נשאר במשפחה: החיים החדשים של אוהד חיטמן

לפני שלוש שנים, כשהיה בן 41, קיבל אוהד חיטמן קריאת אזהרה מכיוון בית החזה שלו. 14 שנים אחרי שליבו הרחב של דודו, עוזי חיטמן ז"ל, נדם בגיל 52, אותת גם גופו של האחיין שהוא צריך להיזהר.

"זה היה יום שני. השמעתי לרן, בן זוגי, שיר, והכנו ביחד ארוחת ערב. פתאום הרגשתי דקירות בלב וחשמל ביד שמאל. רן אמר לי: 'אתה בהתקף חרדה'.

"עכשיו, אני יודע מה זה התקף חרדה. אני נמצא הרבה בהתקפי חרדה. בעצם היותי אמן פעיל אני יודע מה זה, אפילו מחשבות כמו אם יגיע קהל או לא, אם השיר יצליח או לא יכולות לייצר לחץ - אבל זאת לא היתה חרדה. נסעתי לאיכילוב במונית, ובדרך התקשרתי לאחותי ענת. במיון חיברו אותי למכשירים, ואפילו צחקתי, כי הרגשתי טוב יותר.

"אבל אז קפצו עלי שלושה רופאים ואמרו לי: 'היה לך אירוע לבבי, ועכשיו אתה בשיא ההתקף. אם היית מגיע בעוד שעה, זה כבר היה שבץ'. עשו לי שלושה צנתורים. העורק הראשי היה חסום ב־95 אחוזים. בדיעבד, זה כנראה היה שילוב של גנטיקה, תזונה פחות מוקפדת ולחץ.

"אחרי יומיים חזרתי הביתה, ולעבודה חזרתי בתוך שבוע. לא באמת שיניתי הרגלים, אבל אני כן מקפיד יותר על תזונה טובה, עושה ספורט ובעיקר פחות מכניס את עצמי למצבי לחץ. הרגע שאני הכי שונא ביום הוא כשאני הולך בבוקר למטבח ומוציא מהמגירה השלישית את התרופות שאני צריך לקחת ללב. מדללים. זאת חצי דקה ביום שאני מתעב. פתאום נהייתי סבתא".

לא בדיוק. רצת זמן קצר אחר כך במרתון תל אביב.

"התקף הלב הרס לי את ההכנות למרתון הזה. הייתי אמור לרוץ 10 קילומטרים, והייתי בשיא הכושר. בסוף רצתי מאוד לאט, עם מאמן לידי, כשכולם מסביבי בהיסטריה שאני רץ שלושה שבועות בלבד אחרי התקף לב. אבל עשיתי את זה, כי כרגיל, שום דבר לא יעצור אותי".

• • •

הלב הוא לא החוט היחיד שמקשר בימים אלה בין חיטמן לבין דודו המפורסם, שהלך לעולמו באופן פתאומי ב־2004. כעת, ולראשונה בחייו, מעז חיטמן לעסוק ישירות בחומרים של עוזי ומגיש מופע שלם משיריו. "חיטמן שר חיטמן" יעלה ב־30 באוקטובר במוזיאון תל אביב, במסגרת פסטיבל הפסנתר 2021.

לפחות בתחילת דרכך היה נדמה שברחת כמה שיותר רחוק מהייחוס. רצית לבד.

"זה מדויק, אבל זה מדהים כמה קווים מקבילים יש ביני לבין עוזי, שלא קלטתי. אפילו התקף הלב. במשך שנים באמת נמנעתי מלשיר שירים שלו, או להשתתף בערבי מחווה לזכרו, בגלל הקלישאה של 'להצליח או להיכשל בזכות עצמי'.

"עוזי נפטר רגע לפני יציאת אלבום הבכורה שלי, כשהייתי בן 27, והוא הספיק להתארח בהופעה שלי ב־2004 בפסטיבל 'ימי זמר' בחולון. לא נהגתי להתייעץ איתו, אבל אני זוכר דיאלוגים בינינו".

