דרכי שלום: מחרדי אדוק לחייל במשטרה

החתונה של יצחק יעקב וייס בבני ברק לפני כחצי שנה, באמצע הסגר השני, היתה מרשימה במיוחד. בזה אחר זה נכנסו קרובי המשפחה ממשפחת האצולה של העדה החרדית, אחת הקבוצות הקיצוניות ביותר בחברה החרדית, לאולם שפעל באופן מחתרתי, וחייכו למצלמה. רק האח שלום בלט בחסרונו.

"רצו להוציא נגדי צו הרחקה, בני המשפחה שלי ועסקנים איימו עלי", מספר שלום. "בסוף החלטתי שאני לא רוצה לתת להם את הסיפוק ולהרוס לאח שלי את החתונה, אז החלטתי לוותר. התקשרתי אליו וביקשתי סליחה, זה מאוד כאב לי".

אנחנו יושבים בבית אביו המאמץ, אהרון גרנות, בקריית ארבע, ימים ספורים לפני ששלום (21) מתגייס לצה"ל, ומשם למשטרה, במסגרת שח"ם (שירות חובה משטרתי). הוא מחזיק בידו כוס קפה, שיערו מסורק והוא לבוש בקפידה. שום דבר במראהו החיצוני לא מסגיר את עברו.

לאורך שעה ארוכה הוא מגולל את סיפורו הדרמטי, הבלתי נתפס. סיפור שכולל חיים בתוך מסגרת נוקשה, התפכחות כואבת, נישואים כפויים לקטינה בניסיון להשאיר אותו בתוך משפחת האצולה החרדית, איומים על חייו ופיצוץ שהוביל אותו לברוח מהבית ולשבור את הכלים בניסיון לבנות חיים חדשים בעולם החילוני, שאותו הכיר כדבר הנורא ביותר שקיים עלי אדמות.

משפחת וייס מוכרת מאוד בעולם החרדי. היא משתייכת לחסידות דושינסקיא, מהחסידויות הגדולות של "העדה החרדית" - מסגרת קיצונית במיוחד, שהקהילות החברות בה מתנגדות לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ודוגלות באורח חיים מתבדל וסגור, בהתבדלות קהילתית ובהקפדה על דיבור ביידיש. היא מוכרת במיוחד בשל ההפגנות נגד חילול השבת בירושלים ונגד חילול קברים.

העדה החרדית מונה, על פי הערכות, 30-20 אלף בני אדם, רובם מתגוררים בשכונת מאה שערים בירושלים וברמת בית שמש ב', לצד ריכוזים קטנים יותר במודיעין עילית ובבני ברק. למרות שיעורם הנמוך יחסית, הם נחשבים לבעלי השפעה רבה בחברה החרדית, הן בהתנגדות העצומה לישראל ובהפגנות האלימות נגד המשטרה, והן בשל גוף הכשרות שלהם, "בד"ץ העדה החרדית" - מערך הכשרות הפרטי הבולט ביותר בישראל. גם אלו שלא תומכים בדעותיהם הקיצוניות, סומכים על הכשרות המחמירה שלהם.

בראש מערך הכשרות עומד הרב שמעון וייס, סבו של שלום. אחיו של הרב וייס הוא גאב"ד (גאון אב בית דין) העדה החרדית, הרב יצחק טוביה וייס, אחד מהמנהיגים העליונים של הקבוצה. אביו של שלום, הרב אהרון יהושע וייס, הוא יו"ר ה"כולל" של העדה - מוסד ללימודי תורה שנועד למבוגרים; ואחיו של שלום, אליעזר, הוא ראש מחלקה במשחטה של העדה, תפקיד שממנו אפשר להתקדם לדרגות הניהול של הקבוצה הקיצונית. דוד של שלום, גבריאל דוידוביץ', הוא הגבאי של אדמו"ר החסידות והמשגיח של ישיבת דושינסקיא בירושלים.

שלום הוא העשירי מבין 16 ילדיהם של אהרון יהושע ורבקה וייס. בני המשפחה מתגוררים במאה שערים, והיה ברור שהוא ילך בדרכם.

"כנער הלכתי ישר בתלם שציפו ממני", הוא אומר. "בבית דיברנו רק יידיש, אסור היה לדבר עברית. הייתי הולך למכולת עם פתק מההורים בעברית, בלי לדבר מילה. זה היה מאוד קשוח. אתה נכנס למכולת, וכולם מסביב מדברים עברית, כמו יקום מקביל. אתה נכנס, נותן את הפתק, מקבל את המצרכים, והולך".

שכונת מאה שערים ידעה במהלך השנים מהומות והפגנות רבות, האחרונה שבהן ביום שני שעבר, כששוטרים פרצו לתוך השכונה המסוגרת בכוחות גדולים בחיפוש אחר קיצונים ששרפו דגלים ופרחים שהוצבו על קברי חיילים בהר הרצל. עשרות ילדים ומבוגרים התקבצו סביבם, קראו לעברם "נאצים" ויידו בהם אבנים.

