תיבת אתרוגים אחת, שעשתה את דרכה מהאי היווני קורפו לירושלים בשנת 1842, היתה בחזקת "אבן שנזרקה לאגם" ויצרה בו גלים רבים. גלים שהשפיעו רבות על החיים ביישוב היהודי הישן בארץ ישראל ותרמו להתפתחות החקלאות היהודית ולמפעל הציוני בארץ ישראל.
ההיסטוריה של האתרוגים בארץ ובמדינת ישראל כוללת שפע של עלילות, מאבקים, מריבות ו"קומבינות" שכמעט שאי אפשר לדמיין כשמביטים בפרי הקטן הזה, האתרוג.
עד לפני 150 שנים, גודל האתרוג בארץ ישראל על ידי פלאחים ערבים בלבד. בשכם וביריחו היה ריכוז של פרדסי אתרוגים, אך אזור הגידול העיקרי והגדול היה באום אל־פחם. האתרוגים הללו היו קטנים, כמושים ועלובים, אולם לא היה בהם חשש ל"הרכבה", אותו חיבור בין זנים שונים, הפוסל את כשרות האתרוג.
לעץ האתרוג גזע חלש, וכדי להגדיל את תפוקתו היו מרכיבים על הגזע החזק של עץ הלימון ענף של אתרוגים שנטמע בעץ, התפתח והניב תפוקה גדולה של אתרוגים. פעולת ההרכבה דרשה ידע חקלאי מתקדם, שלא היה בחזקת הפלאחים הערבים בזמנו.
"לא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאוננו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אל־פחם", כתב יואל משה סלומון בעיתונו "הלבנון" באמצע המאה ה־19, "כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת".
המסחר באתרוגי ארץ ישראל התנהל במשך מאות שנים על ידי כמה משפחות של סוחרים יהודים ספרדים מירושלים, שאתרוגים היו מומחיותם והידע שצברו הועבר לאורך הדורות מאב לבן. השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי היהודים הספרדים הירושלמים, אפשרה להם לנהל מסחר ער עם הפלאחים הערבים שגידלו את האתרוגים.
הכל התנהל על מי מנוחות, עד שבשנת 1837 החריבה רעידת אדמה עזה את רוב העיר צפת. בעקבותיה עברו חלק גדול מבני המשפחות האשכנזיות שנותרו בחיים לאחר האסון, צאצאי "עליית הבעל שם טוב" שבאו לצפת כמה עשרות שנים קודם לכן, להתגורר בירושלים.
בבואם לירושלים ראו סוחרי צפת האשכנזים כי טוב, והחלו לסחור באתרוגים גם הם. עובדה זו העלתה כמובן את חמת היהודים הספרדים בירושלים והקרע בין העדות הלך והתעצם.
עוד לפני כן, שתי מחלוקות אחרות העיבו על יחסי הספרדים והאשכנזים ביישוב היהודי הישן, הראשונה בנושא השחיטה והשנייה בנושא כספי החלוקה, אך נראה שריב האתרוגים, בעיקר בשל מה שהתפתח במהלך השנים הבאות, הביא את המתח בין הקהילות לשיא. כה רבה היתה העוינות, שעלה חשש לקרע ממשי בעולם היהודי, ללא אפשרות איחוי.
• • •
כמו במקרים רבים אחרים של מאבקי כוח הקשורים לענייני דת, הנושא הפיננסי הקשור לאתרוגים, שהוחבא כביכול מאחורי הקלעים, היה למעשה העילה המרכזית למריבה הגדולה ולעוינות שהלכה והתפתחה בין הספרדים והאשכנזים ביישוב הישן בארץ.
עם כל הכבוד למסורת היהודית ולשאר הדגשים הדתיים שנצעקו בקול על ידי הניצים, הספרדים והאשכנזים גם יחד, גודלו של שוק האתרוגים בארץ בשנים ההן היה כאין וכאפס לעומת הפוטנציאל הענק שהחל להתפתח בפני האתרוגים ה"ארצישראליים", שהיו אז חלומם הרטוב של היהודים בקהילות הגדולות של מזרח אירופה.
