במבצע שומר החומות במאי האחרון, בשיא ימי המתיחות בערים המעורבות, הרגישה תמר, תושבת גוש עציון, שהיא, "כמו יתר אזרחי ישראל, גם בתחומי הקו הירוק", הופקרה לגורלה. מול המראות הקשים של ההרס והפגיעות בנפש הגיעה תמר למסקנה שבהיעדר גורם ממוסד שיגן על ביטחונה - היא תפעל להגן על עצמה. לכן פתחה, לראשונה בחייה, בהליכי הוצאת רישיון לנשיאת נשק אישי.
"בימי ההתפרעויות הרגשתי שלא היה על מי לסמוך. כשנסעתי לבת שלי, שעובדת בצפון, ממש שקלתי מאיזה כביש להגיע, כדי לא להיתקל בפורעים. הרגשתי שאני חייבת להגן על עצמי, כי לא מתכוונים לעשות את זה בשבילי".
היא בת 49, עובדת בהוראה מתקנת ובחברת סטארטאפ בתחום המזון. גרושה, אם לשלושה ילדים בוגרים, צנומה ועדינה, מרכיבה משקפיים. לא בדיוק הדמות שהייתם מקשרים לאדם שמבקש להסתובב עם אקדח צמוד.
"אני באמת לא רגילה לשאת נשק, והעניין די מרתיע אותי, אבל הגעתי למצב שכבר לא יכולתי להמשיך בו יותר. מדובר בסופו של דבר בחיים שלי. ביישוב שלנו נוהגים תמיד לומר: 'עדיף עורך דין טוב מחזן טוב'. כלומר, עדיף לירות בתוקף ולהינצל, ולהתמודד אחר כך עם הקשיים המשפטיים, מאשר שיביאו אותך למנוחת עולמים וינעימו את דרכך האחרונה בקדיש ערב".
• • •
תמר לגמרי לא לבד ברצונה לשאת נשק ולהגביר את תחושת הביטחון האישי שלה בעקבות אירועי החודשים האחרונים. על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, שהועברו לבקשתנו השבוע, מתחילת מבצע שומר החומות, ב־11 במאי 2021, הוגשו 10,580 בקשות חדשות לקבלת רישיון לנשק פרטי - יותר מפי שישה בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. לפי הנתונים, מגמת העלייה בבקשות הינה כלל ארצית, ולא ייחודית רק לתחומי יהודה ושומרון. את פילוח הבקשות על פי היישובים ומינם של המבקשים לא מסר המשרד, לדבריו "משיקולי ביטחון".
גם צור רענן (28), תושב לוד נשוי ואב לשלושה, סטודנט לתואר שני בפיזיקה, החליט לבקש לראשונה רישיון לנשיאת נשק, אחרי שחש "לא מוגן מספיק" בימי ההתפרעויות.
"כשהגעתי לראשונה ללוד עם משפחתי, בסוף 2015, כחלק מהגרעין התורני בעיר, היה לי ברור שאני לא רוצה נשק. הרבה אנשים שאלו אותי אם אוציא רישיון, אבל הסברתי שאם אגיע לעיר מעורבת כשאני עם נשק, זאת תהיה הצהרת כוונות שאני לא מעוניין בה. זה יבהיר לשכנים שאין לי אמון, וזה לא המסר שרציתי להעביר.
"מבחינתי, גם לא נזקקתי לנשק, כי האמנתי שיש משטרה שתגן עלי במקרה של בעיות. ובאמת, עד לשבוע הפרעות לא חווינו בכלל בעיות לאומניות".
מה קרה בשבוע ההוא ששינה את עמדתך?
"בשבוע הפרעות ראיתי במו עיניי שהמשטרה שעליה סמכתי, ושבידיה הפקדתי את ביטחוני ואת ביטחון המשפחה שלי, לא מגיעה ולא מתמודדת. הופתענו מאוד מעוצמת המהומות, מגובה השנאה הלאומנית ומהמוכנות לפשוע. ראינו את הוואקום שהמשטרה השאירה, וזה היה מסוכן מאוד".
חווית אירוע אלים על בשרך?