כילד, גם שלום היה שם, והשתתף בהפגנות כאלו. "לפני כל הפגנה יש מעין 'ישיבת ממשלה', שבה משתתפים סבא שלי ודוד שלי גבריאל, שם מתקבלות כל ההחלטות. אני תמיד הלכתי להפגנות, בעיקר כי זה סקרן אותי ופחות כי רציתי להפגין. אבל אי אפשר לעמוד מהצד. פתאום אתה מוצא את עצמך צועק 'נאצי' וזורק דברים. מדי פעם הייתי יוצא הצידה ומנסה לדבר עם השוטרים בעברית שבורה, סקרן אותי להבין את הצד שלהם".

בגיל 13 נשלח שלום לישיבה קטנה של חסידות דושינסקיא בבית שמש, אחד ממוסדות העילית של החסידות. בחלוף הזמן, התחיל לפקפק במסרים שקיבל בבית ובישיבה. אחד האירועים שהובילו לכך היה עימות עצום בתוך העדה החרדית ביחס לגילוי מערות קבורה בבית שמש. הרב יצחק טוביה וייס ורוב חברי העדה החרדית תמכו בעמדת הארגון הקיצוני אתרא קדישא שמדובר בקברי יהודים ואסרו את הבנייה, אבל הרב משה שטרנבוך, ראב"ד (ראש אב בית דין) העדה החרדית ומעין אדמו"ר לא רשמי, פסק כי הקברים אינם של יהודים, וכי אפשר להמשיך לבנות באזור.

"זה הפתיע אותי", אומר שלום וייס. "בפעם הראשונה גיליתי שלא הכל חד משמעי בעדה החרדית, שייתכנו עוד דעות".

בגיל 16 הוא אזר אומץ ופנה לאביו בבקשה חריגה: ללמוד בישיבה של חסידות צ'רנוביל באשדוד, שאינה שייכת ל"עדה" ונחשבת למקלה יותר מהחסידות שבה גדל. "אבא שלי לא הסכים בשום אופן, אבל לא ויתרתי. אחרי כמה שבועות של לחץ, הוא נשבר".

שלום החל ללמוד באשדוד, ושם נחשף לחיים חדשים. בישיבה החדשה למדו ודיברו בעברית, ובפעם הראשונה בחייו, הוא דיבר בשפה הרשמית של מדינת ישראל. "בהתחלה מאוד הסתבכתי עם המילים, לפעמים אפילו פחדתי לדבר עם חברים ללימודים, כי לא ידעתי איך להביע את עצמי. לאט לאט למדתי את השפה.

"בסופי שבוע, כשחזרתי הביתה, הייתי חייב לדבר שוב ביידיש. כשחבר התקשר ודיברתי איתו בעברית, אמא שלי היתה מתעצבנת ודורשת ממני לעבור ליידיש או לצאת החוצה. לרוב עברנו ליידיש לבקשתה.

"בישיבה באשדוד לא הקשו עלי בשטויות. יצאתי לעולם. פתאום גיליתי שאפשר ללכת לים עם בני הישיבה, שאפשר לצאת לטיולים. הבינו אותי יותר. אבל אחרי חצי שנה נסגרה הישיבה, מסיבות כספיות. אבא שלי דרש שאלך ללמוד בישיבה של החסידות שלנו בירושלים, ואני רציתי ישיבה של חסידות אחרת. ישבתי בבית חודש. כשראו שאני לא משתכנע, איימו עלי. הביאו את דוד שלי, גבריאל. ניסיתי להסביר להם שלא אסתדר בישיבה, שלא אצליח, אבל הם סירבו להקשיב.

"בסוף, האדמו"ר של החסידות שלנו, רבי יוסף צבי דושינסקי, התערב וקבע שאני חייב ללכת ללמוד בישיבה. זה היה סוף הדרך, כבר לא יכולתי להתווכח". 

שלום נכנס לישיבה. בשעות הערב עבד בעבודות מזדמנות והחל להרוויח כסף. "קניתי MP3, ובזמן הלימודים הייתי הולך לפארק מאחורי הישיבה ומקשיב למוזיקה בהסתר. למזלי, אף אחד לא ראה אותי. אחר כך היו שואלים אותי לאן נעלמתי, וכעונש מעיפים אותי מהישיבה לתקופה מסוימת. הייתי נכנס לאדמו"ר ומתחנן שייתן לי לחזור, והוא היה מאשר. כך קרה שוב ושוב".

חשבת לעזוב את החסידות?