הללו השתוקקו להחזיק ולבצע את ה"נענוע" של חג הסוכות עם אתרוג מארץ ישראל והיו מוכנים לשלם את משקלו בזהב, ולא משנה גודלו וצורתו. למרבה צערם, קשרי התחבורה שהיו עדיין רופפים בין ארץ ישראל והגולה לא אפשרו שינוע ושיווק יעיל של אתרוגים מישראל לאירופה.
אתרוג "אורגינלי" מארץ ישראל היה מגיע לקהילה באירופה רק אם ביקר בה מישהו מאנשי שד"ר, אותם "שליחי דרבנן" שהיו מגיעים מהארץ לקהילות בגולה כדי לגייס כספים לישיבות וליישוב הישן. או אז היה מביא עימו השליח אתרוג מישראל ומכוון את דרכיו להגיע לקהילה האמידה בתקופה שלפני חג הסוכות.
באי בית הכנסת היו רוכשים מהשד"ר זכות להחזיק בידם את האתרוג לזמן קצר ולברך, ולאחר שכולם בירכו ושילמו על הברכה בהתאם, היה השליח עושה "מכרז" בין באי בית הכנסת, וזה שהצליח להעמיד את הסכום הגדול ביותר מבין כל חברי הקהילה היה רוכש את האתרוג הנדיר ומציגו לראווה ולגאווה בסוכתו.
בקיצור, האתרוג הישראלי בזמנים ההם הפך לכלי מרכזי בתעשיית ה"שנור", אולם רוב היהודים באירופה נאלצו להסתפק באתרוג ים־תיכוני, כאשר אתרוגי האי היווני קורפו הגדולים והמהודרים היו המובילים בשוק וגרפו הון עתק למגדלים היוונים ולמשווקים היהודים בני קורפו.
אי לכך, בקורפו של המאות ה־18 וה־19 שגשגה קהילה יהודית שבה סוחרי אתרוגים אמידים. הקהילה היהודית הגדולה בקורפו היוותה אז כעשירית מכלל אוכלוסיית האי, שמנתה כ־50 אלף איש. היחסים ביניהם לבין הנוצרים היו סבירים, ומאחר שגם בקורפו נאסר על היהודים לאורך תקופות רבות להיות בעלים של אדמה - חלקם נתנו ידם במסחר בינלאומי, כשהם מנצלים קשרי משפחה וקהילה ברחבי העולם.
בני קורפו הנוצרים צרכו מעט מהאתרוגים שגידלו לצורך ייצור מקומי של ריבה, ואת רובם מכרו בכל רחבי אירופה דרך הסוחרים מהקהילה היהודית. כך, גם המגדלים הנוצרים וגם הסוחרים היהודים עשו הון גדול משוק האתרוגים.
כאן נכנסת לתמונה תיבת אתרוגים אחת מקורפו, שאותה שלח לירושלים ב־1842 רב הקהילה היהודית באי יהודה ביבס, כשהנמען היה "הראשון לציון", הרב אברהם גאגין. התיבה היתה כאילו "מתנה", אך הסיבה האמיתית היא "תוכן שיווקי" וחיזוק מותג האתרוגים שגדלו בקורפו. ברקע, חשוב לזכור שאתרוגי קורפו נלחמו בזמנים ההם על השוק היהודי באירופה, בעיקר מול האתרוגים האיטלקיים והמרוקאיים.
סוחרי האתרוגים היהודים בקורפו חשבו שבעזרת המשלוח לרב גאגין בירושלים, יוכלו להוסיף למיתוג "אתרוגי קורפו" את העובדה ש"הראשון לציון" בכבודו ובעצמו עושה בהם שימוש.
העובדה שתיבת אתרוגים מקורפו הגיעה לארץ ישראל ונמצאת אצל "הראשון לציון" הגיעה לאוזניו של רבי יהודה הלוי מרגוזה, שהיה בן עדת הספרדים ורב הקהילה היהודית ביפו.