"היינו במצור של ממש. מאות ערבים היו פתאום ברחוב, צעקו וזרקו אבנים. יציאה מהבית היתה התאבדות. זרקו בקבוקי תבערה גם על הבית שלנו. החלון שלי היה מוגף מבעוד מועד, כך שזה פגע רק בתריסים. אפילו באזעקות לא העזנו לצאת למקלט שבחדר המדרגות. העדפנו להסתכן מפגיעת טיל, כי הסיכון לצאת החוצה, לפורעים, נראה לנו הרבה יותר גבוה. היו יהודים בשכונה שיצאו למקלט והותקפו בחדר המדרגות".
לא הזעקתם סיוע של משטרה?
"הזעקנו, אבל כשהשוטרים הגיעו בסוף, הדבר הכי תקיף שהם עשו היה להשליך רימוני הלם. בנס לא קרה לנו דבר, אבל לא סמכנו על כך שהנס הזה יימשך.
"בפרעות כולנו חשנו חסרי אונים ולא מוגנים. כמו כל השכנים היהודים שלנו, גם אנחנו ראינו את הטירוף והרגשנו הרבה פחד. אני ישנתי עם פטיש ליד המיטה, למקרה שמישהו ינסה לפרוץ את הדלת. לא הכי אפקטיבי, אבל זה מה שהיה לי.
"גם בשבועות שאחרי הפרעות לא הרגשנו פעילות משטרתית משמעותית בשכונה. ציפינו שיסיקו מסקנות ושיהיה מבצע נרחב שיכלול מעצרים, אכיפה ואיסוף נשק, אבל ראינו שהטיפול היה ממש מינורי.
"כל הדברים האלה גרמו לי להבין שאם אני רוצה להגן על המשפחה שלי - זה חייב להיות באחריותי. שבמצב של סכנה לחיי אני חייב שתהיה לי דרך להתגונן. לכן אני רוצה נשק".
רענן מספר שרעייתו, שבות (28), עורכת דין, לא ששה להכניס אקדח לשגרת חייהם. "זה אכן מלחיץ שיש נשק בבית, אבל אנחנו מרגישים שאין ברירה. אני מכיר עוד כמה חברים שעוברים אותו תהליך במקביל, וגם הם פנו בבקשה לקבל רישיון לשאת נשק".
• • •
על פי המידע המצוי בידי האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים, כלי הנשק השכיח והמבוקש ביותר בישראל הוא אקדח בקוטר 9 מ"מ, מסוגים שונים. עלות אקדח שכזה נעה מ־300 שקלים לכלי מיד שנייה, ועד 20 אלף שקלים לדגמים ייחודיים. מחיר ממוצע של אקדח בישראל עומד על 4,000 שקלים.
למחיר הכלי נלוות עלויות נוספות, ובהן אגרת רישוי בסך 60 שקלים לשנה (בהתאם לתקופת הרישיון), השתתפות בקורסי הכשרה ורענון שמחיריהם נעים בין 400 ל־600 שקלים, וכמובן תחמושת, שמוסיפה לחבילה עוד 350-250 שקלים, תלוי בסוג הקליעים.
מרים למקוס (23), סטודנטית לסיעוד מתקוע שהגישה לאחרונה בקשה לשאת נשק, טוענת גם היא שהדבר יעזור לה לחוש יותר בטוחה. לדבריה, מבצע שומר החומות נתן לה את "הדחיפה האחרונה" לבצע את הצעד, שאותו שקלה כבר תקופה ארוכה.
"אני נוסעת לבדי בכבישי יו"ש, ובכל רגע נתון יכול פלשתיני לעשות לעברי תנועות עם אצבע משולשת, לעקוף אותי בפראות ואז לדפוק ברקסים שמסכנים אותי. אין קליטה סלולרית בחלק מהאזורים, כך שגורלי נמצא בידיי. אחרי מה שקרה בהתפרעויות במאי אני מפנימה עוד יותר את הצורך בהגנה עצמית".
למקוס מכירה מקרוב את אימת הפיגועים, ואת חשיבות נשיאת הנשק למניעתם. בנובמבר 2014 שכלה את אחותה, דליה ז"ל, בפיגוע דריסה ודקירה בצומת גוש עציון. שעיה הורוביץ, אזרח שחלף במקום, ירה במחבל בנשקו האישי, ואחרי שנתקל במעצור נאבק בו בידיים חשופות - בעוד התוקף דוקר אותו 11 דקירות. המחבל נוטרל לבסוף מיריות של מאבטח.