"לא, להפך. הקשר שלי עם האדמו"ר התהדק מאוד, היתה לי דלת פתוחה אצלו. עד גיל 18 הוא היה הדמות היחידה שהערכתי. הוא ראה אותי אז כבחור שרוצה להיות טוב ושקשה לו, ולכן ניסה לחזק אותי והחמיא לי כשהצלחתי בלימודים. הוא גם צעק עלי כשהיה צריך. בטישים שלו היה נותן לי לשבת קרוב אליו, וכשהיתה לי בעיה עם ראש הישיבה, הוא טיפל בזה אישית. בשנתיים האלה, כל מה שהאדמו"ר אמר היה קדוש מבחינתי".

בינתיים, קיבל שלום צו ראשון מצה"ל. "בחסידות שבה גדלתי, כשאתה מקבל צו ראשון, כולם מתחילים להילחץ, 'רק שלא תגיע לנאצים'. העסקנים פנו אלי ואמרו לי ללכת לפסיכיאטר שעובד איתם ומקבל שוחד. אתה בא אליו כאילו משוגע, עם חליפה קרועה ובמבה מרוחה על הפנים. הוא כותב מכתב ללשכת הגיוס, ומשם מתקדמים. יש כאלה שמקבלים מייד פטור, ויש כאלה שהצבא לא מוותר להם על הצו הראשון. אצלי הודיעו לי שאני צריך להגיע.

"לפני שנסעתי ללשכת הגיוס, העסקנים הדריכו אותי. אמרו לי כל פרט ופרט. הורו לי להביא איתי מכוניות צעצוע ולשחק איתן על השולחן, ולשתות קולה מבקבוק של ליטר וחצי, כך שהכל יישפך. לא החמיצו שום פרט.

"אבא שלי בא איתי כדי לוודא שהכל עובד כשורה. חשתי פחד מוות. הלכתי כמו משוגע מול מאות אנשים, צחקו עלי. זה היה ממש משפיל. במשך שבע שעות הייתי שם, שיחקתי את המשחק.

בסוף הכניסו אותי לקב"ן. אחרי עשר דקות הוא שאל אותי אם אני רוצה לחתום על פטור מגיוס, והזהיר שאין דרך חזרה. אבא שלי אמר שאני רוצה. חתמתי".

הוא המשיך ללמוד בישיבה, אבל הבעיות שם לא פסקו. בגיל 18 ביקש מאביו ומהאדמו"ר לעזוב את הישיבה ולצאת לעבודה, מעשה שלא ייעשה בחסידות. "היו לי ויכוחים עם ההורים שלי ועם המשגיח. בסוף האדמו"ר אישר לי לצאת לעבודה לכמה שעות מדי יום".

הוא החל לעבוד כסייע בארגון החרדי "שיח סוד", שמסייע לבעלי מוגבלויות במגזר החרדי באמצעות מערכת חינוך משלו. בתחילה למד בישיבה בבוקר, יצא לעבודה לכמה שעות, ושב ללימודים. אבל אחרי כמה שבועות הציעו לו בארגון עבודה במשרה מלאה, והוא הסכים - למורת רוחם של הוריו ושל ראשי הישיבה.

"כשיצאתי לעבוד, היה לי יותר זמן לחקור ולבדוק את העולם שמסביבי. ואז קניתי סמארטפון בכסף שחסכתי. החבאתי אותו מתחת לכרית כדי שלא ימצאו אותו, אבל אבא שלי גילה את המכשיר וסיפר לראש הישיבה, הרב אהרון שמואל לושינסקי".

דודו של שלום התערב והורה לו להרוס את המכשיר, אך שלום סירב בתוקף. המכשיר נותר אצל הדוד, ולא חזר עוד.

שלום המשיך לפרוץ גבולות בתוך החסידות. "בשלב מסוים החלטתי לנסוע לשבוע לקברי צדיקים באוקראינה. אבא שלי הסכים, אבל דרש שאחד האחים שלי ייסע איתי, כדי לשמור עלי. אחי דאג שאוריד משקפיים בשדה התעופה, כדי שלא אראה נשים לא צנועות. בטיסה הוא דאג שאלמד כל הזמן".

ביום שובו לישראל, חיכתה לשלום הפתעה: אחיו הציע לו שידוך.

"זו היתה בחורה בת גילי, נפגשנו בבית של אחיה, ודיברנו לילה שלם. החיבור בינינו היה מיידי, אבל בבוקר בני המשפחה שלי שאלו את האדמו"ר אם להמשיך, והוא אמר שלא. לא הסביר למה, רק אמר 'סיעתא דשמיא'. האדמו"ר יודע מה אלוהים רוצה.

"התאכזבתי מההחלטה שלו, אבל אז החיבור שלי איתו היה עוד חזק, ומה שהוא אמר היה קדוש. מי יודע איפה הייתי היום אם הוא היה מאשר את השידוך והיינו מתחתנים.

"כבחור ישיבה ניסיתי למצוא את עצמי. הרגשתי כאב שלא יכולתי לספר לאף אחד, כי אף אחד לא הבין אותי, אז הוצאתי אותו החוצה באמצעות מוזיקה. יצרתי גרסת כיסוי לשיר פופולרי ביידיש שיצא במגזר החרדי באותו זמן, 'זכרני לחיים, מלך חפץ בחיים'. זה מאוד תפס בחסידויות בכל הארץ. התחלתי לשיר באירועים - בר מצוות, שבע ברכות וחתונות קטנות. בכל לילה הופעתי בשני אירועים לפחות. ההורים שלי דווקא היו מרוצים, כי במגזר זה נחשב לכבוד".

מאחורי הקלעים היה שלום מסובך עד צוואר עם אחד הגופים הידועים לשמצה במגזר החרדי - משמרת הצניעות.

"הם שמו עלי עין אחרי שעזבתי את הישיבה והתחלתי לעבוד. איימו להרביץ לי אם אצא עם בנות, הלחיצו את המשפחה שלי. אחד מבכירי 'הוועד', תושב בית שמש, ביקש ממני לבוא אליו. ידעתי בדיוק מה הוא רוצה, השם שלו מוכר מאוד בחברה החרדית. פחדתי מאוד. לקחתי איתי גז פלפל ונסעתי אליו.

"כשנפגשנו, הוא התחיל לאיים עלי. אמר שאולי תקרה לי תאונה, ואף אחד לא יידע מי עשה את זה. שישפילו אותי, את המשפחה שלי. אמרתי לו, 'אתה לא מאיים עלי. אני מוכן לבוא איתך לגג של הבניין ושתעיף אותי למטה, כי אין לי מה לחפש בעולם החרדי'. והלכתי.

"זמן קצר אחר כך, האיש הפך את עורו לגמרי. התחיל להתייחס אלי כאל חבר שלו, הביא לי שדכנים שהציעו לי שידוכים ועסקנים שהציעו לי עזרה נפשית. כל העסקנים של העדה החרדית קפצו עלי.

"אחרי חודש הוא שוב פנה אלי והציע לי שידוך עם נערה בת 16, תושבת מאה שערים מהעדה החרדית, מחסידות אחרת. "הייתי בן 19, 'זקן' במושגי שידוכים. הסכמתי להיפגש איתה. הפגישה היתה בת שעה בלבד בדירה של מכרים, ועוד באותו לילה התארסנו.

"כולם מהצד שלי שמחו שאני מתחתן, כי הם כבר חששו שאני עומד לצאת בשאלה. התלהבו שאשתי תהיה מישהי ממאה שערים, ולא משכונת רוממה, למשל; בחסידות הזאת, אפילו שכונות שונות הן עניין בעייתי. רוב הבנות החרדיות היו פסולות בעיניהם.

"פגשתי את שרה (שם בדוי) כמה פעמים בסתר וידעתי שאני לא רוצה להתחתן, אבל היה עלי לחץ חברתי עצום ופחדתי לומר לא.

"שום דבר לא הלך חלק. ההורים שלי רצו שאתחתן בירושלים, אבל לא הסכמתי, רציתי חתונה נורמלית בבני ברק. ההורים שלה לא תמכו בחתונה, חשבו שאני ליברלי מדי ולא הסכימו להשתתף בעלות, ולכן אני שילמתי מכספי במקומם חצי מעלויות החתונה, וההורים שלי על החצי השני. היו דיונים מכל צד איך אתלבש אחרי החתונה, האם כמו בני החסידות, או בסגנון יותר ליברלי".

החתונה נערכה ארבעה חודשים אחרי הפגישה הראשונה. דקות אחרי סיומה התגלע קרע חדש בין בני הזוג להוריהם. "אצלנו בעדה נהוג שהאישה מגלחת את הראש לאחר החתונה ומכסה עם מטפחת, אבל שנינו לא רצינו בכך. שרה רצתה פאה או מטפחת בלי גילוח הראש. אני מצידי אמרתי להורים שלי שאני לא רוצה ללבוש מכנסיים קצרים וגרביים בחוץ, כמו בחסידות. הכל התפוצץ.

"יום אחרי החתונה התחילו איומים מצד ההורים שלה, שינתקו איתנו קשר. היו אירועי 'שבע ברכות' (חגיגות שנהוגות בשבוע שאחרי החתונה; ח"ג) שאליהם ההורים שלי לא באו, ובאחרים ההורים שלה לא באו".

השניים עברו להתגורר בדירה שכורה ברחוב בר אילן, מרחק קצר משכונת מאה שערים. "ליברלי, אבל מספיק קרוב להורים, כדי שיוכלו לשים עלינו עין", שלום מחייך. אבל העימות על השיער של שרה לא נגמר.

"אבא שלי אמר שאם היא משאירה את השיער שלה או הולכת עם פאה, היא לא נכנסת אליהם הביתה. הלכתי לבית של הוריי ביום שישי והתחננתי. אמרתי שיש אופציות - למשל, שהיא תהיה בבית שלהם עם מטפחת. אבל הוא סירב. אחרי שעתיים של תחנונים ובכי יצאתי מהבית, והתחיל נתק עם ההורים שלי".

חצי שנה לאחר החתונה, כשהוא בן 20, החליט שלום לעשות מעשה, לטובת העתיד המשותף עם רעייתו. "נמאס לנו שכל העיניים של החסידות ושל המשפחה עלינו, והחלטנו לעבור לפתח תקווה, בלי לשאול אף אחד. לא את האדמו"ר, לא את העסקנים ולא את ההורים. בשלב הזה כבר מאוד רציתי להיות בעולם החילוני, היא לא ידעה על זה, אבל פחדתי, כי כל החיים שלי שמעתי את התעמולה נגד החילונים, שהחיים שלהם איומים. חשבתי שאם אצא בשאלה - אתאבד, זה מה שסיפרו לי.

"כשעברנו לפתח תקווה כבר הייתי בלי חליפה וכובע, אבל עדיין עם הפאות, עם חזות חרדית. המשכתי לעבוד ב'שיח סוד' בירושלים. העסקנים שעזרו לי אחרי החתונה מטעם החסידות לא עזרו לנו כלכלית, כי עזבתי את ירושלים והתנתקתי מהחסידות. בינתיים נקלענו גם לקשיים בבית, לשרה היה קשה מאוד להתמודד עם המצב".

שלום ביקש לפנות לעזרתו של האדם שהעריץ, האדמו"ר של החסידות. "קבעו לי פגישה איתו במוצאי שבת ב־2 בלילה. לבשתי חליפה ושטריימל ולקחתי מונית לירושלים. הוא הקשיב לי בעניין, והייתי בטוח שיעזור. אבל אז, כשביקשתי עזרה, הוא התחיל לצעוק עלי. אמר לי בזעם: 'אתה לא בקשר, עברת דירה, ועכשיו אתה בא לעזרה?' הוא צעק וצעק.

"אמרתי לו: 'אתה יכול לכעוס עלי, אבל אפשר לסגור את כל החשבונות אחר כך? כי עכשיו אני במצוקה'. הוא אמר שיחשוב על זה, ושלא בא לו לעזור לי. 

"זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שם החלטתי שזהו, שנמאס לי מהעולם החרדי. האדמו"ר היה אדם שסמכתי עליו, ואחרי שהשקעתי ובאתי עד אליו באמצע הלילה מפתח תקווה, הוא זרק אותי מהדלת בלי כלום, השפיל אותי ואכזב אותי". 

עוד באותו ערב סיפר שלום לשרה על החלטתו לצאת בשאלה. לתדהמתו, אמרה לו שגם היא מהרהרת בעניין כבר תקופה לא קצרה.

"למחרת כבר הורדתי את הפאות. נאלצתי לעזוב את העבודה ב'שיח סוד', כי הדרישה שלהם היתה שאנשי הצוות יהיו חרדים. התחלתי לעבוד עם מאכער חרדי שעסק בקנייה ומכירה של טלפונים סלולריים. אחרי זמן קצר נפרדתי משרה.

"עברתי לאילת, מצאתי שם עבודה כמלצר במלון דן פנורמה. זה היה הזוי. פתאום אני בשיא החילוניות. עובד בשבת, לא מכיר שום דבר מהעולם החרדי. זה לא היה כמו בתל אביב, שאפשר לנסוע לירושלים כשרוצים, לחזור טיפה לחיים הישנים. באילת אתה בסוג של חוץ לארץ, והשינוי היה קשה מאוד". 

במשך חצי שנה הוא התגורר בחדר במלון, ואף התקדם לתפקיד של אחראי משמרת. "היו לי חברים, אבל הרגשתי שאני לבד בחיים. בשבת כתבתי פוסט בפייסבוק שבו סיפרתי שאני לבד בחדר, שאני לא יכול עוד.

"פתאום קיבלתי הודעה מאדם בשם יוסי שוורץ. הוא סיפר שגם הוא היה חרדי, ושעוזרים לו בעמותה בשם 'עושה חיל', שפועלת בקריית ארבע ובעוד מקומות בארץ ומסייעת לחיילים בודדים שהיו חרדים.

"הוא נתן לי את מספר הטלפון של אהרון גרנות, שמנהל את העמותה. לא הצלחתי להתאפק וכתבתי לו הודעה בשבת, הוא ראה אותה במוצ"ש. הוא התקשר אלי באמצע משמרת, ואמרתי לו שאני מסיים ב־1:30 בלילה. הוא אמר: 'אין שום בעיה, תתקשר'.

"התקשרתי אליו באמצע הלילה. זה היה הזוי, סיפרתי לו על כל החיים שלי. לא ידעתי אם הוא יקבל אותי, כי הוא דתי. הסברתי 20 פעמים שאני חילוני לגמרי, אבל זה לא עניין אותו. הוא אמר לי שאני יכול לבוא אליו הביתה. זו היתה הפעם הראשונה אחרי שנה מחוץ לחסידות, שמישהו היה מוכן לקבל אותי".

שבוע לאחר השיחה, באפריל 2020, הגיע שלום לפגישה עם אהרון בקריית ארבע. ימים ספורים לאחר מכן עזב את עבודתו במלון ועבר לגור עם שני שותפים בדירה שמפעיל אהרון ביישוב.

"חיפשתי משפחה, מקום שבו יאהבו אותי", הוא אומר. "ארגונים אחרים, כמו 'הלל' ו'יוצאים לשינוי', פנו אלי כשיצאתי בשאלה והציעו עזרה משפטית, אבל זה לא מה שחיפשתי. חיפשתי משפחה".

שלום החל להתרגל לחייו החדשים. הוא מצא עבודה כמלצר במלון כרמים שבהרי ירושלים, אבל עם סגירת המלון בתקופת הקורונה, נאלץ לעזוב. במקביל, הכיר לעומק את חבריו לדירה, חיילים בודדים, ונחשף לעשייה הצבאית שלהם. הוא אמר שישמח להתגייס ולשרת במשמר הגבול, אבל אינו יכול, מאחר ששוחרר על סעיף נפשי.

גרנות החל לפעול למען גיוסו. בזכות היכרותו עם קצינים בכירים בלשכת הגיוס, הוא הצליח להשיג לשלום זימון לפסיכיאטר, ושם הוכיח הצעיר שאינו סובל משום בעיה נפשית.

בתחילה דרש צה"ל משלום להתגייס למקא"ם (מרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות בחוות השומר), כנהוג עם צעירים בעלי עבר בעייתי, אבל בהתערבות של מפקד בסיס מיטב, אל"מ נמרוד ארזואן, שהבין שהסעיף הנפשי אינו אמיתי, ובסיוע של המפכ"ל החדש, רנ"צ קובי שבתאי, נמצא לו פתרון עוקף: במקום שירות במג"ב, שמותנה בהכשרה ראשונה במקא"ם, הוא יגויס למשטרה במסגרת שח"ם.

בפברואר האחרון, עוד לפני מועד גיוסו, החליט שלום להצטרף למשטרה כמתנדב. "כשהתחלתי את קורס המתנדבים עדיין לא הייתי בטוח שאתקבל לשח"ם, והיה לי חשוב להיות בצד השני, זה שנמצא מול המפגינים החרדים. רציתי לכפר על מה שקרה לי בגלגול הקודם של חיי.

"כשקיבלתי את ההודעה שאוכל להתגייס למשטרה, התרגשתי מאוד. לפני שבועיים הייתי בהפגנה ליד ביתר עילית, כמתנדב, והמפגינים קלטו שאני מדבר יידיש. הם התחילו לקלל אותי, אבל אני הרגשתי רק גאווה".

בשבוע שעבר הוא נכנס בשערי הבקו"ם והתחייל. בעוד כשבועיים, כשיסיים את הטירונות, הוא צפוי ללבוש את המדים הכחולים ולהתחיל לשרת בתחנת לב הבירה, שחולשת בין היתר על שכונת מאה שערים, שבה גדל.

"יכולתי לשרת במקום שבו אף אחד מהמשפחה או מהמכרים שלי לא יראה אותי, אבל אני רוצה לעזור למדינה. לתקן את הנזקים שאני וחבריי עשינו. פעם הייתי בצד של המפגינים, והיום אני עושה את ההפך, מכפר על זה שזרקתי אבנים על שוטרים וקראתי להם נאצים". 

קיבלת תגובות מהחברים לשעבר בעדה החרדית?

"כן. עסקנים הציעו לי סיוע לצאת מהצבא, אבל צחקתי. הרי אף אחד לא הכריח אותי להתגייס. הציעו לי כספים, הטבות, רק שאעזוב את הצבא ואת אהרון. הם יורקים כשהם שומעים את השם שלו". 

אתה לא חושש שיפגעו בך פיזית?

"כן, ברור. היה שוטר שניסו לפגוע בו, העלילו עליו שהוא פדופיל. אני יודע שהם יחפשו אותי, קיבלתי רמזים עבים. למשל, שלחו לי הודעה בבקשה לסיוע למישהו שעשה תאונת פגע וברח, וברור לי שהם מנסים להפליל אותי. ברגע שאגיע לתחנה זה יהיה גרוע הרבה יותר, מלחמה יומיומית. אני מתכונן לזה.

"כן, אני חושש שיפגעו בי פיזית, אבל אני כבר לא מפחד, אלא גאה במה שאני עושה, גם אם אצטרך לשלם על כך מחיר. אני מוכן לזה".

איך תרגיש אם תצטרך להתעמת בהפגנות עם בני משפחה שלך או עם חברים קרובים? אולי ללכת איתם מכות, או לעצור אותם?

"וואו, זאת שאלה קשה. אשתדל ככל האפשר לא לראות אותם, כי אני יודע שמה שאעשה יכול להשפיע על האחים והאחיות שלי, ולא מגיע להם. אני מקווה שלא אגיע למצב כזה".

הוא לא חושש להתראיין בפנים גלויות, מבהיר שהוא רואה זאת כשליחות. "כשהייתי בלשכת הגיוס ראיתי בחורים שעברו את התהליך שלי והתחזו למשוגעים. ברור שם מי באמת רוצה להשתחרר ומי נאלץ להעמיד פנים בלחץ של החברה החרדית. כואב לי עליהם. אני רוצה לספר כמה טוב לי, ושזה לא סוף העולם לצאת החוצה.

"יש המון צעירים שרוצים לצאת מהחסידות ומפחדים. כשאני הורדתי את הפאות פחדתי להסתובב ברחוב, שלא יראו אותי. זה כמו ללכת ברחוב עירום. בשנה שבה הייתי נשוי סבלתי כל כך, זה היה גיהינום. אני לא מאחל לאף אחד שיעבור את זה. אני מוכן להתראיין רק כדי שאנשים יידעו, ושלא יעברו מה שאני עברתי". 

במקביל לשירותו במשטרה, מקווה שלום להתניע מחדש את הקריירה המוזיקלית. בימים אלו הוא עובד על שיר חדש שכתב והלחין בשם "תשמור עלי, אבא", ובו הוא מתאר את הניכור שעבר מצד משפחתו. 

"תשמור עלי, אבא, תשמור/ עכשיו אני לבד, תחזיק לי את היד/ אני הילד שלך, שעומד על הקצה/ עשה שלא אפחד, עד שהלב יתרצה/ אתה אבא שלי, הלב שפועם בתוכי/ אני יוצא לדרך לחפש מי אני/ זה לא אני בשחור שרועד מול הראי/ אבא, אני הילד שלך, אל תסלק אותי".

אתה בקשר כלשהו עם מישהו מהמשפחה?

"לא. כבר שנתיים לא דיברתי עם ההורים הביולוגיים שלי. אני מתגעגע מאוד לאמא שלי, חושב שאולי היא היתה רוצה לדבר איתי. אבל אבא שלי הוא הבעיה.

"בתחילת המגיפה היה חשש שחליתי בקורונה, ואושפזתי. בבית החולים שלחו לאבא שלי טופסי התחייבות לתשלום, והוא חתם עליהם בלי להודיע לי. אחרי כמה חודשים קיבלתי פתאום הודעה מההוצאה לפועל על חוב שלא שולם. אהרון סגר לי את החוב הזה".

לפני כשנה הוא התגרש משרה, באמצעות בית דין פרטי. גם היא אינה דתייה עוד. "אנחנו לא ביחסים טובים. היא כועסת עלי שעזבתי אותה בתקופה הקשה שלה. אני לא כועס עליה, היא מסכנה, קורבן של המערכת. היא עברה מה שאני עברתי, והרבה יותר מזה".

בקרוב הוא מתכוון לשנות את שם משפחתו לשם "לב". להתנתק לחלוטין מהחסידות ומהמשפחה הביולוגית שלו, ולפתוח דף חדש, נקי.

עוברות לך לפעמים מחשבות בראש מה היה קורה אם היית נשאר בחסידות?

"אני יודע שיכולתי להגיע לעמדות בכירות בעדה החרדית. אח שלי, אליעזר, מתקדם שם מאוד. אבל אני שמח שיצאתי, ולא מתחרט לרגע. אני רואה כמה העולם החסידי מלא בשקרים. אני עדיין מאמין, אבל לא דתי, ולא מצטער על כך. אני שמח שאלוהים נתן לי את הסימן ועזר לי לצאת". 

"אני האבא של כולם, רוצה לדאוג להם מהרגע שחרב ביתם ועד הרגע שיקימו בית מחדש"

אהרון גרנות (57) לא תכנן להקים עמותה לסיוע לחיילים בודדים. במשך שנים ארוכות הוא עבד כעיתונאי בעיתון החרדי־ליברלי "משפחה" והתמחה בכתבות מיוחדות בכל רחבי העולם. בין היתר סיקר עבור העיתון את המלחמה בעיראק ב־2003, את הקרבות בין רוסיה לגאורגיה ב־2008, את האביב הערבי בתוניס ב־2011 ואת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ב־2014. אחר כך מונה לסגן עורך העיתון. 

יחסיו עם העולם החרדי מורכבים. למרות שרוב אחיו הם חסידי גור, הוא החליט כשהיה נער לעבור לצד הדתי־לאומי ולמד בישיבות אור עציון ושבי חברון. בעקבות ההתנתקות והתאכזבותו מהחזון הציוני־דתי חזר לחסידות גור. כיום הוא שוב חובש כיפה סרוגה, אבל עדיין קשור לחסידות. הוא מתגורר בקריית ארבע כבר שנים רבות עם רעייתו לאה וחמשת ילדיהם.

"ב־2017 קיבלתי ניוזלטר מהעדה החרדית בסגנון 'מה עשינו בשבילך השבוע'. הם סיפרו על בחור שהיה בישיבה בעפולה, ש'נפל' מבחינה רוחנית והפך ללוחם בגבעתי. אני דווקא התרגשתי מהסיפור, והצעתי לבחור לבוא לקריית ארבע ולהיות חלק מהמשפחה שלי. שכן שלי, אהרון קורץ (שהפך מאוחר יותר למנכ"ל העמותה; ח"ג), סיפר לי שהוא עובר דירה, והצעתי לשכור את הדירה שלו. השגתי ריהוט, ושיכנתי בו את החייל הזה. 

"שבוע אחר כך פנה אלי בחור אחר, ששמע מפה לאוזן על מה שעשיתי עם הלוחם מגבעתי ושאל אותי אם אני יכול לאמץ גם אותו. אמרתי לו שכן.

"כששכרתי את הדירה השלישית, עוד חשבתי שאני עובד בעיתון ועוזר לכמה חיילים בשביל הנשמה. היו לי כבר 12 חיילים שעזרתי להם, ובסוף הבנתי שזאת העבודה שלי. הודעתי למערכת העיתון שאני עוזב, והפכתי לאבא במשרה מלאה לעשרות חיילים".

כיום מחזיקה עמותת "עושה חיל" 19 דירות ל־40 חיילים וחיילות, מהן 12 דירות בקריית ארבע, והאחרות בתל אביב, רעננה, עלי, סוסיא, נהריה ובאר שבע, ודירה אחת לבנות במזכרת בתיה. גרנות אומר כי אמנם מדובר בעמותה, אבל מבחינתו כל החיילים הם ילדיו.

"כל הסיפורים דומים - צעירים עם רקע חרדי, שנזרקו מהבית. לאחרונה התחלנו קמפיין גיוס המונים כדי שנוכל לשכור דירות נוספות. המטרה שלי היא שלא יהיה מישהו בישראל ששילם את המחיר הכל כך יקר של איבוד משפחה כדי לשרת את המדינה, ואף אחד לא דואג לו. אני האבא של כולם, רוצה לדאוג להם מהרגע שחרב ביתם ועד הרגע שיקימו בית מחדש.

"עד היום זכינו לחתן ארבעה מבוגרינו, ומבחינתי, אני עדיין אבא שלהם. יש זוגות שהתארחו אצלנו בליל הסדר, אמרו שבפעם הקודמת היו אצל ההורים של האישה, והפעם הם אצל אבא של הבעל".

בניגוד לעמותות ולארגונים אחרים, גרנות אינו מתעניין במידת הדתיות של הצעירים. "יש לי רק שני כללים: שכל אחד מהם כבר לא יהיה בודד, ושאני לא השוטר של אלוהים. אני קובע עיתים לתורה, מתפלל עם תפילין של רבנו תם ועובר קורס של עורכי חופה וקידושין, אבל זה בשבילי. לגבי אחרים, שכל אחד יעשה את החשבונות שלו לבד. אני לא בהנהלת החשבונות של אלוהים. לכן אשאל אותם אם הם אכלו וישנו טוב, לא אם הניחו תפילין. מובן שזה מאוד ישמח אותי, אבל זה לא מה שמניע אותי לפעולה".

פעילותו של גרנות אינה נעלמת מעיניהם של החרדים הקיצוניים. בתחילת השנה שעברה, כשקיים ערב התרמה בבית כנסת באשדוד, הגיעו למקום מאות מחברי הפלג הירושלמי, התפרצו לתוך המבנה והחלו לצעוק לעברו "רוצח נשמות" ו"מיסיונר צבא השמד". הוא חולץ מהמקום בסיוע המשטרה. בפשקוויל שהופץ אחר כך הוגדר גרנות כ"נוכל שאחראי לחטיפה אכזרית ומרושעת של ילדים אהובים מחיק הוריהם במסווה הומאני נכלולי ומסירתם לשמד". עוד נכתב בפשקוויל: "דע לך, אהרון, יש דין ויש דיין. חדל לאלתר ממעשיך הנלוזים, פן תיזכר לדיראון עם כל המסיתים והמדיחים שגיהינום כלה והם אינם כלים".