רבי יהודה, שנולד וחי בילדותו בעיירה דוברובניק שלחופי הים האדריאטי, השוכנת בקרבת קורפו, הכיר את איכותם של אתרוגי האי, והוא ומשפחתו אף עשו בהם שימוש בחג הסוכות. את השם מרגוזה, אגב, המוכר מהרחוב ביפו הקרוי על שמו, קיבל רבי יהודה מעיירת הולדתו, שכן רגוזה (Ragusa) היה שמה הקדום של דוברובניק. את השם יש להגות עם סגול מתחת לאות מ' וקמץ מתחת לאות ר', ולא כפי שרבים מבטאים, עם קמץ מתחת לאות מ'.
כך או כך, רבי יהודה עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1801, כשהיה בן 18. בשנים לאחר מכן החל להאמין בכל ליבו שאין להמתין לגאולה בחיבוק ידיים. הוא קידם את הרעיון, ההזוי לחלוטין בשעתו, שעל היישוב היהודי בארץ להתפרנס מעבודת כפיים, וטען כי "יש ליצור שינוי משמעותי בחיי היהודים בארץ ישראל ולהפוך את ההמתנה בחוסר מעש למעבר לעבודת כפיים יהודית ולהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל".
בשלב הראשון בדרך לקבלת האתרוגים מקורפו ולהגשמת תוכניתו החקלאית־ציונית, צעד רבי יהודה ב־1842 מביתו שביפו לעבר הנמל. הוא שלח מסניף הדואר האוסטרי טלגרמה ל"ראשון לציון", עם בקשה לקבל לידיו את האתרוגים לאחר חג הסוכות.
כשהגיעו אליו אתרוגי קורפו שבהם עשה "הראשון לציון" שימוש במהלך החג, ניגש רבי יהודה לשלב השני בתוכניתו. הוא רכש, יחד עם שני שותפים ספרדים בשם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, ובסיוע הקהילה הספרדית ביפו, שטח אדמה של 100 דונם מצפון־מזרח ליפו, על גדות ואדי מוסררה, הוא נחל איילון.
על השטח הזה הקים רבי יהודה את הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל. הוא נטע את האתרוגים שקיבל והתחיל להגשים את חזון העבודה העברית החקלאית הלכה למעשה. בפעולתו הזאת הוא החזיר לקהילה הספרדית את הכבוד שנלקח ממנה, בעקבות ההשתלטות האשכנזית על שוק האתרוגים בארץ ישראל ודחיקת רגלי הספרדים, כפי שאירע בשנים הקודמות.
חשוב להדגיש: השנה היא 1842, ארבעה עשורים לפני הקמת היישוב היהודי הראשון (פתח תקווה) וכ־55 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון. רבי יהודה, בעזרת מינוף תיבת אתרוגים אחת, היה למעשה החלוץ לפני המחנה במסע הגאולה היהודית של קרקעות ארץ ישראל ואולי אפילו הציוני האמיתי הראשון.
מדוע, אם כך, חוץ מרחוב על שמו ביפו, שכאמור שימש בה רב הקהילה היהודית, לא קיבל מעולם רבי יהודה את הכבוד המגיע לו על מעשיו פורצי הדרך ועל תרומתו העצומה להתפתחות המפעל הציוני בארץ ישראל? הייתכן שהסיבה לכך היא שההיסטוריה הציונית נכתבה על ידי מי שנכתבה? אולי.
• • •
על כל פנים, רבי יהודה מינה לניהול העבודה החקלאית בפרדס את ר' יעקב בן שמול, יהודי שעלה מטנג'יר שבמרוקו לאחר שעסק שם בגידול אתרוגים מרוקאיים, ששמם יצא למרחקים כבר אז. הוא ציווה על בן שמול להעסיק בעבודת הפרדס יהודים בלבד.
פרדס האתרוגים הלך והתפתח, אולם רבי יהודה ושותפיו התקשו לנהל אותו על בסיס יום־יומי ולכן החכירו אותו לגברת בשם לקלורינדה מינור, אמריקנית נוצרייה שעלתה לארץ ישראל מתוך אמונה שתקרב את הגאולה על ידי עידוד יהודים לעבוד את אדמת הארץ. הסכם החכירה התבצע רק לאחר שהגברת מינור אכן התחייבה שגם היא תעסיק בעבודה החקלאית יהודים בלבד, וכך היה.