"מייד אחרי הפיגוע רציתי להוציא רישיון לנשק, אבל לקח לי הרבה זמן להתבשל עם זה. מה שראיתי במבצע שומר החומות דרבן אותי לפעול, והיום אני כבר בדרך לאקדח", מסבירה למקוס.
גם ישראל הלמן (22) מדריך קרב מגע מגבעת זאב, רווק, הגיש לאחרונה בקשה לרישיון. "הצורך שלי להוציא נשק בא מהמציאות שבה אנחנו חיים. זאת מדינה שבה גרים הרבה מאוד אויבים שכל הזמן מנסים להרוג אותנו. אני בטוח שכשהם יראו נשק - זה ירתיע אותם", הוא מסביר.
למה אתה, כמומחה אמנות לחימה, זקוק לנשק?
"אני אוכל להסתדר בעימות פיזי של אחד על אחד מול מחבל, אבל אם יהיה קרב יריות - אני אצטרך נשק. אני רוצה להגן על עצמי ועל הסביבה. אני אעשה הכל בשביל לא להגיע למצב שבו איאלץ לירות, אבל אם לא תהיה ברירה ואי אפשר למנוע פיגוע בלי נשק - אעשה זאת בלי להסס".
לתפיסתך, זה טוב שהרחובות יוצפו בכלי נשק?
"לא, זה ודאי לא טוב. אבל מי שגר באזורים מסוכנים, אין לו עבר פלילי והוא לא לוקה בנפשו, כדאי שתהיה לו אפשרות להגן על עצמו ועל הסביבה שלו. לדעתי, ככל שיהיו יותר אזרחים נושאי נשק, יפחת הצורך להשתמש בו - וזה כשלעצמו ימנע פיגועים".
• • •
שלב הביורוקרטיה הראשוני בבקשה לקבלת רישיון נשק כולל מילוי של טופס מקוון וצירוף מסמכים - ובהם הצהרת בריאות חתומה בידי רופא, אישור על שירות צבאי או לאומי או פטור, ואישור מגורים ביישוב שבו ניתן להוציא רישיון.
תמר, שכבר עברה את השלב הזה, ניצבת כעת לפני שלב הראיון האישי, שנקבע לה לספטמבר באחת מלשכות רישוי הנשק. הראיון, שבו מוודא הפקיד שוב את הנתונים האישיים, ומתרשם מהמבקש פנים אל פנים, הוא שלב סינון מכריע בהליך קבלת הרישיון.
בכל סבב של מתיחות ביטחונית אנשים חשים שהם זקוקים לנשק, אבל אחר כך הרוב המכריע נרגעים וחוזרים לשגרה.
תמר: "זה נכון, כשמצב ביטחוני מתוח נרגע קצת, אנשים שוכחים וחוזרים לשגרה. אבל הפעם, לדעתי, זה שונה. לי ברור שיהיה עוד גל של התפרעויות, ושהפעם הבאה תהיה חמורה יותר. הממשלות הקודמות הזניחו לחלוטין את נושא ערביי ישראל, ואני חושבת שאם לא יעשו סוויץ' בראש ויבינו לאן זה הולך, איש לא יהיה בטוח - וההתפרצות הבאה לא תהיה רחוקה. לכן אני רוצה להיות מוכנה".
איך ילדייך הגיבו להחלטה שלך להפוך לאמא נושאת נשק?
"כשסיפרתי להם, בתי בת ה־21 הפתיעה אותי וסיפרה שהיא בעצמה נמצאת בעיצומו של תהליך דומה, שנובע מאותם החששות שלי ממש".
כדי להיות זכאי רכוש נשק ולשאת אותו באופן פרטי (לא כחלק מחברת אבטחה או ארגון), יש לעמוד בתבחינים מסוימים. הללו נסמכים על הוראות "חוק כלי הירייה, תש"ט־1949". על פי החוק, רשאי לשאת נשק כל מי שהוא תושב/אזרח ישראלי מעל גיל 18, שגר או עובד ב"יישוב זכאי", או שהוא חקלאי, קצין, בעל הכשרת רובאי 07 ומעלה, שוטר, כבאי, או מתנדב בשירותי הצלה. יש יוצאים מן הכלל (רישיונות ציד או מי שירש כלי ירייה), אבל כעיקרון אלו הכללים - שכל אחד מהם יכול להצית דיון אמוציונלי ופוליטי סוער.
למשל, מהו "יישוב זכאי"? מתברר שמלבד יישובי יהודה ושומרון, שבהם צריך להתגורר פיזית כדי לקבל רישיון נשק (ולא תספיק העברת כתובת במשרד הפנים), כלולים בהגדרה זו גם יישובים צמודי גדר ושכונות מסוימות בירושלים (למשל, פסגת זאב, הגבעה הצרפתית, רמות וארמון הנציב).
לפני שש שנים, בעיצומו של גל טרור שהתפרץ, הרחיב השר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, את הקריטריונים לקבלת נשק. "בשבועות האחרונים סייעו אזרחים רבים למשטרת ישראל לנטרל מחבלים שביצעו פיגועים. אזרחים מיומנים בהפעלת נשק הם גורם מכפיל כוח במאבק מול הטרור, ולכן פעלתי למתן הקלות בתקופה זו", הסביר אז ארדן.
התנאים לקבלת רישיון כלי ירייה פרטי נקבעו גם במסמך תבחינים שפרסם ארדן באוגוסט 2018. הטענות כעת בענף הן שהשר הנוכחי במשרד, עמר בר־לב, פועל לשנות את התבחינים ולצמצמם, ובכך להוריד בפועל את מספר כלי הנשק הפרטיים שיש ברשות האזרחים.
בתשובה לשאלת "שישבת" הכחיש דוברו של בר־לב את הטענה על שינוי בתבחינים. "לאחר שנדרש לסוגיה, עמדת השר היא שיש לפעול בהתאם להמלצת היועץ המשפטי לממשלה ולקבוע את התבחינים בחקיקת משנה בכנסת. לאחר כניסתו לתפקיד, ביוני האחרון, החל השר בר־לב לבצע את העבודה המקצועית של בחינת התבחינים, ואין בכוונתו להכריע בעניין בשלב זה, לכאן או לכאן, לפני שיבחן את העניין במלואו. השבת הביטחון האישי ואמון הציבור הן שתי מטרות העל של השר בר־לב במשרד".
לדברי מדריך ירי, שמעדיף לדבר בעילום שם, "אין כיום עידוד מצד המדינה" לאזרחים לשאת נשק, אלא להפך - "וזאת למרות שהוכח שכלי נשק שנמצאים כחוק בידי אזרחים פרטיים מונעים, מסכלים או מפחיתים חומרה של פיגועים, דוגמת הפיגוע בישיבת מרכז הרב ב־2008, או פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב ב־2017. כיום השר לביטחון הפנים מנסה לצמצם את האפשרות הזו".
החשש הוא שישראל תוצף בכלי ירי, שחלקם לא יתרמו לביטחון במרחב הציבורי - אולי ההפך.
"כמדריך ירי אני יודע להגיד שכל הסיפורים שאנחנו מכירים על נשק באישור ששימש למה שמכנים, למשל, 'רצח על רקע כבוד המשפחה' - היה נשק ארגוני ולא פרטי. כוחות הביטחון הרי לא יכולים להיות כל הזמן בכל מקום, וכאן נכנסים האזרחים החמושים לתמונה. הם מהווים אלמנט קריטי בהתמודדות. אזרחים חמושים בהחלט יכולים למנוע או לעצור פיגועים. לפעמים הפיגוע נמנע רק בגלל שבמקום נוכח אזרח חמוש".
• • •
עומס הבקשות לרישיונות נשק חדשים הביא ל"פקק" ולהתארכות זמן ההמתנה בין אישור מסמכי המבקש לבין זימונו לראיון האישי. לדברי מקורב לענף, אם לפני מבצע שומר החומות נדרשו לרשויות 7-3 ימים לבחון את המסמכים, היום נדרשת לאותה פרוצדורה המתנה של שלושה שבועות.
"העלייה הדרמטית במספר הבקשות ניכרת בכל הארץ", מסביר יאיר מלמד (42), נשוי ואב לשישה, מדריך ירי במטווח "קרב" בירושלים. הוא עצמו גר בדרום הר חברון ועוסק בתחום שמונה שנים. "לפי מה שאני יודע, כמות הבקשות שהוגשו בשנתיים וחצי האחרונות שווה לכמות הבקשות שהוגשו בשלושת החודשים האחרונים", הוא מדגיש.
המטווח שבו עובד מלמד ממוקם ברחוב ראשי באזור התעשייה בתלפיות. כדי להגיע אליו יש לרדת מהרחוב המואר אל מרתף, ולהיכנס לעולם אחר, שבו אזרחים ואזרחיות מתאמנים בלהציל את חייהם ואת חיי האחרים, תוך חתירה לנטרול האויב.
"שימוש בכלי נשק הוא לא כמו אוטו שאתה נוהג בו מדי יום", מסביר מלמד. "על ירי צריך להתאמן יותר. כשאתה משתמש בנשק אתה חייב להיות מיומן".
בכניסה למטווח מונח דלפק ארוך עשוי זכוכית מחוסמת, ובתוכו מוצגים אקדחים, כדורים ונרתיקים. הקיר עמוס בתעודות רשמיות ובתעודות הוקרה. על המדף מונחות בובות בבושקה של צוררים, בסדר יורד: אוסמה בן לאדן בבובה הגדולה, ואחריו סדאם חוסיין, חאפז אסד (אביו של בשאר) ואחרון לא חביב - בובה קטנה עם קלסתרו של יאסר ערפאת.
לכאן מגיעים מי שכבר עברו את שלב הראיון בתהליך הוצאת הרישיון, כדי לקבל הכשרה מעשית בשימוש בנשק. בהכשרה, שנמשכת ארבע שעות וחצי, לומדים את החוקים והנהלים הכרוכים במגע עם נשק, בטיחות כללית, הוראות פתיחה באש ותרחישי איום, אחסנה, אחזקה ונשיאה.
כמו כן לומדים להכיר את הכלי, לפרוק ולטעון אותו, לפרק אותו לחלקיו ולהרכיב אותו, ולהתגבר על תקלות אפשריות ומעצורים. לבסוף יורים באש חיה לעבר מטרות דמות במטווח.
במסגרת ההכשרה יורה כל משתתף 80 כדורים, בשלושה מצבי ירי: עמידה, כריעה ושכיבה. בהמשך לומדים לירות מאחורי מחסה ולהחליף מחסנית במהלך קרב מדומה. אחרי כל זה מגיע מבחן עיוני (שאלון בכתב) ומעשי (ירי שלאחריו בודקים את דיוק הפגיעות). הצלחה במבחן זה מקנה למשתתפים את הזכות לשאת נשק.
בכל שנתיים מחויבים בעלי רישיון לעבור קורס רענון. זאת הסיבה שאני עצמי נמצאת כאן היום, עם אקדח וולטר PPK שאני נושאת מ־1995, ושאותו הוצאתי לביטחוני האישי כשאני נעה באזור מגוריי ביו"ש.
שמונה מאיתנו נכנסים לכיתת הלימוד בקורס הרענון. שישה גברים, שתי נשים ומדריכה אחת - טליה אדר, במקור מלוס אנג'לס - "והיום גרה בירושלים".
• • •
טליה מורה לכבות טלפונים ומדקלמת במהירות את הוראות השימוש, הפריקה והאחסנה. היא יודעת שהנוכחים כבר בקיאים בהן, ומתעכבת רק על השינויים שנעשו בתקנות בשנים האחרונות. למשל: החובה לשמור את הכלי בכספת, כשבעבר הסתפקו בנעילתו מאחורי שני מנעולים.
מדריכי ירי נוהגים לתבל את דבריהם בסיפורי אימה על התוצאות של טיפול לא נכון בנשק, כדי לדרבן שמירה מוקפדת על הנהלים. "רוב התאונות קורות בזמן פריקת הנשק", מסבירה טליה בטון דרמטי. "אדם חוזר לביתו עייף וטרוד, פורק את נשקו - ופולט כדור. אנשים רבים מדי נפגעו כך".
אחר כך היא מסבירה לְמה יש לשים לב כדי למנוע תאונות. "נשק עלול להידרך כשמנסים להכניס אותו בתחילת היום לנרתיק, וכל היום מסתובבים עם כדור בקנה בלי לדעת. כך נפלט כדור בפריקה בסוף היום. איך נמנעים? כשמכניסים את האקדח לנרתיק בבוקר, שמים את האגודל על צינת הנשק (החלק שאיתו דורכים; ק"א) כדי למנוע דריכה".
ההחלטה לחייב אחסנה של כלי נשק בכספת שמותקנת במקום מסתור נועדה להגן על בטיחות דיירי הבית ולמנוע אפשרות לגניבתו. "ויש גם חובה חדשה להכניס גם את הרישיון לתוך הכספת", מסבירה טליה. "אין הרבה היגיון בזה, אבל זה הנוהל. אני עדיין מנסה להבין למה הגיעו להחלטה הזאת".
אחרי שלמדנו פריקה ואחסנה, עוברים להוראות פתיחה אש. טליה מוודאת שאנחנו יודעים שמותר להשתמש בנשק רק במצב של סכנת חיים. "על כל ירי, גם אם מדובר בפליטת כדור, מחויבים לדווח מייד למשטרה, גם אם אין נפגעים. יש סיכוי שפליטת כדור תעלה לכם ברישיון שלכם", היא מזהירה.
"מותר לירות על מפגע רק כשיש לו אמצעי, כוונה ויכולת בו בזמן, וכשאין אפשרות אחרת לעצור אותו", היא מציינת בקשיחות. "נניח, אם אני שומעת 'אללה הוא אכבר', ורואה בחור עם סכין רץ לכיוון אנשים - מותר לי לירות? כמובן. זה קלאסי. גז פלפל לא יעצור אותו, ואין לי דרך אחרת, ולכן אני שולפת ויורה למרכז מסה. זה לא הזמן לירות באוויר או לרגליים, אנחנו באמצע אירוע ואין זמן להזהיר. ואגב, אתם יודעים למה יורים למרכז מסה ולא לראש?"
תלמיד כבד גוף משיב: "כי הראש יותר קטן".
טליה מאשרת, והחידון ממשיך: "כמה כדורים יורים במחבל? התשובה היא כמה שצריך, עד שהוא נופל".
אני נזכרת במקרים שבהם אזרחים עצרו מחבלים בנשקם האישי, כמו בפיגוע הטרקטור בירושלים ב־2008, ומדמיינת את עצמי בולמת בנחישות את המפגע הבא, כמו ברוס וויליס בסרט "מת לחיות".
• • •
המדריכה מסבירה איך לעמוד בזמן ירי: "גב ישר, פישוק רגליים ברוחב הכתפיים, גב קצת מוטה קדימה למען הקונטרה להדף, ידיים נעולות לפנים, אצבעות הידיים מחבקות את הנשק באופן הרמטי". היא שולפת את אקדחה ומדגימה. כך תעשו, כך לא תעשו.
בראשי אני מגחכת. מה הסיכוי שאצליח לזכור את כל המידע הזה באירוע אמת, שיהיה מפחיד ומהיר ומסביבי יהיו הרבה אנשים. אבל ברור שעדיף להתאמן, אולי הגוף יזכור.
טליה מסבירה בינתיים שכדי לדייק בירי יש להתחיל לכוון את הכוונת הקדמית, לצרף אליה את האחורית - "עד שנוצרת צורת שי"ן של שלוש שיניים". אז כבר אפשר לסחוט את ההדק "עם הכרית הראשונה של האצבע המורה". לדבריה, בהדק יש שני שלבים, "כמו במצלמה: פוקוס וצילום. סחיטה וירייה. אחת, שתיים".
נכנסים למטווח, לא לפני שמצטיידים במשקפי מגן ובאוזניות. הוראות המדריכה קצרות וברורות, אין מרווח לטעות. היא בודקת אם יש בינינו חובש (אין), ומראה איפה ממוקמים האלונקה, תיק העזרה הראשונה, יציאת החירום ומטפי כיבוי האש.
אנחנו מניחים את האקדחים האישיים שלנו על שולחן ארוך, בחדר גדול שקירותיו אטומים לרעש. איש מאיתנו לא מורשה לגעת בנשק לפני שטליה מאשרת זאת.
מולנו מטרות דמות בגודל 40X60 ס"מ, תלויות במרחק שבעה מטרים מאיתנו. לכל אחד מוקצים 50 כדורים, "אל המטרה - אש!". טליה עוברת בינינו, מתקנת יציבה ומייעצת איך לכוון טוב יותר.
שמש בחוץ, מוסכים וחנויות רהיטים. כאן, מתחת לאדמה, שמונה אזרחים יורים בנשק חם. הלוואי שלא נזדקק.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו