הדרום הפרוע: מסע קשה בנגב הבוער

ביום ראשון השבוע, בזמן שצעירים יצאו מרהט כדי להתעמת בכניסה לביה"ח סורוקה בבאר שבע, ישב יוסי ניסן, ראש המועצה המקומית להבים, ובידיו עצומה שעליה חתומים כמאה ראשי רשויות מכל רחבי הארץ. מרון חולדאי בתל אביב, דרך אלון דוידי בשדרות ועד בני כשריאל ממעלה אדומים.

בעצומה, שמיועדת להגיע לשרי הממשלה, נכתב: "לצערנו, בשנים האחרונות חלה הידרדרות גדולה בתחושת הביטחון האישית במדינה, ובנגב בפרט, לנוכח התגברות מעשי האלימות בכבישים, בבתים, ברחובות היישובים. קיימת תחושה רחבה של אובדן משילות והרתעה מול פורעי חוק העושים ככל העולה על רוחם.

"אנו, ראשי הרשויות החתומים על מסמך זה, מבקשים לקבוע עונשי מינימום ומעצר ללא חלופות עד תום ההליכים בסעיפים הבאים: התפרצות לדירה, גניבת רכב, יידוי אבנים על כלי רכב בצירי תנועה, עבירות אלימות, שוד מזוין ותקיפה בנסיבות מחמירות, סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה".

יוסי ניסן (52) משוכנע שהשלב הבא יהיה העברת חקיקה לטיפול בנגע המדאיג. "ברגע שמערכת האכיפה לא מדברת עם מערכת הענישה באותה שפה, הפשע הופך למשתלם. שוטר שמסכן את חייו כדי לתפוס גנב, אומר לי: 'למחרת אני רואה אותו אוכל שווארמה בקניון, איזו מוטיבציה זה נותן לי?'

"עובדים אצלי במועצה בדואים, אנשים נורמטיביים, שאותם צריך לחבק, ולעומתם את הפורעים צריך 'לחסל' ולשים מאחורי סורג ובריח. נולדתי וגדלתי בבאר שבע, ומעולם לא היה מצב שאנשים חששו ללכת ברחוב בלילה. הירי השבוע בביה"ח הוא רק קצה הקרחון. אנחנו נראה עוד רצח, ועוד יריות בבאר שבע, וחיסולי חשבונות ושוד לאור היום, כי לגנבים יהיה נשק והאזרחים ירצו להגן על עצמם. זו הדרך לאנרכיה".

המועצה המקומית להבים, על 7,000 תושביה, ממוקמת כקילומטר בקו אווירי מרהט הבדואית. מדובר ביישוב מטופח, בתים פרטיים, ירק מסביב, שזוכה לדירוג 10 באשכול החברתי־כלכלי, דוגמת יישובים נחשבים במרכז הארץ - כפר שמריהו וסביון.

ולמרות גן העדן המתפתח בנגב, כעת מתכננים בלהבים בניית גדר היקפית בהשקעה של מיליונים, הקמת שיטור קהילתי, ובקרוב ירושת היישוב במצלמות אבטחה ויתחדש במוקד שיפעל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הכל כדי למנוע מהפשע המשתולל לזלוג באופן נרחב פנימה.

"הגברנו את מערך האבטחה", מספר ניסן, "זה מצב לא נורמלי וזאת מציאות שאי אפשר לחיות איתה. אין ספק שלאוכלוסייה הבדואית, במצבה הנוכחי, אין מה להפסיד, והמדינה צריכה לדאוג לצרכיה, לא אנחנו. להבים הוא יישוב שמקיים את עצמו, משגשג. יש מה לגנוב בו, אבל אנחנו לא אמורים לשלם את המחיר".

• • •

לא הרחק מלהבים נמצאת המועצה המקומית הבדואית לקיה, שמאכלסת 17 אלף תושבים, ומולה נבנה היישוב החדש כרמית, שכולל בשלב זה כ־500 משפחות. אם בכרמית מגרש לבנייה פרטית עולה יותר ממיליון שקל, בלקיה שטח דומה יעלה 150 אלף שקל. ביישוב אחד מתגוררים אנשי רפואה וטייסים בחיל האוויר, ובשני מתמודדים עם אבטלה קשה ופשיעה גואה.

"יש בלקיה ירי ברמה של תרגיל חטיבתי, אתה רואה כדורים נותבים עפים באוויר", מספר יוסי נחמן (36), שף פרטי שמתגורר בכרמית. "חמישה קליעים פגעו בבתים שלנו רק בחצי השנה האחרונה. הבית שצמוד אלי חטף בגדר, ובצד השני של הרחוב כדור פגע בשלט. בכל פעם שיש ירי אני עולה לגבעה ממול ורואה הכל בעיניים. נהג טרקטורון יורה באוויר תוך כדי נסיעה. מציאות מטורפת".

ביתו של נחמן, יליד באר שבע, מעוצב בקפידה. את הקפה הוא מוזג לנו ממכונה שהיא המילה האחרונה, אבל העין שלו לא עזבה את המכשיר הנייד ואת ווטסאפ החירום היישובי.

"כשיש הודעת חירום, באותו רגע כל מי שנמצא מגיע מייד. הנה הודעה: 'שוב נפרצו הבתים בשטח הקבלני'. אנשים העבירו לשטח את כל הציוד שלהם לקראת הכניסה לבית, ורוקנו להם אותו. ברביעי בלילה שלושה בדואים טיילו בבית שנמצא מעלי, עברו בכל החדרים, פתחו ארונות. ייתכן שהם הרדימו את הדיירים.

"בשלוש וחצי הבת הגדולה התעוררה, ראתה את פנסי הרכב דולקים וקראה לאביה - שמייד קלט שמדובר בגנבים. שוטר שהוזעק ראה את הפורצים חולפים על פניו, עשה פרסה וביצע מרדף אחריהם.הגנבים עזבו את הרכב, עם כל הציוד בתוכו. גנב אחד נתפס, שניים ברחו".

ניסיתם לדבר עם ראשי לקיה, היישוב השכן?

"דיברתי עם ראש המועצה, אבל גם הוא סובל כמוני. הצעירים שם לא רואים אף אחד".

משרדו המאולתר של ראש מועצת לקיה, אחמד אלאסד (56), נמצא כעת במתנ"ס מקומי, משום שבניין המועצה נגרר לשיפוצים ארוכים. אלאסד מכיר היטב את התלונות. "אתה אומר שאין משילות, ואנחנו אומרים שאיבדנו את המדינה", הוא אומר.

"המדינה מתייחסת לאוכלוסייה הערבית בדרום כאל גיס חמישי ומפגע סביבתי, בטיחותי וכלכלי. בגלל חמישה גנבים וכמה צעירים שמשתוללים בכביש נחרץ גורלם של 300 אלף תושבים? כולם אצלנו פושעים וגנבים? מדינת ישראל יכולה לשלוט במזרח התיכון עם כוח גרעיני, אבל על הנגב לא? מה השטויות האלה?"

אתה לא מסכים שהמצב יצא מכלל שליטה?

"יש לנו שליטה על כל דבר שמתרחש ביישוב, אבל אין שליטה על דבר אחד: מקור הנשק - שהוא הצבא. יש מי שדאג לפזר נשקים בידיעה שהם לא יכוונו כנגד יהודים, אלא כנגד ערבים, אבל הסכנה האמיתית כעת היא אם ישתמשו בהם בסוף נגדכם. אז המשטרה לא תוכל להסתובב כאן עם ניידות, אלא תצטרך משוריינים כמו בשטחים ביו"ש. הרי איך הכל התחיל שם? ביידויי אבנים".

אתה לא יכול לשלוט בתושבים? בכרמית הסמוכה סובלים, לטענתם, ללא הפסק.

"מנהלת הלשכה שלי היא מכרמית, ומנהלת החשבונות גם, והנשק שיורה בסביבה - גם אני סובל ממנו. לפנות בוקר היה אצלנו ירי מאסיבי, קרבות של ממש. מדובר במשפחה שבה אחד יורה על השני. הנשק הוא בהישג יד של כל אחד, והבעיה היא שיש נערים שמחזיקים רובה ולא יודעים לתחזק אותו, מסכנים את עצמם ואת הסביבה.

"אני אומר לתושבי כרמית: ביקשנו, צעקנו, בכינו ואף אחד לא הקשיב. המשטרה לא דופקת לנו חשבון. אז אני מתנצל שזה גולש אליכם, אבל תפנו למדינה, היא אחראית. אצלנו בתים נפגעים, וכמעט בכל יום אני מתקן פנסים שספגו יריות. זה ייגמר כשיהודי ייפגע, ואז באמת תהיה בעיה. אם זה יהיה בדואי, זה רגיל, מקובל".

• • •

לפני שנה, בסוף נובמבר 2020, ניסתה חוליית גנבים לגנוב את רכבו של אריה שיף (71), תושב ערד. שיף, שישן באותה שעה בקרוואן סמוך, התעורר ויצא החוצה חמוש באקדח. הוא ירה למוות במוחמד אל־אטרש, בן 34, שישב ברכב הגנוב.

בשבוע שעבר גזר בית המשפט על שיף תשעה חודשי עבודות שירות וקנס של 10,000 שקלים. השופטת רויטל יפה־כ"ץ כתבה בהחלטתה על העונש: "הנאשם נגרר לאירוע שלא יזם ולא תכנן, דבר שנעשה דווקא על ידי המנוח ושותפיו. הנאשם עמד לבדו, בשעת לילה מאוחרת, מול המנוח ושותפיו – כולם רעולי פנים, שדי בחזותם כדי להטיל אימה ופחד. המנוח ושותפיו נתפסו 'על חם' על ידי הנאשם, כשהם מבצעים עבירה פלילית שכוונה כלפי רכושו, והחשש שמא יפגעו בו וברעייתו, כדי שיתאפשר להם לממש כוונתם לגנוב את רכבו - היה סביר".

שיף יתחיל לבצע את עבודות השירות בתחילת דצמבר, בבית אבות בערד. כל מה שהוא רוצה כעת זה לחזור לשגרה של פעם ולשקט.

"אבא שלי לא ביקש להיות סמל, אין לו מטרה כזו. ואל תדאג, לא יראו אותו ב'הזמר במסיכה'", משוכנע בנו של שיף, בן (35). "אבי מאמין שאת העונש שלו, עצם הרג של אדם, הוא מקבל ויסחב עד סוף חייו. הרבה אנשים רצו לראות אותנו נלחמים ומגיעים לזיכוי מוחלט. אולי זה היה אפשרי, אבל זה היה על הגב שלנו כמשפחה, ואבי הוא לא אדם צעיר. לא רצינו להעבירו את הסיוט".

ובכל זאת, אביך מסמל היום את הביטוי "ביתי הוא מבצרי".

"אני לא חושב שהוא בא מהמקום הזה, אלא ממקום של חרדה אמיתית לחייו ולחיי אמי. הוא יצא החוצה לשדה קרב. אבי במרוצת השנים הפך לחרדתי, והוא לא תמיד היה כזה. הוא ניהל בעבר 11 תחנות דלק באזור הדרום, והעובדים והלקוחות היו מהאוכלוסייה הבדואית. ככה גדלתי כילד. אבל בשנים האחרונות לא פעם ולא פעמיים פרצו לביתו, רוקנו מגירות, לקחו טלוויזיה, רכבים. ניסינו במהלך המשפט להיזכר, ולא הצלחנו להגיע למספר המדויק של הפעמים שבהן ניסו לפרוץ לבתים ברחוב של הוריי.

"הרחוב נמצא במורד, ואפשר לדרדר שם רכב גנוב עד לבית העלמין - ואז לעשות מה שאתה רוצה מבלי שיפריעו. בשלב מסוים חברות ביטוח לא הסכימו לבטח את הרכב של אבי.

"תבין, חיי אדם הם ערך עליון, ואבא שלי מאמין בזה בכל ליבו - אבל הוא לא ליקק דבש. הוא פרנס ארבעה ילדים, ובני בליעל הרגישו נוח לחמוס את מה שעבד והשיג במשך שנים. אין גורם אחד שיגן על זכותו הבסיסית. הרי יש הסכם לא כתוב בין מדינה לאזרח, שאומר:' אתה משיל מעליך את זכויות ההגנה העצמית, כי אנחנו לוקחים את זה עלינו'".

לא ברור אם זה קשור ישירות לפרשת שיף, אבל נתוני משטרת ישראל מעלים שבשנה האחרונה נרשמה ירידה דרסטית בכמות מקרי הפשע המדווחים בערד. בשלושת הרבעונים הראשונים של 2021 נפתחו 27 תיקי חקירה בלבד, לעומת 82 בתקופה המקבילה אשתקד. מספר גניבות הרכב עומד השנה על 14 - לעומת 32 ב־2020.

"היתה ירידה גם בגלל שראש חוליית הפורצים הגדולה והפעילה במרחב, מוחמד אל־אטרש, כבר לא איתנו", משוכנע בן שיף, "גם השוטרים שהגיעו לזירה ישר זיהו אותו. מדובר בארכי נבל שניסו לתפוס אותו במשך תקופה, וזה לא היה תפקידו של אריה שיף. הרי המשטרה ידעה מי זה אל־אטרש הרבה לפני שהוא הגיע אלינו, והעובדה ששני הפורצים האחרים מאותו לילה לא נתפסו, והתיק נסגר, היא ביזיון. יש כמובן צלע נוספת - בתי המשפט. לא הגיוני שהמערכת פלטה לרחוב אדם מסוכן כמו אל־אטרש".

אתם לא חוששים מנקמה?

"מתנגדי אריה שיף יודעים שלתקן עוולה בעוולה זה לא לגיטימי. הרי אי אפשר להגיד שזה לא בסדר שאבי לחץ על ההדק, ועכשיו ללחוץ על ההדק לכיוונו. אני מאמין שלא צריך לחשוש".

מוחמד אל־אטרש הגיע לערד מהיישוב מולדה (סעווה) הסמוך, שנמצא על כביש 31. מדובר באחד משבעת היישובים הבדואיים המוכרים במועצה האזורית אל־קאסום, והוא ידוע גם כמקום מושבם של בני שבט אל־אטרש.

זו לא הפעם הראשונה שאחד מבני השבט נורה ונהרג במהלך אירוע פלילי. בתחילת ספטמבר 2009 נורה חוסיין אל־אטרש למוות בידי רכז הביטחון של כפר בן נון שבעמק איילון, בזמן שניסה לגנוב רכב. בינואר 2007 היה זה חאלד אל־אטרש שנורה למוות כשניסה לפרוץ לחוות הבודדים של שי דרומי, הסמוכה ליישוב מיתר בנגב.

דרומי זוכה מעבירת הריגה. השופטת רחל ברקאי כתבה בפסק דינו: "הספק הסביר, שאותו עורר הנאשם, באשר להצדקת מעשה ההתגוננות שנקט, נותר מכרסם בליבי עד כי לא נותר לי אלא לקבוע כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי המשכו של הירי הפוגע בלתי סביר בעליל הוא".

"בוא לא נערבב סלט עם חומוס", מבקש ראדי אל־אטרש (60), אחיו של מוחמד. "דרומי הזהיר, אמר למשטרה שמבקשים לגנוב לו את העדר. הוא גם לא חשב להרוג, אבל היה לילה והוא לא ידע כמה אנשים עומדים מולו. יש הבדל בין מקרה כזה לבין אקדח דרוך וכדור בראש מטווח אפס, כמו שעשה שיף.

"אחרי גזר הדין שניתן כעת לשיף, כל מי שיראה ערבי ליד הרכב שלו - יכול להרוג אותו. לא צריך לחשוב. 10,000 שקל קנס ותשעה חודשים עבודות שירות, זה הכל. אם ערבי היה הורג, הוא היה ישר מקבל מאסר עולם. לשיף היו הרבה אפשרויות. במקום אקדח קח את הטלפון, תתקשר למשטרה - ובתוך שתי דקות היו מגיעים. עדיף לחיות עכשיו בדיכאון על הרג?"

כמה פעמים יכול אזרח להבליג כשמנסים לפגוע ברכושו?

"שינסו גם 30 פעם לגנוב. רק בדואים גונבים? היהודים לא שודדים בנקים? אין גנבים אחרים בעולם? שמע, יש אהבלים אצלנו, וזו רק אשמת בתי המשפט. בן אדם טעה, תן לו 20 שנה בכלא, שישלם את המחיר. עדיף מאשר ימות. הבעיה היא שאותו אחד מגיע לשופט עם עורך דין שמקבל כסף טוב, וישר משחררים אותו. מה יעשה? יחזור לפשע. הקטטה שהיתה כעת במקום ציבורי, במקום חמש שנים - שיקבלו 20 שנה. תפוס אחד או שניים, ואז מיליון אחרים יפחדו. אם השופט ישחרר, אז הירי לא יהיה רק בבית החולים, אלא יירו גם בבית המשפט. אם רוצח מקבל עבודות שירות, לא צריך ללכת רחוק".

יש חשש שתנקמו את מות אחיכם?

"תמיד אומרים שאם יש בעיה, אל תתקן אותה עם בעיה אחרת. זאת לפחות דעתי".

במולדה ישר הבחינו בנו, "הזרים" שפלשו למתחם. הרי יהודים לא ייכנסו סתם כך מיוזמתם למקום המאובק, נטול החן והתשתיות. רוב הנוכחים ביקשו שלא לדבר ולא להצטלם.

"מה זה בדואי? אחד שחי כל היום בחרא", אומר איאד אל־אטרש, בעל חברת הסעות ביישוב. "הוא לא יכול לבנות בית לילד, לחיות כמו בן אדם. איזו עבודה יש לך לתת לבדואים באזור? איזה מפעלים? מי שמוצא עבודה אלה הצעירים שסוגרים חורים בעבודות דחק בערד ובבאר שבע, והשאר צריכים להשאיר את המשפחה מאחור ולעבור לעבוד בצפון בשביל מקום נורמלי.

"אז מה יעשו הנשארים? יגנבו, יהרגו, ימכרו חשיש. לא נותנים לחיות, לכן הצעירים הולכים בידיעה שאם ייתפסו - אז או שיירו בהם או שהם יישבו בכלא. הם גונבים בשביל לחיות. מוחמד אל־אטרש לא הסתדר בחיים".

• • •

באר שבע, "העיר הגדולה" של הנגב, הפכה לאבן שואבת עבור רבים מהצעירים הבדואים - שמוצאים בה מקומות להעביר את יומם, וחלקם גם מוצאים שם צרות.

"לי אמרו שזה (נגע הפשיעה; א"ל) לא יגיע לבאר שבע, אין (לעבריינים; א"ל) האמצעים והיכולות", אמר השבוע ראש העירייה רוביק דנילוביץ' במסיבת עיתונאים אחרי האירועים הדרמטיים בביה"ח סורוקה. "זה הגיע לבאר שבע, עבר לאשדוד, גן יבנה, ראשון, תל אביב, רעננה והרצליה. אין גבולות לפשיעה. כשלא עושים לזה סוף בצורה נחושה, זה יגיע לכל מקום. הציבור מאבד את הביטחון והאמון. דברו עם הציבור".

ליאור בר (50) הוא הבעלים של תחנת הדלק פז בצומת מכתשים בבאר שבע, תחנה שנשדדה לא פחות מ־11 פעמים בשבע השנים האחרונות.

"אלה רק מקרי ההתפרצות והשוד. היו עוד מיליון ואחד אירועים, כמו גניבת רכבים ללקוחות. אותי ניסו לדקור פעמיים. ביום חמישי האחרון נהג מסומם ושיכור נסע ברוורס ונכנס בציוד בתחנה. אם היית שואל אותי עד לאחרונה לגבי עזיבת העסק, הייתי עונה לך בתוקף שלא, אבל כעת אני כבר לא רואה אור.

"מדינה היא דבר עצום, וכשהיא מחליטה לטפל במשהו היא יודעת - ולא משנה אם זה ימין או שמאל. שלא תבין לא נכון: יש לי עובדים בדואים, והם בעצמם זועקים לעזרה כי הם חווים את אותה אלימות. אין לעבריינים עכבות. לפני שנתיים היה אצלי שוד, ואחד הסיירים מחברות האבטחה, בדואי יוצא צבא, אחלה גבר שבעולם, תדלק בתחנה שממול. כשהוא שמע את לחצן המצוקה הוא רץ לעזור. היית צריך לראות איזה שיימינג עשו לו אחר כך ברשתות החברתיות של הבדואים, איך הוא הפריע לגיבורים בזמן עבודתם. שוד הוא העבודה שלהם, הפרנסה".

בר עקב מקרוב אחרי משפטו של אריה שיף, ו"החזיק לו אצבעות". לדבריו, רק לפני כמה חודשים נקלע בעצמו למצב דומה למקרה של שיף, שרק במזל הסתיים אחרת.

"היה לצעיר בדואי ויכוח עם עובדת בחנות של התחנה, שנמצאת בהיריון מתקדם. העובדת ביקשה שישים מסיכה על פניו. הבחור שלף טלפון והתחיל לצלם, ואז הגיעה אחראית משמרת והעירה לו. הוא המשיך להתעלם, ויחד עם חבריו יצר פרובוקציה.

"ניסיתי להדוף אותם אל מחוץ לחנות, ובשלב מסוים הבחור הכניס לי אגרוף. מכיר את הציפורן בזרת שהם מגדלים? אז הוא מרח עליה חומר אפוקסי שמקשה אותה - וככה דקר אותי ביד. הם היו שמונה, והתחילו לרוץ לעברי. שלפתי אקדח. לא כיוונתי, רק הוצאתי מהנרתיק - והבחור הזמין לי משטרה. ואני סגן אלוף במילואים בצבא, התנדבתי במשטרת ישראל.

"בעקבות התלונה שלו פתחו נגדי תיק פלילי, נחקרתי במשך שעות כאחרון העבריינים. עזוב שסגרו בהמשך את התיק מחוסר אשמה, אבל לקחו ממני טביעות אצבע ודנ"א. והבחור שדקר אותי? הוא דרוש לחקירה, לא התייצב לדיונים בבית משפט על תיקים פליליים אחרים. תבין איך המערכת עובדת".

אתה לא התלוננת עליו?

"בטח שהתלוננתי עליו. אז מה עשו בשלב הראשון? סגרו את התיק, כי הוא לא השתמש בסכין. אם אותם צעירים היו מתקרבים אלי יותר, הייתי דורך את הנשק ויורה באחד מהם – ואז יכולתי לסיים כמו אריה שיף. במשטרה אמרו שזאת לא היתה סכנת חיים".

ניסיון השוד האחרון בתחנת הדלק של בר נרשם ב־18 בספטמבר 2021, וגם ב־18 בספטמבר 2014, שבע שנים קודם לכן, היה שוד, צירוף מקרים של אותו תאריך. בר כבר תדרך את עובדיו שבמקרה של אירוע נוסף - שלא יתנגדו ויסכנו בכך את חייהם.

בכל מקרה, מהמשטרה מוסרים שמתחילת השנה הוגשו יותר מ־126 בקשות מעצר עד תום ההליכים בעבירות אמל"ח - עלייה של 26 אחוזים ביחס לשנה הקודמת.

"הנוכחות המשטרתית בחודשים האחרונים הוגברה, אבל אתה מכיר התרעות על צונאמי כששמים שקי חול להגנה? זאת בערך היכולת של המשטרה מול גל הפשיעה", בר נאנח. "זאת לא טיפה בים, אלא טיפה באוקיינוס. רק ביום שישי שוטר תנועה שתדלק אצלי סיפר שבחודש האחרון הוא תפס שלוש פעמים אותו בדואי נוהג בלי רישיון ועם רכב ללא טסט. הביאו את הצעיר לבית משפט, ושם הוא שוחרר אחרי שהשופטת אמרה שהיא לא רואה 'מסוכנות לציבור'".

• • •

בדו"ח מבקר המדינה בנושא המשילות בנגב נבדקו מאוגוסט 2018 עד יולי 2020 היבטים שנוגעים לנושא. נכתב שם שרק עשרה אחוזים מהנהגים בדרום הם מהאוכלוסייה הלא יהודית, אבל 73 אחוזים מהדו"חות על עבירות מסכנות חיים ו־63 אחוזים מהדו"חות על בריונות בכבישי מרחב הנגב - נרשמים להם.

בגלל הבעייתיות שנוצרה באזור הוקם בתחילת השנה "הוועד להצלת הנגב", ארגון א־פוליטי של תושבים, שמבקש לחלץ את חבל הארץ הדרומי מבעיית חוסר הביטחון האישי. בראש הוועד עומד אלמוג כהן (33), איש משטרה לשעבר שכיום הוא בעליו של "בית הפנקייק" בבאר שבע.

"כשפתחתי את העסק ב־2018 ניסו בדואים לקחת ממני פרוטקשן, אבל זה לא הצליח להם", כהן מספר. "העיר מוצפת בבעיות. יש הסלמה אדירה בכל נושא הפשיעה. זה שוטף אותנו, והמדינה, שהתייחסה לנגב כאל החצר האחורית, קוצרת כעת את הפירות.

"הטענה שלנו היא לא כלפי ממשלה כזו או אחרת, אלא למדיניות. זה מתחיל בתקציבים בבריאות ובחינוך - וזה נגמר בפשיעה. היום ילדות לא יסתובבו לבד בקניון. לא רוצות, והמציאות לא מאפשרת. הטרדות ותקיפות מיניות, שריקות.

"הקמנו את הוועד כי אנחנו מאמינים שניתן להציל את האזור, אבל זה צריך להיות טיפול עקבי, נחוש, כואב. בסוף חשוב להדגיש שאנחנו שומרי חוק, אבל יש אבָל גדול: אם האנרכיה תזלוג, שומרי החוק יהפכו לפורעי חוק. זה טבע האדם. הוא יכול לסבול את עליית מחיר הקוטג', את הקפיצה במחירי הנדל"ן, אבל הוא לא יכול לסבול שנוגעים לו בביטחון האישי".

במהלך סיורנו בנגב שמענו שוב ושוב אנשים שמזהירים שבזמן אמת הם לא יהססו להשתמש בנשקם האישי. "אנחנו דוחפים להרחבת חוק דרומי", אומר יוסי נחמן מכרמית. "אם החוק הקיים נועד להגן עליך בתוך השטח שלך, כמו שעשה דרומי, המטרה שלנו היא חוק שיאפשר להגן גם מחוצה לו.

"אם אריה שיף היה נכנס לכלא, זה היה גורם לנזק גדול. לדעתי, כעת נוצרה הרתעה, כי עבריינים מבינים שדמם בראשם. אמרתי לאשתי: 'אני אכנס לכלא ולא אתן לאף אחד לחדור אלי הביתה'. אני ישן עם אקדח מתחת לכרית.

"בזמן מבצע שומר החומות חזרנו יום אחד מאילת, בשיא המהומות. עברנו דרך באר שבע בשני רכבים, אני ושכן שלי, עם נשים וילדים. שנינו היינו עם אקדח דרוך, אמורים לעבור את אבו כף, כשאנחנו יודעים שיש שם יידוי אבנים. דיברתי איתו כמו בתדריך צבאי לפני מעצרים. נסענו במהירות 160 קמ"ש, עם כדור בקנה, רק כדי לעבור צומת. ואתה בפאקינג מדינת ישראל!

"מי שלא חי פה לא מבין על מה אנחנו מדברים. כשהתחלתי את המאבק, אנשים אמרו: 'תפסיק עם הרעש, אתה גורם לאנשים לא להגיע'. אמרתי שאני מעדיף שאף אחד לא יעבור לגור פה, אבל מי שחי כאן - שיחיה כמו שצריך".

כלומר גישה של אם אין אני לי - מי לי?

"ביישוב שלנו כולנו חמושים. בשומר החומות, כשהתחילו המהומות, שמרנו בצמדים בכל רחוב. ועדיין, אני לא מצטער שעברתי לגור פה, כי יש כאן את האוכלוסייה הכי מדהימה. כל אחד ערב למען האחר".

מתחת לפני השטח בכרמית רוחשת בחודשים האחרונים מתיחות. לא מכבר יצאו למכרז 297 מגרשים ביישוב, וביותר מ־100 מהם זכו בדואים מהסביבה. גם בלהבים היוקרתית עוברות משפחות בדואיות להתגורר.

"הם אזרחי ישראל והם יכולים לקנות בתים", אומר יוסי ניסן, ראש מועצת להבים. "מי שגר פה אלה לא עבריינים, אבל זה בהחלט נושא רגיש. להגיד לך שכל התושבים מרוצים? לא, הפייסבוק מלא בזה".

יוסי נחמן מכרמית הרבה יותר בוטה בנושא. "זה הפחד הגדול שלנו, ומבחינה חוקית אין מה לעשות. שיקראו לי איך שרוצים, אני אעשה כל מה שצריך כדי להגן על ביתי. אנחנו מנסים משפטית לראות מה ניתן לעשות בהקצאת המגרשים הבאה. מנסים שתהיה זכות ראשונית לתושבי המקום, לבנים ממשיכים, אחרי זה יש אפשרות לתת 20 אחוז לנכים, מה שנותן לנו עוד אוויר לנשימה.

"אנשים מלקיה אומרים לי: 'אתה מכרמית? קניתי שם שטח'. על פי חוק, עשרה אחוזים מהתושבים יכולים לדרוש בניית מסגד. תראה, יכול להיות שכל מי שקנו כאן הם אנשים נורמטיביים, אבל מספיק אחד בעייתי - והוא יביא את כל המשפחה שלו. הם יכולים לעשות שמות ביישוב".

אחמד אלאסד, ראש מועצת לקיה, מכיר את התופעה."שאלת מאיזו מפלגה בא אותו בחור שמתנגד להגעת הבדואים? אם יש לאדם יכולת כלכלית והוא משתכר מעל הממוצע, הוא יכול לקנות בית. יש בדואים שקנו במיתר ובלהבים, ואם תשאל אותי הם היו צריכים להשקיע ולפתח את היישובים שלנו. אוכלוסייה חזקה צריכה להישאר, אבל הפתרון שלהם הוא קל. יש לא מעט בדואים חזקים שיש להם הרבה כסף".

אפשר להבין אותם. קשה להשוות בין היישובים: אחד מסודר ומטופח, השני פחות.

"אמנם אין חניה אצלנו ואין גינון, אבל תאמין לי שמאחורי החומה של הבית יש פנינה שלהבים אפילו לא מתקרבת אליה".

לא ברור איך ניתן לפתור את הבעיה הבדואית-יהודית המתעצמת בנגב, שדומה לשתי פיסות פאזל שהולכות ומאבדות את סיכוייהן להשתלב. עניין תרבותי, כלכלי וחינוכי, עם רשימת הבדלים ארוכה ומסובכת. רק בימים האחרונים סיפרה נערה יהודייה בעמוד הפייסבוק באחד מיישובי הנגב על מקרה קשה שחוותה.

לדבריה, במרכז היישוב המבוסס שבו היא מתגוררת, צעיר רעול פנים נשכב על מעבר החציה ונופף לה לשלום, כשהיא ברכבה. הצעירה, שהבינה שהוא חוסם לה את המעבר, מיהרה לנסוע לאחור, ומרוב בהלה התנגשה בתמרור תנועה. לדבריה, יצאו לפתע ארבעה צעירים נוספים והצטרפו לצעיר. אחרי שהצליחה להימלט מהמקום, כתבה הצעירה הנסערת פוסט בפייסבוק, שבו דרשה שמישהו ירים את הכפפה, אחרת יקרה אסון, כהגדרתה.

"הוריי הזדקנו בבת אחת מדאגה ומלחץ", מסכם בן, בנו של אריה שיף. "בשנה האחרונה התחלנו לראות את הקמטים על פניהם, ואבי לא ישן בלילות. הוא קם כמה פעמים בלילה, מסתכל מהחלון, תסמינים אמיתיים של פוסט־טראומה. הוא סובל מכעסים ומדיכאונות והולך לטיפול נפשי, כי מעבר לאירוע הטראומטי יושבת לו אבן על הלב, שהוא נטל חיי אדם - דבר שעומד בניגוד לאופי שלו".

בן אומר שהמשפחה לא שוקלת לעזוב את ערד. גם ליאור בר לא חולם לנטוש את עומר, היישוב שבו הוא מתגורר.

"אם צריך, אני מעדיף למות כשאני זקוף על שתי רגליים - מאשר ליפול על הברכיים", אומר בר, "פה נולדתי, פה אבי נתן את חלק מגופו כנכה צה"ל. אני שירתתי יותר מ־20 שנה במערך המילואים. אין לי ארץ אחרת".

• • •

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "המשטרה מנהלת מאבק נחוש ובלתי מתפשר בפשיעה החמורה באזור, ובפרט במחוללי הפשיעה, הבריונות והאלימות, באמצעות מגוון יחידות, כוחות ואמצעים משטרתיים. כל תלונה או דיווח המתקבלים במשטרה ומעלים חשד לביצוע עבירה פלילית, מטופלים מייד, ביסודיות ובמקצועיות, כדי לסכל ולחקור מקרי פשיעה תוך ליווי הפרקליטות.

"במקביל, המשטרה פועלת כל העת באופן יזום והתקפי נגד תופעות פשיעה שונות המטרידות ופוגעות בתושבי האזור, במישור הגלוי והסמוי, כדי לאתר ולהעמיד לדין את מחוללי הפשיעה באשר הם. לצד המשך האכיפה והעמקתה, כדי לטפל בתופעה ולמגרה לחלוטין, דרוש טיפול רב־מערכתי ושינוי שורשי עמוק מעבר לאכיפה משטרתית.

"משטרת ישראל תמשיך במאבק הנחוש והבלתי מתפשר נגד עבירות הנשק, ביישובי החברה הערבית ובכל מקום אחר, הכל כדי לשמור על שלום הציבור וביטחונו".

shishabat@israelhayom.co.il