הפרדס בתפתח במהירות והפך להיות גם חווה חקלאית ראשונה בארץ ישראל לגידול עצי הדר ופרי נוספים, למשל לימון, תפוז, אגס, משמש, חבושים, שקדים, תאנים ועוד. נוסף על כך, מהפרדס נלקחו לא רק אתרוגים לנטיעות נוספות במקומות אחרים, אלא גם שתילים וחוטרים של עצי הדר ופרי שונים שמהם התפתחו פרדסים רבים אחרים בארץ. לצד ההתפתחות, פרדס האתרוגים הפך לגאוות הקהילה הספרדית של יפו, שנוסף על הכבוד והיוקרה העניק לה גם מקום לבילוי ופיקניקים.
"כחמש עשרה משפחות - איש ואישה טף וזקן, יצאו עם בוקר בעגלתו של בעל העגלה ר' יוסף הורביץ המנגן, או 'יוסלי שפילער', מצוידים בכלי־בישול וצרכי אוכל", כתב על כך ישראל רוקח בספרו "פרדסים מספרים".
"הנשים בישלו מאכלי תאווה לרוב, ואותו בעל עגלה, לאחר שפירק את כל הכבודה בפרדס, היה נעשה 'כלי זמר' ומנגן בקלרינט, בכינור ובתוף לסירוגין. בעזרת ארבעת בניו, כולם 'כלי זמר' אמונים בכל הכלים, היה מנעים את השהייה בפרדס עד שקיעת החמה, שאז היה מחזיר בעגלתו את המשתתפים לנווה צדק, וזמן הנסיעה כמחצית השעה הלוך או שוב".
• • •
בשנת 1853, 11 שנים לאחר נטיעת פרדס האתרוגים, התחיל רבי יהודה להפעיל בכל הכוח את השלב השלישי: פיתוח תעשיית פרדסים והדרים בארץ ישראל. הוא הבין שבכוחו הדל לא תוגשם המטרה, ולכן ביולי 1853 הוא כתב מכתב למשה מונטיפיורי במקום מושבו באנגליה, מתוך מטרה לשכנע אותו לרכוש את הפרדס הראשון שהקים.
רבי יהודה סיפר למונטיפיורי שבפרדס יש כבר 5,310 עצי אתרוג, יחד עם עצי פרי והדר נוספים. "הריני מצהיר בזה שאני הוא הישראלי הראשון שבא הנה ליפו והתחלתי יחידי לעבד את האדמה על ידי נטיעת גן", הוא כתב, "ואילו יכולתי לבצע את תוכניותיי הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמא שלי. ואף הישמעאלים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה".
מונטיפיורי עצמו הגיע לביקור הרביעי שלו בארץ ישראל בשנת 1855, לא לפני שבדרך ביקר בקושטא, לשם נסע כדי לבקש מסולטן האימפריה העות'מאנית אבדילמג'יט הראשון להעניק לו "פירמאן" (צו מלכותי) המאשר לו לרכוש קרקעות בארץ ישראל לצורכי צדקה.
כבר באותה שנה עשה מונטיפיורי שימוש ב"פירמאן", לצורך רכישת האדמה שמחוץ לחומות העיר העתיקה שעליה הוקמו משכנות שאננים וימין משה. לאחר מכן הוא ירד לכיוון יפו, לבקר בפרדס של רבי יהודה, שהתכתב איתו בנושא יותר משנתיים.
מונטיפיורי התאהב ברעיון שהוא־הוא יהיה מי שיגרום לכך שיהודים יאחזו באדמת ארץ ישראל בדרך של עבודה חקלאית, שתחילתה בגידול אתרוגים ועצי פרי אחרים. הוא רכש את הפרדס ושינה את שמו ל"פרדס מונטיפיורי", אולם הפרדס לא הצליח כמקווה בשל שלל בעיות ניהוליות, עד שנעקר ועל שטחו הוקמה שכונת מונטיפיורי. עם זאת, הוא שימש כאמור לאורך שנים כבית גידול לפרדסי אתרוגים רבים בארץ ישראל, שנקראו אתרוגים "ספרדיים".
