשמתי מהדינמיקה המצויינת בינה לבין שני, ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה. שאפתי לזה. לפני ירדן, לשני לא היתה מדליה אולימפית (כמאמן, ש"ז) ועכשיו הוא רוצה זהב".

ספרי לי על שני הרשקו.

"הוא המאמן הכי טוב בעולם, לדעתי. אני מתאמנת תחת מרט מרגוליס, שהוא גם המאמן של אחותי, אבל לשני ולי יש חיבור מהרגע הראשון שהגעתי לנבחרת. אני מכירה אותו מגיל 14, ממועדון מיטב נתניה, שהוא המועדון שלי מאז ועד היום, ועם השנים הקשר שלנו מתחזק. אני צריכה להאמין בו והוא בי ושנסמוך אחד על השני, והדברים שאנחנו עוברים ביחד בונים את הקשר הזה.

"עברנו ביחד את המשבר של האולימפיאדה. הוא נתן לי להרגיש שאני לא לבד בזה, הוא ראה כמה קשה לי וכמה כואב לי, והוא הכי הבין אותי ונתן לי את הזמן שלי. הוא פשוט היה שם.

"הג'ודו היה המקום הכי פגיע שלי. בבית הייתי בסדר, חזקה, אבל בג'ודו תמיד הכל יצא, ושני הוא זה שהיה צריך לראות אותי בוכה נהרות של בכי. ביום־יום אין דבר כזה לבכות על המזרן, ואני גם לא בכיינית, אבל זו היתה סיטואציה יוצאת דופן והוא נתן לי לפרוק את כל מה שהייתי צריכה כדי להכיל את האובדן הזה. זה משהו שאני לא אשכח".

עם הוריה, אחותה כרם והמאמן שני הרשקו. "בלעדיהם לא הייתי מגיעה לכלום",

 

מה היעד הבא שלכם?

"כל דבר שעוד לא השגנו הוא יעד מבחינתנו. אין לנו עוד אלופת אירופה בנבחרת, מדליית זהב באליפות עולם עוד לא היתה לנו. אז כל מה שעוד לא היה אנחנו רוצים לעשות. באפריל 2022 יש לנו את אליפות העולם בבולגריה".

תצליחי?

"תמיד הרגשתי הרבה פרגון מסביב, והרגשתי שאני מביאה המון גאווה. יש לי תנאים טובים להצלחה, כל אחד בצוות ובנבחרת נותן לי את כל מה שהוא יכול כדי שאני אהיה הכי טובה".

בטוקיו עלה לכותרות נושא ההתעללות המינית בספורטאיות. חווית הטרדות בג'ודו?

"בסביבה שאני גדלתי בה כולם היו מקצוענים, ולא היו דברים מהסוג הזה".

• • •

סדר היום שלה כולל בתוכו מגוון אימונים. הוא מתחיל ב־07:00 בבוקר באימון ריצה, פיזיותרפיה או שיחה עם תזונאי, ממשיך במנוחה בבית או בבית הנבחרות בווינגייט, ומסתיים באימון שני עד 20:00 בערב. אין הפסקות, ואין חופשים.

איך שומרים על תזונה ועל משקל יציב?

"זה עוד משהו שאני צריכה להיות מקצוענית בו. אני עם עובדת עם תזונאי, והוא עונה לי בכל שעה לשאלה מה אני יכולה לאכול.

"המשקל זה מדע מדויק. אני מוציאה אנרגיה וצריכה כוח. אנחנו שוקלות בדרך כלל 4 ק"ג יותר ממה שצריך, ושבועיים-שלושה לפני התחרות אנחנו יורדות את המשקל לפי שיטה מדעית. אני יודעת להוריד פחמימות, ולרוץ עם חליפות הזעה כדי להוריד את המשקל. זה קשה, אני לא הולכת לישון שבעה ככה, אבל זה חלק מהמקצוענות שלי".

ומה עם פינוקים?

"אני אוהבת מאוד גלידת וניל, ואני יכולה להרשות לעצמי כדור גלידה מדי פעם. בעיקר אחרי תחרויות אני מרשה לעצמי לאכול יותר".

השנה, אחרי שהשתחררה מצה"ל כספורטאית מצטיינת, היא מצליחה למצוא זמן גם לקצת תחביבים. "אני מקפידה שיהיה לי גם זמן לעצמי. אם אני במצב רוח טוב אז גם האימונים שלי יותר טובים".

מה את אוהבת לעשות כשיש לך קצת זמן פנוי?

"אני כמו כל אחת, אוהבת ללכת לקניון, לאכול במסעדות, להסתובב בתל אביב, לראות סרטים, לטייל, להיפגש עם חברות. אני אוהבת שופינג, חזרתי מפריז עם אובר ווייט כי אני אוהבת נעליים ובגדים. ואני גם מאוד אוהבת לקרוא. אני מכורה לריח של ספרים חדשים. אני קוראת מלא, רומנים וספרים עם סוף טוב. אני קוראת כפייתית של ג'וג'ו מויס".

"הייתי הולכת ללמוד פסיכולוגיה או פיזיותרפיה או ראיית חשבון, כמו אמא שלי", צילום: אפרת אשל

מה עם זוגיות?

"כרגע אין לי חבר. מתחילים איתי, אבל אני לא יוצאת לברים או למועדונים, אין לי זמן לזה. רוב הפניות הן באינסטגרם ובפייסבוק, אבל אם רוצים להתחיל איתי צריך לעשות משהו אחר, לא בטוח שאני בכלל אשים לב להודעות כאלו.

"האמת היא שטוב לי מאוד איפה שאני, ולא חסר לי כרגע חבר, אבל אם הוא יבוא זה בסדר. העיקר שיהיה בחור לעניין. לא משנה לי הגיל שלו או אם הוא ספורטאי. אני לא פוסלת אנשים בגלל שהם לא ספורטאים".

כשהיא צועדת בשדה התעופה עוד לא מזהים אותה בקלות ("יש לי הליכה של ספורטאית, לפעמים חושבים שאני לינוי אשרם"), אבל ספונסרים כבר יש לה - דנונה פרו ו־Connecteam. "הם נותנים לי גב כלכלי כדי שאוכל להתמקד באימונים".

את חושבת על קמפיינים, שיתופי פעולה ברשתות החברתיות?

"אני אוהבת את זה, אבל אני לא שם כל שנייה. אני אוהבת אסתטיקה ולטפל באינסטגרם שלי, אני רוצה שהכל יהיה פיין וחשוב לי שייראה טוב. אבל אני לא מעלה כל יום מיליון פוסטים או סטוריז. אני לא מעלה כל יום תמונה מאימון, כי ברור שאני מתאמנת כל יום. אני אוהבת לשתף, אבל לא בהגזמה. זה מרגיש לי כמו משפחת קרדשיאן, וזה פחות אני".

לימודים אקדמיים יש באופק?

"אני ממש אוהבת ללמוד ואני רוצה לשלב לימודים. אם לא הייתי בג'ודו הייתי הולכת ללמוד פסיכולוגיה או פיזיותרפיה או ראיית חשבון כמו אמא שלי. אבל המיקוד שלי כרגע הוא בג'ודו, לא בתואר. מה שאני אלמד יהיה בונוס, מוקדם לי כרגע לדעת לאן החיים ייקחו אותי אחרי הג'ודו".

לסיום, ספרי לי משהו שלא כולם יודעים עליך.

"בגיל 3 וחצי כבר רציתי להתחיל להתאמן בג'ודו, אבל הייתי קטנה מדי. פשוט ידעתי שזה יהיה התחום שלי. אני זוכרת שהחלטתי שאני אהיה הכי טובה בעולם בג'ודו. כשהייתי בת 8 ראיינו אותי לפני אליפות ישראל, ושאלו אותי מה החלום שלי, ואמרתי שאני רוצה להיות אלופת ישראל גם בבנות וגם בבנים". 

shirshirziv@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר