מקום ראשון: כך הפכה ראשון לציון לעיר המדליסטים

לנה קופילנקו, המאמנת הוותיקה להתעמלות אמנותית, קיבלה השבוע בחיוך מאיים את פני הילדה שנכנסה לאולם שלה בראשון לציון, בשעת צהריים. "עכשיו באים?" שאלה ברוסית, ונזפה מייד: "התחלנו להתאמן בבוקר. תחזרי בבקשה הביתה".

הילדה עצרה, חייכה במבוכה, ועזבה את המקום במהירות.

"היא בת 8, עולה חדשה", מסבירה קופילנקו. "שלושה ימים אחרי שנחתה בארץ כבר הגיעה לכאן עם הוריה, שסיפרו שהיא התחילה להתעמל עוד ברוסיה, ושהם מעוניינים שהיא תמשיך גם כאן. לכן הם בחרו לגור בראשון - בגלל ההצלחה של לינוי אשרם".

לא פלא שהוריה של המתעמלת הצעירה בחרו בראשון לציון כמקום הראוי להתפתחות של בתם. אחרי כל, וממש בלי ששמנו לב, בסיום המשחקים האולימפיים בטוקיו הפכה העיר הרביעית בגודלה בישראל לבירת המדליות החדשה שלה.

אפשר פשוט להציץ במפה: ברחוב אחד מתגוררת לינוי אשרם, זוכת הזהב בהתעמלות אמנותית. לא הרחק גר ארטיום דולגופיאט, המעוטר בזהב בהתעמלות הקרקע. גם פיטר פלצ'יק, אלוף אירופה ב־2020 ומדליסט הארד כחבר בנבחרת הג'ודו של ישראל בטוקיו, גר כאן. לאלה נוספות עוד שתי ספורטאיות אולימפיות שיצאו מראשון: אופיר דיין, מנבחרת ההתעמלות האמנותית, והאצנית דיאנה ויסמן.

"אני לא חושב שיש עוד עיר בעולם עם הישגים כאלה, בטח שלא ביחס לגודל שלה. ממש מעצמת ספורט", אומר פלצ'יק בן ה־29, המתגורר בראשון מאז עלה ארצה כתינוק מחצי האי קרים.

מה ההסבר שלך לזה?

"יש מערכת יחסים הדוקה בין העיר לבין הספורטאים המקומיים. העירייה תומכת ומחבקת. יש פה תרבות ספורט, וזה מגיע עד לרמות הכי גבוהות ולמדליות אולימפיות. הרי ידוע שככל שבסיס הפירמידה הוא רחב יותר, כך יש סיכוי שהקודקוד יהיה יותר שופע".

כ־300 אלף תושבים מתגוררים בתחום שיפוטה של ראשל"צ. עיר שהכדורסל שלה משתייך כבר שנים לצמרת הישראלית, כולל אליפות היסטורית של מכבי העירונית ב־2016, שלא לדבר על כדוריד: במשך שנים חלקו ביניהן מכבי והפועל המקומיות את תוארי האליפות הארציים, ומחזיקות יחד ב־34 כאלה.

"לוקח שנים ליצור תרבות ותשתית", מסביר דודי פלח, יו"ר הפועל ראשל"צ בכדוריד. "אתה רואה ערים כמו אשדוד ורמת השרון, שפתאום למדו גם הן שצריך להשקיע בספורט, אבל זאת תרבות שקיימת בעיר - ואותה לא קונים בכסף".

ראש העיר הנוכחי של ראשל"צ, רז קינסטליך, נכנס לתפקידו בדצמבר 2018 והביא ללשכה את אהבת הספורט, שאותה ספג כבר בילדות. אביו, פיני, היה כדורגלן בכיר ועסקן ספורט ותיק, ורז עצמו, לפני שנבחר לראשות העיר, היה מועמד מוביל לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל.

"אנחנו, בראשון, מאמינים שספורט הוא חלק מאורח חיים. עיר לא אמורה רק להיות בניינים ודירות", מסביר קינסטליך, "חלק מהווי עיר הוא גם בריכות, מגרשי משחקים, מתקני ספורט. אנשים רוצים אורח חיים בריא, ובטח בתקופה שבה אנחנו חיים כיום".

התוכניות של ראשל"צ למתג את עצמה כעיר ספורט הן לא פחות מגרנדיוזיות. בראשן עומד "מרכז המצוינות", שאמור לקום בתוך שנה וחצי במערב העיר בעלות של כ־40 מיליון שקלים. המרכז יכלול, בין היתר, שלושה אולמות ייעודיים - להתעמלות אמנותית, להתעמלות מכשירים ולאמנויות לחימה.
עוד ברשימת משימות הספורט של העיר, במסגרת התכנון העתידי והאסטרטגי: בניית "ארנה" - היכל ספורט חדיש בעלות של 170 מיליון שקלים, שייועד למשחקי כדורסל וכדוריד; הקמת מרכז טניס ארצי עם 13 מגרשים; ואפילו השקת מרכז סקי מים בכבלים, דומה לזה שיש בפארק דרום בתל אביב, רק יותר עדכני וחדיש.

"החלטנו על מרכז המצוינות עוד לפני זכיית הספורטאים שלנו במדליות", מסביר קינסטליך, "לינוי אשרם הסבירה לי פעם שהספורטאים צריכים לנסוע להתאמן במכון וינגייט, כי אין בעיר מקום מתאים. התברר לי שכשזורקים את הכדור במהלך תרגיל אמנותי צריך אולם עם תקרה בגובה 16 מטרים. כרגע אין ברשותנו אולם, אבל אמור להיבנות אחד כזה במרכז החדש".

זה דורש הוצאות כספיות נכבדות מקופת העירייה.

"אני הולך להפנות למרכז המצוינות הזה עשרות מיליוני שקלים, אבל המדינה חייבת להשתתף גם. המרכז אמנם יהיה ממוקם בראשל"צ, אבל ברור שהוא יהיה בין־עירוני. לא יקרה מקרה שיבואו ספורטאים מחולון ואגיד להם 'אתם לא יכולים להתאמן כאן'. אני אבקש תמיכה משר הספורט - ומקווה שאזכה לה".

• • •

עם כל הכבוד למדליות הזהב ולחמשת האתלטים שייצגו את העיר ואת ישראל בהצלחה בטוקיו, אפילו קינסטליך יודע שלחלקם תרמה ראשל"צ יותר באווירה ובחיבוק - ופחות בתחום המקצועי.

דולגופיאט, למשל, מתאמן במכבי תל אביב, כי שם יש לו, בין היתר, אולם מתאים; אשרם אמנם צמחה וגדלה באגודה בראשל"צ, אבל את ההכנות לאולימפיאדה עשתה במכון וינגייט; אפילו אופיר דיין, מנבחרת ההתעמלות האמנותית הקבוצתית שהגיעה למקום השישי בטוקיו, אמנם מגיעה מהעיר - אבל משתייכת לעירוני חולון.

"היום גם בראשל"צ יודעים להוציא מתעמלות אולימפיות, אבל כשאופיר התחילה את הקריירה, כילדה בת 5, בהתעמלות מכשירים, היא התאמנה בבית הספר שלה, באולם ספורט שלא היה אפשר להתקדם בו מעבר לרמת ילדים", מספרת אמה, איילת לויט.

"בראשון אין עדיין אולם ייעודי קבוע להתעמלות אמנותית, והמִפרקים בגופן של המתעמלות נפגעים בגלל זה. הנזק מצטבר. כשהייתי צריכה לבחור איפה אופיר תמשיך, המאמנת שנתנה את הרקורד המרשים ביותר מבחינת מתעמלות אולימפיות היתה אירה ויגדורצ'יק, מחולון. בסופו של דבר, ספורט הוא מסורת, ולא סתם מכבי תל אביב מוציאה באופן קבוע את השחקנים הכי טובים".

לינוי אשרם צמחה באולם "גמי" בעיר, שם מתנהלת ב־15 השנים האחרונות אגודת הפועל ראשל"צ־רמת אליהו, שנמצאת בפיקוח עירוני.

"אם הייתי צריך להפעיל את העסק לבד, לגבות כסף ממתעמלות ולשלם למאמנים - לא היינו מגיעים לרמת מקצועית שמאפשרת מדליות", מדגיש מנהל האגודה, מיכאל קליין, "החברה העירונית מסבסדת את הענף, ולכן כל הקרדיט להצלחה מגיע לה".

מי שאימנה במשך שנים את אשרם באגודה בראשון היא קופילנקו, שעלתה לישראל מאוזבקיסטן ב־1990 וב־20 השנים האחרונות מכהנת כמאמנת הראשית באגודה. קופלינקו התחילה עם 28 מתעמלות ברמה תחרותית, וכיום יש באחריותה 135 מתעמלות שמבקשות להיות אשרם הבאה. הן מתייצבות לשש שעות אימונים בכל יום, משני עד שבת - ורק ביום ראשון יש קצת חופש, בגלל שהאולם תפוס למשחקי כדורסל.

קופילנקו: "כולן רוצות להיות לינוי, אבל אפשר לראות כבר בגיל צעיר אם למתעמלת יש את זה. לינוי התנהלה מתחילת הדרך בצניעות וללא אגו, וגם הוריה, שהם זהב, עשו הכל למענה. אני לא אומרת על מתעמלת בגיל 5 'זאת תהיה אלופה', אבל אנחנו מסתכלים איך המתעמלת עובדת, איך הקואורדינציה, איך המכשיר מתנהג ביד שלה, גמישות".

על לינוי ראית את זה מייד?

"כשלינוי באה, בגיל 6 וחצי, לא היה לה גוף של מתעמלת אמנותית. היינו לוקחים עד אז בנות גבוהות, בעלות רגליים ארוכות ופחות בסגנון שלה. לינוי עבדה בצד חזק, כי היא רצתה את זה. ראיתי שהיא ילדה שמתקדמת מהר. גמישה בגב, זריזה, בעלת אופי ספורטיבי ועקשני. אמרתי 'זאת יכולה לעשות משהו'".

לדברי קופילנקו, אשרם השאפתנית למדה רוסית, וכך הן תקשרו באימונים. "לפני כמה שנים האגודה נאלצה לחפש בנות שיבואו להתעמלות. חיפשנו בים, בבתי ספר, בגנים. היום, אחרי שכולם ראו את התוצאות עם לינוי - הן באות לבד. מכל הארץ מתקשרים אלי מאמנים ואומרים 'תמסרי ללינוי תודה, אנחנו מקבלים כעת כמויות של פניות'".

• • •

מאמן הג'ודו פבל מוסין (46) היה ג'ודוקא באוקראינה. שלושה שבועות אחרי שעלה ארצה ב־1990, בגיל 15, כבר ייצג את ישראל בתחרות גדולה באיטליה. משפחתו התגוררה תחילה בחיפה, אבל כשלא נמצאה לו מסגרת מסודרת לג'ודו - עברה לראשון לציון. פבל הגיע עד לנבחרת הלאומית, וכשפרש עבר לאימון. ב־1996 פתח בעיר את מועדון "סמוראי־דו", ואז הגיע אליו ילד בן 4, שבמבט ראשון דווקא לא תפס את עינו.

זה היה פיטר פלצ'יק, שסבל כילד מלא מעט בעיות בריאותיות. מאחר שגדל ללא אב, ואמו עברה בילדותו לארה"ב, נשלח פלצ'יק על ידי סבו ללמוד קצת ג'ודו.

"הייתי שובב, עם הרבה אנרגיות, וסבא הכניס אותי לג'ודו כדי ליצור מסגרת שתבנה ותעצב אותי בדיוק כמו שהוא חלם", נזכר פלצ'יק. "הוא רצה שאהפוך לחייל־על, כי הוא הגיע מהקומנדו הרוסי. האימונים הראשונים שלי בג'ודו לא היו אהבה מיידית. פחדתי שיפילו אותי, חששתי לקבל מכות, עשיתי הרבה בלאגן. המאמן שם אותי בפינה ואמר 'אתה רק צופה'. לאט־לאט התחברתי וגיליתי את האומץ והביטחון - והשאר שייך להיסטוריה".

מוסין זוכר את פלצ'יק הצעיר: "הוא היה חלש פיזית, עם בעיות של גמישות יתר במפרקים. הייתי סוג של מנטור ואבא שני בשבילו. המדליה שהוא קיבל עכשיו היא גאווה גדולה, למרות שהוא כבר לא מייצג את המועדון שלנו בשנתיים האחרונות".

פלצ'יק: "פבל היה דמות מרכזית ומשמעותית בשבילי בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, בגיל שבו כל ההורמונים משתוללים. מצד אחד הייתי במסגרת ספורטיבית מקצועית, ומצד שני הרחוב קרא לי והפיתויים היו גדולים. אני לא מתאר לעצמי לאילו מקומות הייתי מגיע בלי הג'ודו בעיר, שממש הציל אותי".

"סמוראי־דו" הוא כיום מועדון ענק, עם 14 סניפים ברחבי הארץ, 11 מתוכם בראשון לציון. המועדון כולל 275 ג'ודאים שמתחרים בתחרויות רשמיות, אבל עם כל העזרה העירונית בתקציבים ובהקצאת מקומות לאימון, מוסין אומר שהם זקוקים ליותר.

"לפני תשע שנים ישבנו וחשבנו איך אנחנו מתפתחים. בראשון לציון הכדוריד הוא הענף החזק, לכן ראינו בו דוגמה: איך עובדים שם, מה השיטה הארגונית. החלטנו שלמרות שג'ודו הוא ספורט אישי, נתייחס לעצמנו כענף קבוצתי לכל דבר. אנחנו מתאמנים כקבוצה, וככל שהקבוצה היא יותר איכותית, כך הספורטאי מתקדם.

"בנינו מערך מאמנים כמו בכדוריד: מאמנים לילדים, מאמנים לנוער ומאמנים לבוגרים. זה בניגוד למצב הרגיל בג'ודו הישראלי, שבו אפשר לראות עד היום אגודות שאותו מאמן מדריך בהן גם ילדים, גם נוער, גם בוגרים - וגם משמש פיזיותרפיסט, פקיד ומנכ"ל. ניסינו לשנות את התפיסה - והצלחנו".

מה עדיין חסר, מבחינתכם?

"מבחינה תקציבית, מצד העירייה, אני מקווה שהשנה יהיה שיפור, כי ההבדל בינינו לבין ענפים קבוצתיים הוא הזוי. לדוגמה: קבוצת כדוריד, שמחזיקה 300 ספורטאים שרשומים באיגוד ונמצאת בצמרת, מקבלת מהעירייה הרבה יותר ממיליון שקל. לעומת זאת, קבוצה כמונו, עם 275 ספורטאים, שמדורגת במקומות הראשונים ומביאה הישגים בינלאומיים דוגמת פיטר פלצ'יק, שהיה אלוף אירופה, מקבלת תקציב של כמה עשרות אלפי שקלים.

"אני מקווה שעם השינויים נקבל סכומים גדולים יותר. הרי מה ההבדל בין כדורידן בן 17, חבר נבחרת ישראל, לג'ודוקא בגילו, חבר נבחרת ישראל? שחקן כדוריד שנפצע מקבל מייד טיפול מפיזיותרפיסט, ונער שלנו צריך לחכות שבוע וחצי עד לקבלת תור בקופת חולים, כי אין לנו אפשרות לממן. עד היום ברוב הערים ג'ודו הוא חוג, וככה הוא מתנהל. אנחנו הגענו למסקנה, יחד עם מחלקת הספורט בעיריית ראשון, שמדובר בענף תחרותי שדורש השקעה לא פחות מענפים אחרים".

עיריית ראשל"צ משקיעה השנה כ־11.5 מיליון שקלים בענפי הספורט העירוניים. במקום הראשון בתמיכה נמצאת קבוצת הכדורסל, שמקבלת הקצאה ישירה של 3 מיליון שקלים. הבאות בתור הן שתי קבוצות הכדוריד העירוניות, מכבי והפועל, שכל אחת מהן זוכה לכ־1.3 מיליון שקלים.

קינסטליך: "אנחנו בונים לג'ודו אולם במרכז המצוינות, כך שכבר הם מקבלים מאיתנו. הקריטריונים נקבעים לפי סדר. הכדורסל מקבל יותר, כי להחזיק קבוצה זה לא קל. עם זאת, אנחנו משקיעים בספורט היחידני המון. אני חושב שאנחנו העיר שמשקיעה הכי הרבה בספורט בישראל, הרבה יותר מהערים הגדולות".

אריק ז'מייטיס, מנהל חטיבת ספורט וקהילה בעירייה, מוסיף: "במרכז המצוינות, שיכלול אולם לקרב מגע, יהיה גם מרכז רפואה משוכלל וחדר פיזיולוגיה ואמבטיות קרח. ענף הג'ודו לא יהיה לרגע מקופח, תהיה להם רק אפשרות להגיד תודה".

יצחק פרי, היו"ר המיתולוגי של קבוצת הכדורסל מכבי ראשל"צ, מסכים שעירו בולטת בתמיכה בספורט. "ועדיין, אם אין משוגע לדבר שאומר 'אחריי' - הספורט לא יצליח. אני בכדורסל כבר 45 שנה. ראיתי דורות של ילדים שבאים בגיל 6-5 לבתי הספר שלנו, ואנחנו נפרדים מהם בגיל 18 כשהם מתגייסים. אני תמיד אומר להם שאנחנו גאים בהישגים שלהם, אבל לא פחות גאים שהקנינו להם תרבות של רוח תחרות, נאמנות למועדון, לעיר ולמדינה. כאן מסתכלים על ספורט בצורה הרבה יותר רחבה".

ההצלחה האולימפית תסיט, לדעתך, את המיקוד העירוני מהכדורסל?

"כשלינוי אשרם זכתה בזהב שמעתי את ראש העיר מדבר ברדיו בהתלהבות. כתבתי לו הודעה: 'אין שום דבר בעולם שמביא גאווה לעיר ולמדינה יותר מאשר הישגים בספורט'. את הלוקאל פטריוטיזם מביא הספורט".

גאווה זה יפה, אבל צריך גם כסף.

"אני בעד לתת מענקים לזוכים. לכל כדורסלן או כדורגלן יש בחוזה בונוס ענק במקרה של זכייה באליפות. לספורטאים בודדים, כמו בהתעמלות ובג'ודו, אין קבוצה כגב שתיתן להם. כך שאם המדינה או הרשות המקומית יחליטו על מענק - אני אהיה בעד".

• • •

קבוצות הכדוריד של ראשל"צ הן הרוח החיה של העיר בעשרות השנים האחרונות. לענף יש כיום רכז עירוני, מגמת כדוריד בתיכון "העמית", שזכתה פעמיים באליפות העולם, וכעת, כהחלטה מערכתית, נקבע שארבעה בתי ספר בחטיבות ביניים יקימו קבוצות כדוריד ויזכו לתמיכה, וטובי השחקנים יצטרפו לנבחרת "העמית". כך יהפוך הכדוריד בעיר למפעל גדול עוד יותר.

דודי פלח: "אנחנו, בהפועל, מאתרים שחקנים מכיתות א'. כשמקצים מספיק משאבים ומקומות אימון צומחת אלופת עולם כמו לינוי. בראשל"צ המודעות לספורט מושרשת, והיא לא משהו ארכאי שתלוי בקפריזות מתחלפות. המגמה היא כל הזמן לפתח.

"עצם העובדה שראש העיר שלנו מגיע כמעט לכל אירוע ספורט חשוב, היא כמו הורה שמופיע למשחק כדי לדרבן את הילד שלו. אמנם הענפים האחרים יקבלו אחרי האולימפיאדה יותר, וכבר חווינו את זה עם הצלחת הג'ודו, אבל אנחנו לא מפסידים להם. נחיה עם כל ההשפעות על התקציב".

זה לא יקשה עליכם?

"אצלי באגודה כל ההנהלה, כולל אני, משקיעים כסף - ועושים הכל בהתנדבות. אני שומע מחברים בערים אחרות שפתאום הפחיתו להם מההקצאה העירונית 200 אלף שקל, והם עומדים בפני שוקת שבורה. עיר צריכה לדעת להחזיק את המשוגעים לדבר, כי אנחנו לא מלקקים דבש. לפחות שלא נאכל הרבה קש".

בפלאייר האולימפי שהוציאה לאחרונה העיר מופיעים חמשת הספורטאים ששלחה ראשון לטוקיו, אבל בשלב זה לא בטוח כמה מהם ימשיכו גם לאולימפיאדת פריז ב־2024.

דולגופיאט אמנם אמר "אלך בכל הכוח", אבל אשרם טרם נתנה תשובה סופית, ולדברי איילת לויט, אמה של אופיר דיין מנבחרת ההתעמלות האמנותית, בתה מתכוונת להשלים בגרויות ולהמשיך לתואר אקדמי, כך שלא תשתתף בפריז.

"במדינה שלנו אף אחד הוא לא פילנתרופ גדול של ספורט", מסבירה לויט בצער, "מספיק למושכים בחוטים ציוץ בטוויטר - ושם זה נגמר. אין תקציבים. מדי פעם יש הבלחה, כשאת כל הקופה מכוונים למטרה אחת ועליה מתאבדים. זה יעיל בהיעדר משאבים רוחביים, אבל יש ספורטאים שמתפספסים בדרך.

"אז אוקיי, תהיה ספורטאי אולימפי. ומה אז? ההורים מבינים שזה לא מבטיח הכנסה או עתיד. רוב ההורים ריאליים, ולא כולם אומרים כמוני 'לעזאזל הכסף, רוצים להגשים חלום'. ספורטאי אולימפי הוא גירעוני".

האצנית דיאנה ויסמן כן מתכוונת להמשיך לפריז. ויסמן, שייצגה את ישראל בריצת 100 מטרים והחמיצה את ההעפלה לחצי הגמר בשש מאיות השנייה, מתחילה בהכנות ל־2024 כשהיא לא מתגוררת למעשה בעיר. מחירי השכירות הגבוהים בראשל"צ גרמו לה לחזור לאחרונה להתגורר עם הוריה באשקלון, אחרי כמה שנים כתושבת ראשון. דיאנה נוסעת בכל יום עם אמה, אירנה, שגם מאמנת אותה, לאצטדיון האתלטיקה בראשל"צ.

"לאורך השנה הייתי הרבה ימים במחנות אימונים ובתחרויות, ומאוד קשה להחזיק בדירה שלא גרים בה", מסבירה ויסמן, "לא היו לי אופציות חוץ מלחזור לגור עם ההורים".

העירייה לא סייעה לך?

"לגבי מגורים, לא ביקשתי. ראש העיר עזר לנו בדברים אחרים הרבה פעמים. הוא מגיע לאצטדיון, בודק שהכל בסדר ושואל לשלומנו. אני חייבת לציין שבראשון לציון יש אחד מאצטדיוני האתלטיקה היפים בארץ. בונים בעיר מתקנים באיכות טובה, ובסוף ההשקעה בספורטאים משתלמת, כי כשרשום על המדים בתחרות 'ישראל' - כל העולם רואה, ואין מרגש מזה".

מי יודע, אולי את סוף ההכנות לאולימפיאדה הבאה יעשו ספורטאי ראשון במרכז המצוינות בחדש, שבתוך 18 חודשים צפויה השלמת בנייתו.

פלצ'יק: "ראש העיר סיפר לי על המתחם החדש שהוא בונה, הציג את התוכניות, וזה מרגש. מתקנים תמיד חסרים. ברוסיה, בגאורגיה ובאזרבייג'ן, שהן מעצמות, יש מרכזי ספורט מאוד משוכללים. לפני האולימפיאדה היינו במחנה אימונים בפאפנדל שבהולנד, אולי מרכז הספורט הגדול באירופה. יש שם האמצעים הכי טובים בעולם להצליח, ואתה אומר לעצמך, 'אנחנו רוצים את זה גם כאן'.

"חשוב לתת לספורטאים תנאים ושקט. כשהתחלתי להתאמן זה היה במקלט, ואני זוכר שתמיד עברה לי בראש 'המלחמה' על התקציבים. היום אנחנו במקום אחר. הג'ודו נראה שונה לחלוטין מהצורה שבה התנהל לפני עשר ו־20 שנה, והמדליה הקבוצתית בטוקיו הוכיחה את זה עוד יותר.

"אנחנו על סף שינוי תפיסה שיגרום לספורטאים אולימפיים להבין שהכל בהישג יד, ושלא מסתפקים בפחות ממדליה. בתחרות האישית, כשסיימתי שביעי, היתה לי תחושת החמצה מטורפת וכאב. אנשים מסביב התלהבו, ואני לא הצלחתי לקבל את זה כהישג. זה בזכות הדרך המדהימה שעשינו, והלוואי שהג'וק הזה יידבק בכל הענפים".

איך ראשל"צ תנהג אחרי שייעלמו אדי השמפניה וריח הזיקוקים? ראש העיר קינסטליך יודע שיש כאן גל גבוה שחייבים לרכוב עליו ולנצלו עד תום.

"בכל רמזור בעיר אנשים אומרים לי 'כל הכבוד'", הוא מחייך, "אני עונה: 'זה מגיע לספורטאים, בלי הנשמה שלהם זה לא היה מצליח'. אין מה לומר, ראשון גאה בהם, ובמה שהם עשו למענה.
"אנחנו מוציאים בכל חודש את האזכורים שקיבלה העיר בתקשורת הארצית. אין ספק שהפעם נקבל חוברת עבה, כזאת שאמורה להציג גאוות יחידה".

shishabat@israelhayom.co.il