• • •
בסוף העשור השביעי של המאה ה־19, התרחשויות גדולות באזור הזניקו באחת את פוטנציאל שיווק האתרוגים מארץ ישראל לשוק הקהילות העצום של יהודי אירופה. בשנת 1869 נחנכה תעלת סואץ, והשיט באגן הים התיכון המזרחי הפך להיות בטוח. קווי אוניות מנמלי אירופה, ובהם נמלי מרסיי, אודסה, ונציה ועוד, התחילו לפקוד את נמל יפו. בשובן לאירופה, אותן ספינות נשאו בבטנן מטענים של תפוזי "Jaffa" מיפו, ולקראת סוכות גם את האתרוגים הגדולים, המהודרים והריחניים, פרי פרדס האתרוגים שבשליטת הקהילה הספרדית, ואתרוגים מפרדסים רבים אחרים שהוקמו מזרעי האתרוגים שיצאו ממנו.
סוחרי האתרוגים האשכנזים בירושלים, אותם אלה שעברו אליה מצפת, צפו בעיניים כלות בהגמוניה שחזרה לסוחרים בני הקהילה הספרדית, שהרי מי מיהודי אירופה ירצה כעת לצרוך אתרוג כמוש וקטן פרי מטעי הערבים? הקהילות היהודיות באירופה צורכות בשקיקה את האתרוג היפואי ומשלמות את משקלו בזהב.
בתגובה, הסוחרים האשכנזים בחרו בדרך של הטלת דופי חמור בכשרותם של אתרוגי יפו. "אתרוגי יפו מקורם בעצי הרכבה, שומו שמיים!!!", הם צעקו, ובמזימתם השתתף גם בית הדין האשכנזי בירושלים, שהוציא פסק דין בצורת "קול קורא" בגנות אתרוגי יפו, וכן העיתון "הלבנון" שבבעלות יואל משה סלומון, מראשי הקהילה האשכנזית בירושלים.
הקהילה האשכנזית בירושלים שלחה שליחים בהולים לנמל יפו, שם הם עלו על האוניות והפליגו למרכזי הקהילות באירופה כשהם נושאים בכליהם את פסק הדין של בית הדין האשכנזי בירושלים, הפוסל את אתרוגי יפו. כגיבוי, הם החזיקו בקטעי עיתונות משמיצים מ"הלבנון", האומרים בתמצית ש"אתרוגי יפו של בני העדה הספרדית אמנם מהודרים, יפים וריחם נעים - אך פסולים המה לשימוש בשל חשש להרכבה.
"אתרוגי ארץ ישראל המקוריים, המשווקים על ידי הסוחרים האשכנזים, הם האתרוגים היחידים ללא חשש הרכבה. כל משפחה שמברכת על האתרוג מיפו לא יוצאת כלל חובת ברכה, שכן ברכתה היתה לבטלה".
הספרדים, מצידם, לא קפאו על השמרים אלא נלחמו את קרב חייהם, שכן לא היה מדובר רק בעניין של כסף רב, אלא גם בכבוד. שוב ינשלו אותם ממעמדם בשוק האתרוגים?
לעזרתם בא ישראל דב פרומקין, מראשי העיתונות היהודית בארץ ובעל העיתון "חבצלת", שתקף בארסיות את המנהיגות האשכנזית בירושלים והאשים אותה בלא בפחות מ"מרמה והטעיית הציבור היהודי הקדוש".
הבליסטראות שוגרו מצד לצד, ובין הניצים נפתחה תיבת פנדורה איומה. זה קרא לשני "צורר יהודה וירושלים", ואילו השני כינה את רעהו "חבר להקת אנשי משחית, בן עצרת בוגדים", "אנשים חוטאים בני חרפת המין האנושי" ועוד "ברכות" שכאלה. כתבי חרמות של אשכנזים נגד ספרדים ולהפך נכתבו, והמרקם היהודי בארץ ישראל התפורר והפך את החיים לבלתי נסבלים.
• • •
בצר להם, הקימו אנשי היישוב ועדה ומינו לחבריה נכבדים מהעדה הספרדית והאשכנזית בירושלים. תפקיד הוועדה היה לצאת ולתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, לבקר בכל פרדס אתרוגים קיים ולהחליט מיהו פרדס כשר ומיהו פרדס בעל עצי אתרוג בלתי כשרים, עצי הרכבה.
מסעות הוועדה הפכו לסיפור אהבה לארץ ישראל. לכל מסע הצטרפו שני עיתונאים, אחד מ"חבצלת" והשני מ"הלבנון", ונוסף על דו"ח שהפיקה - חשיבות הוועדה היתה בכך שבפעם הראשונה התפרסמו תיאורי מסע מפורטים בעיתונות היהודית בארץ ישראל, תיאורים שנתנו לקוראים תמונה אחרת, מרעננת ואופטימית, של נופי הארץ הנפלאים שהיו כה שונים מהאווירה ומהרוח הרעה שנשבה בזמנים ההם במקומות היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר בירושלים, ביפו, בצפת, בחברון ובטבריה.
הקוראים ראו פתאום את ארץ ישראל בצורה אחרת, בתקופה שבה תושבי מקומות היישוב הללו לא יצאו מיישובם בדרך כלל. התפתח ז'אנר כתיבה עיתונאית חדש המפאר את נופיה ותכונותיה הנפלאות של ארץ ישראל ומפיץ אהבה גדולה לארץ, תופעה שתרמה ללא ספק להתפתחות ההתיישבות היהודית חדשה בארץ ישראל, החל מתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19.
לעניין דו"ח הוועדה בסוף פעילותה, הרי ש"גילוי נאות" לא היה שם. השולטים בוועדה היו אשכנזים, חלקם מבני משפחות סוחרי האתרוגים מירושלים. דו"ח הוועדה קבע ש"אתרוגי יפו הספרדיים מורכבים, לעומת אתרוגי אום אל־פחם, המקוריים". על בסיס עדות זאת, הכשיר בית הדין האשכנזי את אתרוגי אום אל־פחם שבשליטת הסוחרים האשכנזים, ופסל את אתרוגי יפו הספרדיים.
אחרי הגשת הדו"ח, המשיכו בארץ היחסים הקשים בין העדות. האשכנזים החרימו את האתרוגים הספרדיים, הספרדים החרימו את אלה של האשכנזים, אולם הבעיה הכלכלית הגדולה היתה שארץ ישראל איבדה את שוק האתרוגים בקהילות האירופיות. אלה מאסו מהוויכוחים ומהמריבות, משכו את ידיהם והותירו ואקום בשוק, שאליו נכנסו בעוצמה מגדלי האתרוגים והסוחרים מקורפו.
• • •
מה ששינה את התמונה הוא רצח אכזרי ומסתורי שהתרחש כמה ימים לפני חג הפסח של 1891, אז נמצא בחצרו של חייט יהודי בקורפו שק ובו גופה ערופת ראש ומבותרת של ילדה יהודייה בת שמונה.
בתוך זמן קצר להדהים, ובאופן מאורגן וזדוני, החלו להתפשט בקרב הנוצרים באי שמועה שקרית שהילדה לא היתה יהודייה אלא נוצרייה, ושהיהודים רצחו אותה כ"רצח פולחני", לצורך שימוש בדם להכנת המצות.
היתה זו כמובן עלילת דם שפלה שאורגנה על ידי אנטישמים בכוונת מכוון, אולם היא גרמה לגל פרעות אכזריות של הנוצרים ביהודי קורפו. עשרות יהודים נרצחו, מאות נפצעו, וכ־3,000 מתוך 5,000 יהודי קורפו - בעיקר בעלי היכולת מביניהם - נאלצו לעזוב את האי בחיפזון תוך מכירת רכושם בנזיד עדשים.
העולם היהודי נכנס לחרדה עצומה. היה זה פחות מעשור לאחר פרעות "הסופות בנגב" של 1882, שהתרחשו באימפריה הרוסית. בתגובה, היהודים החליטו להשיב מלחמה בדרך של הטלת חרם גורף על אתרוגי קורפו, תוך דרישה מכל הקהילות היהודיות בגולה להשתמש אך ורק באתרוגי ארץ ישראל.
כך הפכה הצרה האכזרית של האחד לברכה של השני. בעוד קהילת קורפו כמעט מתחסלת, כולל עסקיהם של סוחרי האתרוגים היהודים, סוחרי האתרוגים האשכנזים והספרדים בארץ ישראל מיהרו לאמץ את ההזדמנות ויצרו במהירות פשרה מפא"יניקית קלאסית. הם קראו לביטול מסקנות ועדת הבדיקה, וחיש קל הופק "קול קורא" שיצא מירושלים לעבר כל הקהילות היהודיות באירופה וקבע כעת ש"כל אתרוגי ישראל, ללא יוצא מהכלל, הינם כשרים וראויים".
רוב גדולי הרבנים האשכנזים בירושלים הצטרפו לקול הקורא וביטלו את איסור השימוש באתרוגי יפו, כמו גם איסור על כל אתרוג אחר תוצרת ארץ ישראל. כדי להבטיח שהפעולה השיווקית של כלל סוחרי האתרוגים בארץ ישראל, אשכנזים וספרדים כאחד, אכן תצליח בקרב הקהילות היהודיות באירופה, פתחו סוחרי האתרוגים בארץ בקמפיין שיווק נגטיבי ואגרסיבי נגד אתרוגי קורפו וקראו להחרמתם.
מסרי הקמפיין נפלו על אוזניים כרויות בעולם היהודי, ואתרוגי קורפו הוגדרו כעת כ"סמל צוררי ישראל כהמשך לאנטיוכוס הרשע" וכונו בשמות גנאי כמו "אתרוגים ממזרים" או "אתרוגי ארץ הדמים". החרם על אתרוגי קורפו הוצג כסמל יהודי גאה שממנו "יראו האנטישמים הארורים בקורפו וביתר מקומות כי עוז ביד היהודים לקום על נפשם ועל כבוד עמם ואמונתם".
כך, למעשה, קרסה באחת תעשיית האתרוגים המשגשגת של קורפו, אולם תעשיית האתרוגים הארץ־ישראלית, הן של הספרדים והן של האשכנזים, פרצה וצמחה, והמריבות העדתיות נשכחו כלא היו. או שאולי לא.
• • •
יותר ממאה שנים לאחר מכן, ישראל היא כבר זה שנים מרכז עולמי לגידול אתרוגים ולשיווקם בארץ ובעולם. כיום, מדובר בעסק שמגלגל על פי הערכות הון עתק, בעבור אתרוגים ביחד עם כלל מוצרי הסוכות כגון סכך, ערבה, הדס, לולב, קישוטים וסוכות מוכנות.
קרוב ל־800 אלף אתרוגים נמכרו בישראל בלבד בשנה שעברה, ועוד כמות גדולה יצאה לריכוזי יהודים בעולם, כשהשוק הגדול ביותר לאתרוגים נמצא כמובן בקרב הקהילות היהודיות בצפון אמריקה.
כיום, ההשתלטות היהודית־אשכנזית על גידול ושיווק האתרוגים בישראל הושלמה, שכן הערבים לא מגדלים יותר אתרוגים וגם אתרוגים ספרדיים אין יותר בשוק. פרט ל"אתרוג תימני", כל שאר האתרוגים נושאים שמות אשכנזים למהדרין כמו הלפרין, פרידמן, גרוס, שפירא, קירשנבאום ועוד.
האתרוגים נמכרים כיום לכולם ונרכשים על ידי כולם, כאשר לאתרוגי חלק מהמטעים אפשר למצוא תעודת הכשר כזאת או אחרת. היחידים שנבדלים מכל השאר הם אתרוגי כפר חב"ד, מטע שמקורו באתרוגי קלבריה שבדרום איטליה, שהיו מועדפים על הרבי מלובביץ' ומזרעי אתרוג ששלח לישראל הוקם מטע אתרוגים גדול בכפר חב"ד.
אבל גם כאן קיימת בעיה. הסיבה שהרבי מלובביץ' עשה שימוש באתרוגי קלבריה שבאיטליה קשורה במסורת משפחתית שהחלה כבר לפני 300 שנים, כאשר אבות אבותיו ברוסיה החליטו ש"אתרוגי קלבריה אינם מורכבים". א־מה־מה, רוב עצי האתרוג לפני מאות בשנים לא היו מורכבים, אולם השנים חלפו וגם בקלבריה החלו להרכיב עצי אתרוג על עצי לימון.
אז מה עושים עם פרדס האתרוגים הגדול שניטע בכפר חב"ד? החב"דניקים יאמרו שהם ממשיכים להשתמש באתרוגי קלבריה כי "האתרוג מקיים מצווה נוספת של הדר ויופי, ואין עוררין על כך שאתרוגי קלבריה הם היפים והמשובחים שבאתרוגים", מורכבים או לא.
כדי "להכשיר" את השימוש באתרוגי קלבריה, למרות העובדה הידועה שרוב אתרוגי קלבריה בימים אלה צומחים על עצים מורכבים, יוצאים מדי שנה משגיחים מטעם חב"ד לקלבריה, שטוענים שהם יודעים במדויק אילו עצי אתרוג שם אינם מורכבים. לטענתם, הם מקפידים על רכישת אתרוגי קלבריה לקהילת חב"ד רק מעצים אלה.
ויש גם את עניין המחיר. אתרוגי קלבריה יקרים הרבה יותר מרוב אתרוגי ארץ ישראל, לכן רק אלה שיכולים להרשות לעצמם מקרב חסידי חב"ד ירכשו אתרוג מקלבריה שבאיטליה ממש. השאר, יקנו את אתרוגי כפר חב"ד. במקביל, כדי להשלים את מצוות הפרי מארץ ישראל, משפחות היכולות להרשות לעצמן לרכוש אתרוג קלבריה ירכשו בדרך כלל גם את אתרוג חב"ד, ופעם ינענעו עם זה ופעם עם זה.
לעומת החב"דניקים, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, המוכר כ"חזון איש" ופעל בליטא, טען שעצי האתרוג היחידים שאינם מורכבים הם אלה הגדלים במרוקו ולאורך שנים רבות השתמשו חסידיו באתרוגים אלה. כיום קיים מטע אחד עם אתרוגים בשם "לוריא", שבעליו טוען בלהט לבלעדיות על אתרוגים שמוצאם ממרוקו.
• • •
מאז ועד היום, האתרוג הוא לא רק מי שזוכה למרב תשומת הלב מבין ארבעת המינים, אלא ספק אם יש חפצי פולחן יהודי רבים הזוכים להילה גדולה כמותו. ההשקעה והזמן שמקצה מדי שנה המאמין החרדי לרכישת האתרוג הם רבים, וכרוכים בבדיקות אינספור עם זכוכית מגדלת ובלי, בהתייעצויות, בליקוט מידע ובאיסוף קטעי רכילות, בקבלת חוות דעת ממומחים ובבילוי של שעות בשווקי ארבעת המינים.
אותו מאמין נהנה הנאה רבה מתהליך החיפוש אחרי האתרוג האידיאלי, כזה המהווה תמורה הולמת לתשלום ולמאמצי החיפוש. אין מאושר מאיש מאמין המציג בגאווה בפני חברו את האתרוג הנפלא שהצליח לשים עליו את ידו.
כיום, לרוב המשפחות החרדיות יש "מומחה" שחוקר ודורש מדי שנה עבור המשפחה, עד שלבסוף הוא רוכש את האתרוגים לכל בני המשפחה, על פי התקציב המוקצה לעניין. לרוכשי אתרוגים רבים יש את המוכר הקבוע שלהם, זה ששומר להם אתרוג איכותי מתחת למדף מדי שנה, "אתרוג מובחר ומהודר במיוחד בשבילך, במחיר טוב", ממש כמו נוהל שמירת ה"חצי לחם" בחנויות המכולת של שנות הצנע.
אין ספק שפרי עץ ההדר הזה, האתרוג, עשה דרך ארוכה מהימים שבהם רכבו סוחרי צפת וירושלים של אמצע המאה ה־19 על חמורים במשך ימים עד לפלאחים באום אל־פחם, לצורך ניהול משא ומתן על רכישת האתרוגים.
למרות הדם הרע והסכסוכים שנגרמו בגלל האתרוג במהלך 150 השנים האחרונות, הוא השפיע על המפעל הציוני בארץ ישראל וסייע להעמקת הקשר בין העם היהודי לארצו, ועל כך יש לברך מדי שנה, נוסף על הברכה המסורתית המושמעת מדי חג סוכות בשבחו של הפרי.
דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית (ע"ר) ועורך אתר "נוסטלגיה אונליין"