הייתם קרובים?

"כן, אבל הרגשתי שהוא מחמיא לי, ובמקביל מזלזל. הוא יכול היה להגיד 'כל הכבוד שאתה לומד, אבל כל החברים שלך מהאקדמיה, שמזלזלים בי שאני לא יודע תווים, מלמדים את השירים שלי'. הוא היה אוטודידקט, לא ידע תווים".

למה הרגשת שהוא זלזל בך?

"היו קטעים שהוא לא נתן לי להיות שם. אני זוכר, למשל, ערבי חג אצלו בבית, כשהייתי נער. הוא סיפר בהתרגשות שהגשים חלום וכתב שיר לאריק איינשטיין והשמיע לנו את 'עכשיו התור לאהבה', עם הפסנתר המזייף והקול החורק שלו. הערצתי אותו, אבל אני ממש זוכר שהוא לא נתן לי להיות שם בשבילו.

"מצד שני, הוא עשה מחוות של דוֹד שהיום, כאבא שמתנדב בגני ילדים ובבתי ספר, אני יודע להעריך. כשהייתי בכיתה א' הוא הגיע ליום ההולדת שלי עם גיטרה. אני מודה שהציק לי שמשווים אותי אליו, הטריף אותי שהיו בטוחים שאני הבן שלו, אבל עם השנים למדתי לצחוק על זה ולהבין שלא משנה מה אעשה בקריירה, תמיד אהיה 'הבן של עוזי'".

מה דרבן אותך לעשות פתאום מופע משיריו?

"הגעתי לנקודה בחיי שבה אני מאוד בטוח בכישרון שלי. אני יכול להודות בפה מלא שזאת זכות גדולה להיות אחיינו. הוא אחד מאבות המזון התרבותיים החשובים שהיו בארץ, וזה לא ערב מחווה. זה יותר חשבון נפש שלי איתו ועם סבא שלי, אברהם, אבא של עוזי.

"במופע אשיר שירים שלי וכמובן את הלהיטים שלו. כל השירים משולבים באמירות שלו. מצאתי בתוך ערימה של מחברות וקלסרים שלו, שהבן שלו עידו הביא לי, רשימת בדיחות שעוזי כתב במחברת צהובה, וזאת חידה: אולי הוא רצה להוציא ספר בדיחות, או שכתב לעצמו קטעי קישור הומוריסטיים".

זה מופע של אחיין מעריץ, או שהרשית לעצמך גם לשנות דברים ולמתוח ביקורת?

"אני מרשה לעצמי גם להגיד ביקורת עליו על הבמה, אבל רק ממקום של כבוד, לא זלזול, כדי לתת את הפוקוס הנכון ליצירות שלו. יש שירים שאני חושב שהיו להם עיבודים לא נכונים, ובגלל זה הם לא הצליחו, ולכן אני מנסה לתת להם פרשנות משלי. למשל, 'תחנת ביניים', שהיה לו עיבוד מיינסטרימי, ואני הפכתי אותו לשאנסון תיאטרלי בעיבוד סשה ארגובי, שמכבד את המילים והלחן של עוזי. במופע אני משמר את ההרמוניות שכתב מתוך כבוד אליו, אבל צובע אותן בצבעים של 2021.

"אני ועידו, שהוא חבר טוב שלי, חווים ביחד תהליך מרגש, עוברים על הארכיון של עוזי. מצאנו שם שיר שהוא לא סיים לכתוב. ראיתי את הגרסאות והבנתי על מה הוא התלבט. ואז קיבלתי בשבילו החלטה: אני מלחין את השיר כמוהו ומקליט ושר בכוונה כמוהו. השיר נקרא 'לפנייך', והוא ייצא בקרוב כסינגל. כשהשמעתי אותו לאשתו של עידו ולאבא שלי - שניהם התחילו לבכות. אני שר ושומע את עוזי מעלי".

מה עוד הבנת עליו בעבודה על המופע?

"היום, כשאני מוזיקאי בוגר, אני יודע שעוזי עשה משהו כמעט לא הגיוני. הוא פרץ לכמה קהלים, ובהם ילדים, קהל מסורתי, לאומי - אבל הסתכל על זה שהרדיו לא השמיע אותו. הוא היה מתוסכל מזה. בעבודה על המופע קלטתי שאני בדיוק אותו הדבר כמוהו. עושה כמה דברים, אבל זה שגלגלצ התעלמו ממני 13 שנים - זה מה שמציק לי. פתאום ראיתי את הקווים המקבילים בינינו, וחשבתי שהכאב הזה אולי גנטי.

"איך הייתי רוצה עכשיו לשבת איתו ולהגיד לו 'אתה לא יודע כמה אהבו והעריכו אותך'. אם הייתי תופס אותו לשיחה ומדרבן אותו כמו שאני מדרבן היום אנשים אחרים, אני חושב שהוא לא היה כואב כל כך".

• • •

החודש יש לחיטמן כל הסיבות בעולם להיות מוזיקאי מאושר: מחזמר חדש פרי עטו התקבל לתיאטרון (אחרי ש"בילי שוורץ", המחזמר הקודם שלו, הפך לשלאגר); סרט תיעודי שליווה אותו ואת בן זוגו במסע להורות משותפת יוצא לאקרנים; שיר שכתב והלחין משמש חברה אמריקנית גדולה, בהזמנתה (אחרי ששמעה חומרים שלו במסגרת פיתוח הקריירה מעבר לים); הוא התמנה לתפקיד ראש תוכנית מחזות זמר בבית הספר למוזיקה רימון; וכמובן המופע משירי עוזי.

אבל חיטמן, על פי עדותו, מתקשה להתענג על התקופה המבורכת, ולא מסוגל לחבק את הקיים וליהנות ממה שקורה.

"זה משהו באופי שלי. אני אתן לך דוגמה: לפני יומיים קיבלתי בשורה מצוינת, שהמחזמר החדש שלי, 'השנה הכי יפה בחיי', יופק בקופרודוקציה של תיאטרון חיפה והתיאטרון הלאומי הבימה. כמה מוזיקאים בארץ יכולים להגיד ששני תיאטרונים רפרטואריים גדולים מעלים מחזמר מקורי שהם כתבו?

"אבל אני התרכזתי במילה 'אבל...', שנאמרה שם. אמרו שהמחזמר יעלה רק בעוד שנה. אז במקום לשמוח נכנסתי למרה שחורה של כמה שעות. עדיין כואב לי עכשיו, כשאני נזכר ומספר לך את זה.

"זה משהו שחוזר כל חיי. בסרט התיעודי עלי ועל רן צילמו אותי בפרמיירה של 'בילי שוורץ' בתיאטרון גשר. אפשר לראות שאני לא באמת נמצא שם, ושאני עסוק ברצון להיות בבית עם הילדים. בכלל, מ'בילי שוורץ' התחלתי ליהנות רק בהצגה ה־100. עד אז סבלתי. כל הזמן שאלתי למה השחקנים והנגנים טועים? האם אהיה אמן של מחזמר אחד? האם מעריכים אותי?"

גם בסרט, כשמדברים איתך על ההצלחה שלך, אתה עונה שרוב הדברים שעשית נכשלו.

"אם פעם שיר שלי לא היה עובר פלייליסט בגלגלצ, הייתי בוכה ארבעה ימים. היום זה השתנה אצלי. אחרי כמה דקות הבן שלי אומר לי 'אבא, בוא נכתוב קומיקס', או הבת שלי מבקשת שאשיר לה מהמחזמר 'אנני' - והכאב עובר לי.

"זה לא שעם הילדים פתאום ראיתי את האור. הכאב עדיין קיים, אבל הוא יותר קהה. אני חווה את זה בימים האחרונים. הבנתי שמה שהכי מרגש אותי, עם כל הקלישאה, זאת העשייה. אני מאושר רק כשאני עושה, לא כשאני מגיע לקו הגמר. היום יש בי השלווה שמאפשרת לי להסתכל על הדיכאון של לפני יומיים ולהגיד בסדר, תן לזה מקום ותמשיך".

הלכת לטיפול?

"רק טיפול אחד? חודשיים אחרי שהילדים נולדו, ואחרי הרבה לילות לבנים, הלכתי לטיפול במשך שנתיים. אחת לכמה שנים אני הולך, אני מאוד מודע לעצמי".

אנחנו נפגשים בבית החדש ברמת חן שבו גר חיטמן עם רן הרוש (43), מפיק פרסומות, והתאומים אוה וברי, בני 6 וחצי. המשפחה עברה לכאן מתל אביב לפני חודש: בית פרטי מרווח עם חצר גדולה, אולפן ביתי לאוהד ופינת עבודה לרן, כשאת פני הנכנסים לסלון מקבל פסנתר כנף. הקירות מעוטרים בציורי אמנות, על המדפים ספרים וחוברות תווים.

איך אתה כאבא?

"בעניין הזה הייתי כל הזמן ברגשי נחיתות מול רן. הרגשתי שהוא אבא מדהים עם סבלנות ורוגע, ושאצלי זה לפי מצב הרוח. לקח לי זמן להבין את העניין של המסוגלות ההורית. אני נותן את המאה אחוז שלי, אבל אני יותר חשוב לעצמי מאשר להיות 'האבא של הילדים'. הילדים שלי הרוויחו אותי כאבא ברגע שבחרתי להשקיע בעצמי.

"מה שהכי מרגש אותי היום זה שברי מתרגש להתחיל חוג קומיקס, ושאוה רוצה לשבת איתי לדייט בבית קפה ולדבר על מחזמר. לפני שנה היא אמרה לי: 'אני אהיה ילדת פסטיגל'. אמרתי לה: 'ומה תעשי אם לא תתקבלי?' והיא ענתה לי: 'אבא, אם לא הצלחתי באודישן, כנראה לא הייתי מספיק טובה ואני צריכה להתאמן יותר'. אמרתי לעצמי, אוקיי, החינוך הצליח. ואז היא חשבה רגע ותיקנה: 'לא, אני פשוט אעשה 'פסטי־אוה' עם האמנים שאני רוצה'. זאת הבת שלי. לאבא שלה סגרו את הדלתות ואף אחד לא היה מוכן להשתין על 'בילי שוורץ' - אבל הוא התעקש עד שזה קרה".

• • •

חיטמן מריץ בנייד סרטון שבו נראית אוה שרה בכישרון, כשהוא מלווה אותה בפסנתר. "זה לא שאני רוצה שתהיה מוזיקאית, אבל אני ללא ספק מזהה אצלה כישרון לבמה, לפרונט. בכל מקום שהיא מגיעה אליו אומרים עליה שהיא כובשת. היא מוזיקלית מאוד, שרה מצוין.

"ברי אובחן כמחונן, ותחומי העניין שלו לא בהכרח זהים לשלי. אני כותב איתו קומיקס, זורם איתו. הוא חולה על מיתולוגיות, ולפני שבוע אמר לי שהוא מפורסם כי דוד שלו, עוזי, מפורסם, אבא שלו, אוהד, מפורסם, והוא עצמו הופיע ב'אמא מחליפה' (ריאליטי שבו חיטמן התחלף לכמה ימים עם ג'קי אזולאי; מ"כ). הוא הודיע לי שהוא הילד הכי צעיר בעולם שפרץ חומת אש במחשב, ושהוא רוצה להיות האקר.

"היה לי פחד גדול שאנחנו פוגעים בילדים מעצם זה שיש להם אבא ואבא. כשאוה וברי היו בני שנתיים וחצי ניגשה ילדה לאוה ושאלה אותה: 'איפה אמא שלך?' אוה ענתה: 'אין לי אמא, יש לי הרבה אבאים'. בשלב מסוים הלכנו לטיפול אצל מדריכת הורים, כי הרגשנו שאנחנו רוצים להשתדרג כהורים. שאלתי את המטפלת אם לא פגענו בילדים כאבא ואבא. היא ענתה חצי בהומור: 'מה שלא תעשו - הם יבכו בעתיד על ספת הפסיכולוג שגמרתם להם את החיים'.

"אז כן, לאוה חסרות דמויות נשיות, כי כמה שנהיה רכים איתה - אני ורן לא נשים. למרות שאוה עושה לי טיפולי פנים ומאפרת אותי יפה. יש לה כמה דמויות נשיות בחיים, ובהן אמא שלי, אחותי וחברות קרובות.

"מיכל אמדורסקי היא חברה מאוד טובה שלנו, ואוה רואה בה דמות אימהית טובה. לפעמים היא אומרת 'אמא מיכל' ומסתכלת עלי. זה לא מלחיץ אותי, אני משחרר. רן יכול להילחץ מזה, אבל אני אומר, אני לא אישה, רן לא אישה - וצריך לקבל את זה".

במחזמר שלך, "השנה היפה בחיי", אתה נוגע באומץ בענייני הורות וזוגיות.

"התחלתי לכתוב אותו עוד לפני הקורונה. זה מחזמר שבו ארבע הדמויות הן הורים, ושם אני עושה חשבון נפש גדול עם עצמי כהורה, שם את האמת בפרצוף. המחזמר מתאר מה קורה לבני זוג צעירים ומצליחים כשיש להם ילד ראשון - והם מאמינים שהזוגיות לא תיפגע בגללו. זה כולל את התהיות והחיפושים והמחשבות גם על לכבוש ולפלרטט בחוץ".

דבר שקורה גם בזוגיות הפרטית שלך?

"תמיד שואלים אם אני כותב על החיים שלי, התשובה היא גם, ומן הסתם במחזה אני מקצין לצרכים דרמטיים. הדבר המדהים אצלי ואצל רן הוא שאנחנו בטוחים מאוד באהבה שלנו. אנחנו יודעים לשחרר, ומה שלא נעשה, לעולם לא נפגע אחד בשני. רן עומד לעשות עכשיו פרסומות מאוד גדולות עם כוכבים בינלאומיים, וכיף לי שהחבר הכי טוב שלי יכול לפרוץ בקריירה הכי גדול והכי חזק. אני מאושר בשבילו".

• • •

הוא בן 44, יליד רמת גן שהעביר את רוב ילדותו ברעננה. בן לדליה וחיים, בכירים בביטוח הלאומי, ואח בכור לתמיר (41) וענת (36) - שניהם מוזיקאים בעצמם. אחרי לימודיו בתיכון תלמה ילין, תקופה שבמהלכה הופיע גם בתוכנית "צעירי תל אביב", שירת בחיל החינוך, שם היה המעבד המוזיקלי של הלהקות הצבאיות. עם שחרורו למד ברימון ובאקדמיה למוזיקה בירושלים, ובגיל 28 הוציא אלבום בכורה שנקרא על שמו, וממנו יצא הלהיט הגדול "תגידי לו".

עד היום הוציא ארבעה אלבומים, אלבום בינלאומי כחלק מקבוצה ואלבום של המחזמר "בילי שוורץ" - יצירה שעליה עבד בתקופת לימודיו וב־2013 עלתה ב"חג המחזמר" בבת ים. הפריצה הגדולה הגיעה ב־2015, כש"בילי שוורץ", שמתאר את קורותיה של בילי, מזכירה במשרד רואי חשבון אפור שכנגד כל הסיכויים מנהלת סיפור אהבה עם כוכב אופרת סבון, עלה בגרסה מלאה בתיאטרון חיפה, בכיכובם של טלי אורן, מיקי קם ואמיר הלל. המחזמר הפך לקאלט, עם קהל מעריצים שהגיע שוב ושוב לצפות בו.

את רן הכיר ב־2007 דרך חבר משותף. "שנה וחצי היינו און אנד אוף, שיחקתי בו. הוא נורא הבהיל אותי כשאמר לי: 'אתה לא סטוץ, אתה לכל החיים'. עד אז חיפשתי רק מיטות חולות. אנחנו יחד רשמית מ־2008, ועוד מעט נחגוג 14 שנים כזוג. התחתנו ב־2012, כשהפתעתי אותו בניו יורק. שם אנחנו נחשבים לנשואים, בארץ לא".

בסרט רן אומר שהוא החזק ביניכם, ושאסור לו להישבר מולך.

"רן חונך שבכי הוא חולשה, ואני, אולי כי אנחנו משפחה של בכיינים, חונכתי שבכי משחרר. אני אומר לך שלידי הוא מרשה לעצמו להישבר. יש לנו בדיחה קבועה שבה אני תמיד אומר שרן הוא החומר ואני הרוח - ורן אומר שהרוח מביאה אבק. זה מסכם את מהות היחסים שלנו במשפט אחד. זה נכון שאני יותר משחרר, יותר רגשן. בחצי מהסרט עלינו אני נראה בוכה".

"רן ואוהדי", סרטה התיעודי של מירי פרלמן, יוקרן בבכורה ביום רביעי בסינמטק תל אביב, בנוכחות הבמאית וצמד גיבוריו (ובחודשים הקרובים יעלה גם בסלקום tv). הסרט, שצולם לסירוגין מ־2013 ועד 2021, עוקב אחרי בני הזוג, שמנסים שוב ושוב להיות הורים וחווים בדרך נפילות והתרסקויות. לצד הייאוש והרגעים הקשים בולטת גם היצירה והמוזיקה.

אוהד ורן פותחים לעיני המצלמות את ביתם וליבם, ומשתפים במסע המאתגר - מחיפוש תורמת הביצית, ההפלה שאירעה אחרי שכבר נמצאה פונדקאית, תחילת התהליך מחדש עם פונדקאית אחרת עד הלידה, וגם רעידת האדמה בנפאל שבה מצאו עצמם עם תאומים בני יומם. ברקע צפה ילדותם הפרטית, המורכבת לא פחות.

"הרעיון המקורי היה לתעד את תהליך הפונדקאות, החתונה, חג המחזמר עם 'בילי שוורץ' והאלבום השלישי שלי, 'המסע'. מי ידע שנעבור בדרך כל כך הרבה? את חוסר ההצלחה של האלבום, את סערות 'בילי' עד שעלה לבסוף לבמה, את ההפלה ואת רעידת האדמה? ואחרי כל אלה, את יודעת מה הסצנה הכי מרגשת עבורי בסרט? שבסיום קופצים בבת אחת כמה שנים קדימה - ורואים את אוה וברי כילדים בישראל".

• • •

ב־2003, כשהיה בן 25, אובחן חיטמן כחולה בסרטן בבלוטות הלימפה. "עברתי טיפולים כימותרפיים והקרנות, ולרגע החלמתי וראיתי את האור. אחרי חצי שנה הקלטתי את אלבום הבכורה - ויום אחד לפני סיום העבודה עליו הודיעו לי שהסרטן חזר. עברתי השתלת מח עצם, ובמשך יומיים נמצאתי בסכנת חיים. מאז החלמתי, ואני עושה בדיקות בכל כמה שנים".

את חוויית נפאל והפונדקאות, שזכתה לסיקור תקשורתי בזמן אמת, הוא מזכיר לצד המאבק בסרטן ו"עוד כמה דברים לא פרופורציונליים שעברתי בחיי" - ובהם היציאה מהארון.

"היציאה שלי, בגיל24, היתה די טראומטית. מול הוריי זה היה קשה. היו צעקות, והם קיבלו את זה לא קל, למרות שאני בטוח שהם לא הופתעו. אני זוכר את המפגש ההוא כטעון מאוד. היום אני חומל עליהם, אבל לא סולח. כשאני חושב על זה, בסופו של דבר, לי עצמי לקח שמונה שנים לקבל את המיניות שלי, וזה גם משך הזמן שלקח להם לקבל אותי. מה שמטורף זה שמרגע שבאו הנכדים, המיניות שלי כבר לא מעניינת את הוריי. אבא שלי משוויץ בתמונות עם הנכדים, ובביקורים שלהם אצלנו הם הולכים ישר לקטנים. גם החיבור בין המשפחות שלי ושל רן מטורף".

בסרט אתה אומר שאם היית יכול לבלוע כדור ולהפוך לסטרייט, היית עושה את זה.

"אבל אני מוסיף מייד שאז לא היה לי את רן. כן, לסטרייטים יותר קל להתנהל בעולם. רן ואני היינו צריכים כמעט מיליון שקלים לתהליך הפונדקאות, אנחנו לא נחשבים לנשואים בעיני הממסד פה, ויש את ההשפלה בצורך התמידי לתקן בטפסים מ'שֵם האם' ל'שם האב'".

אנחנו ב־2021. יש בכל זאת שינוי, כולל בתחום הפונדקאות בישראל לזוגות חד־מיניים.

"ממשלה והחלטות של בג"ץ זה חשוב, אבל יש דבר יותר משמעותי בעיניי: השינוי שרואים כבר בשטח. יש לנו חברה דתייה שביקשה שנספר לילדיה איך ברי ואוה הגיעו לעולם. היא הסבירה לי שהיא מחנכת אותם ליהדות, ויהדות היא סובלנות והקשבה. אני חושב שגם היהדות הולכת בסופו של דבר קדימה".

גם חיטמן מתקדם, וכבר חושב על האתגרים הבאים. "אחרי פסטיבל הפסנתר אני אמשיך לעבוד עם המפיקים המוזיקליים של המופע, תום גולדשטיין ושביט דרמר, על האלבום הבא שלי. אני לא נח. אני משתגע במנוחה. גם המחשבות שלי בלתי נסבלות. אני תמיד מרגיש שאני עדיין הילד החננה והלא מקובל.

"השבוע הייתי בתלמה ילין. הזמינו אותי ממגמת התיאטרון, שתעלה השנה את 'בילי שוורץ'. כשלמדתי בתלמה ילין ג'אז, הערצתי את תלמידי התיאטרון. הם היו כאילו המגניבים, ורובם לא התייחסו אלי.

"אז בהתחלה חשבתי שהנה, אני חוזר לתיכון שלי כמנצח, אבל את השיחה עם התלמידים פתחתי בסיפורים על הכישלונות שלי, כדי להעצים אותם. הקטע של לחזור לעבר ולהוכיח למי שהתעללו בי שהצלחתי יותר מהם - לא היה שם. זה נשמע רוחני, אבל הבנתי שהדבר שעושה לי טוב זה לעשות טוב לאחרים".

מה החלום הגדול הבא?

"לכבוש את הטוני, שיעריצו את המחזמר שלי. אבל גם אם אזכה - אני יודע שעדיין לא אהיה מרוצה".

פולני קלאסי.

"פולני קלאסי, וגם חולני קלאסי. גדלתי במקום הפולני שבו אתה צריך להיות 'הכי', וכשלא הייתי הכי - הייתי נכנס לדיכאון. זה מקום מתיש. היום אני לא מתחרה באנשים על מקום ראשון. אני מקיף את עצמי באנשים שהם מקום ראשון".

אי אפשר לסיים בלי לשאול מה פשר ה"אוהדי".

"לפני שהסרטן שלי חזר, נומרולוגית אמרה לי להוסיף את האות י' לשמי, כי זה ישנה לי את המזל. היה עוד רב שאמר לי את זה, והתעלמתי משניהם. ואז יצא שאיבדתי את תעודת הזהות, וכשהפקידה במשרד הפנים קראה לי בטעות 'חיטמן אוהדי?' - עניתי 'כן', וזה מה שהיא כתבה. השם הרשמי שלי כעת הוא אוהדי הרוש חיטמן. לכולם אני אוהדי, ורק כשרן כועס עלי הוא קורא לי אוהד".

Maya19.10@gmail.com