חדר האוכל של מנזר סן סלוודור ברובע הנוצרי בירושלים ערוך ומוכן לארוחת הצהריים. שולחנות עץ ארוכים ניצבים על אריחי שיש בני יותר מ־500 שנה, ציורי שמן תלויים גבוה על הקירות, ומתחתם מקיפה את החלל רצועת לוחות עץ גלוף שאולי פעם, בימים שבהם במקום כיסאות הפלסטיק השחור התכבד המקום בכאלה מעץ עם משענת גבוהה שאיימה לפגוע בקיר, הגנה עליו.
120 נזירים מאכלסים את המקום עוצר הנשימה הזה, הגדול במנזרי הארץ. ראשיתו בבית מידות צלבני שהיה למנזר גאורגי עד המאה ה־16, אז התיישבו שם הפרנציסקנים, "שומרי ארץ הקודש", כמו שהם מכנים את עצמם. הם הגיעו לארץ במאה ה־13, לקבל בה פני צליינים ולבסס אחיזה במקומות הקדושים לנצרות, שעליהם התעקשו גם בימים של רעב והתנכלויות. הם התיישבו בהר ציון כשהם מלווים בהנחיה שנוסחה על ידי פרנציסקוס מאסיזי, מייסד המסדר בכבודו, שלפיה לא יספקו עילה למחלוקות ולא ינקטו עמדה בכל עימות או סכסוך.
במזרח התיכון אפשר להשתדל, אבל לא תמיד זה הולך; וכשהשלטון העות'מאני קץ בסכסוכים בין היהודים לחברי המסדר בהר ציון, הוא העיף את שני הצדדים מהמקום. הפרנציסקנים רכשו מידי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית חלקת אלוהים הסמוכה לשער החדש, ושם בראו עולם משל עצמם, המתקיים עד היום.
במקום שסיפק הכל עצמו לעצמו עומדים עד היום זיכרונות מבית המרקחת והמרפאה, ששימשו את בני הקהילה הנוצרית בעיר עוד לפני שנפתח בית החולים הצרפתי, ובמקום שבו עמדה הקפלה הקטנה של המנזר הגאורגי מתבצעת בעצלתיים בנייתו של מוזיאון המוקדש לנצרות ולמקומות הקדושים לה בארץ.
כמו בכל מנזר המכבד את עצמו, יש ספרייה שעושה חשק להתחבא בתוכה, לחפש רמזים לחידה שלא נשאלה בכתבים ישנים. יש הוצאת ספרים, אוניברסיטה לפילוסופיה ולתיאולוגיה, בית אבות המאכלס 12 נזירים קשישים, מרכז אדמיניסטרטיבי המופקד על מנזרי המסדר ברחבי המזרח התיכון, ובמקום שבו עמד שנים איטליז שסיפק בשר לכל המנזרים של ירושלים והסביבה פועל היום "מגניפיקט", קונסרבטוריון למוזיקה קלאסית. מה שהתחיל כיוזמה של נזיר שביקש להכניס קצת מוזיקה לחיים של ילדי פלשתין, צמח לבית ספר מוערך ובו 220 תלמידים, בני שלוש הדתות. 30 מורים יש בו, ברובם יהודים, ופעם בחודש מתקיימים קונצרטים הפתוחים לקהל הרחב.
כל מי שהסתובב בעיר העתיקה נתקל בפרנציסקנים המהלכים בגלימה חומה, חבל כרוך למותניהם ובו שלושה קשרים, סמל לשלושת הנדרים: פרישות, צייתנות ועוני, שלא לגמרי מסתדר עם האוצרות הממלאים את המנזר. תשמישי קדושה ותכשיטים, כסף, זהב ואבנים טובות, גלימות ארוגות משי וחוטי זהב, שכיות ששלחו במשך השנים שועי ואצילי העולם הקתולי. כל בית מלוכה שכיבד את עצמו ביקש לחזק ולתמוך בבני המסדר, שנתפסו כאחראים לשמירה ולהגנה על המקומות הקדושים לנצרות בארץ התנ"ך.
• • •
"צריך ללכת עכשיו", מחייך בעברית מפתיעה האב אלברטו, מנהל בית הספר למוזיקה של המנזר. עוד מעט ישבתו הנזירים מכל מלאכתם ונדרשת פרטיות מוחלטת כשיתכנסו לארוחת הצהרים, ימזגו לעצמם מיץ תפוזים, מים, קינלי, סודה, מי אמר קולה ולא קיבל. הכל לנזיר הצמא מחכה כבר על השולחנות.
בקבוקי השתייה האלה הם שעומדים מאחורי ההתגלות הגדולה שלה זכה האב אלברטו לפני שש שנים, כשהחליט לחפש מקום שבו ניתן יהיה לאפסן את הפלסטיקים הריקים, עד שיגיע הרכב לאסוף אותם.
השיטוטים הובילו אותו לדלת נעולה שלאיש לא היה מושג איפה נמצא המפתח שלה. אז הוא פרץ אותה והגיע למסדרון שיכול היה לפתור את הצורך באחסון, אבל לא יכול היה לסקרנות שהתרגשה בו מול עוד דלת סגורה. כשפרץ גם אותה הגיע לחלל קטן ששימש לייצור יין, ובו מכונות תוצרת איטליה מראשית המאה ה־20, שהעירו אצל הנזירים הוותיקים זיכרונות על אודות יקב קטן שפעל במקום עד שנות ה־70 של המאה שעברה.
אבל דלת נפתחת, ולא משנה מה היא מביאה, פותחת את הרעב לדלת הסגורה הבאה, והאב אלברטו מצא עצמו מול שתי דלתות נוספות: האחת הובילה לגינה, והשנייה - נעולה גם היא - הובילה אותו לגרם מדרגות.
בזהירות, כשהוא מלווה בנזיר נוסף, ירד למטה עמוק לבטן האדמה היודעת לשמור סודות, ומתוך החושך, תחת שמיכת אבק, התגלה לעיניו מארג של מסדרונות מסתעפים, המאכלסים כמאה חביות ענק שביניהן כלי נחושת, בקבוקי ענק מזכוכית ירוקה, פתח חתום בתקרה ששימש לכניסת הענבים ובקבוקים חתומים בשעם, שבהם עוד אצור היין ושאותם לא התפתה האב אלברטו לפתוח. האיש שנולד לפני 42 שנה בברשה שבצפון איטליה יודע היטב שיין שבוקבק אי שם במאה ה־16 או ה־17, עתיד למלא את הגרון בחומץ.
"זה מקום שהלך לאיבוד לפני 200 שנה, אולי יותר. אף אחד לא ידע עליו", הוא אומר כשאנחנו עומדים בתוך יקב עצום שממנו מעבר תת־קרקעי המוביל עד לכנסיית הקבר. יקב שמסיבה לא ברורה נחתם ונננטש באחת על כל שבתוכו, ובעיניים של האב אלברטו עוד אפשר לראות את ההתרגשות של מי שהלך לחפש מחסן ומצא אוצר.
"ברור שיקב בסדר גודל כזה לא שימש רק את אנשי המנזר", מסביר האב מול אחת החביות שהספרות החרוטות עליה יודעות לספר שהיא מכילה 2,400 ליטרים. סימנים נוספים, שאותם האב אלברטו לא יודע לפענח, מציינים - כך הוא מניח - עבור איזו קהילה יוצר היין שבתוכה.
הוא מעריך שהיקב הנעלם נבנה במאה ה־16 על יסודות יקב שהיה חלק מבית מידות צלבני, ושימש את כל הקהילה הנוצרית בארץ בתקופה מסוימת.
• • •
תחת השלטון העות'מאני רוב תעשיית היין שהיתה מותרת ליהודים ולנוצרים נעשתה אז בצנעה, במרתפי הבתים בכמויות קטנות, כאלה המספיקות לצריכה עצמית ולמכירה לכמה מקורבים; תעשייה שהתקיימה לצד איסור גורף על מכירה למוסלמים, איסור שאינספור עדויות יודעות לספר על קשיים חמורים באכיפתו, לרבות במאה ה־19 אז אפשר השלטון פתיחת יקבים משפחתיים ברחובות ירושלים. מוסלמים שנצפו מגיעים ליקבים נשבעו שבאו לרכוש אלכוהול לצרכים רפואיים.
הסובלנות לייצור אלכוהול היתה מותנית בשליט, וייתכן שבתקופה מסוימת הוחלט לרכז את תעשיית היין הנוצרית בידיים פרנציסקניות, שקיבלו את הרשות לייצר יין כבר במאה ה־13. "לא מזמן, ב־2019, חגגנו 800 שנה למפגש של פרנציסקוס הקדוש עם הסולטן אל־מלכ אל־כמאל", אומר האב אלברטו, כשלקול שלו חודרת גאווה על ההישגים יוצאי הדופן של אבי המסדר שהגיע לארץ הקודש, מקום שבו הנוצרים לא נהנו מחופש תנועה, בטח שלא לכהן כנזירים. אז הוא נסע למצרים לפגוש את הסולטן לקבל ממנו את המסמכים והאישורים, ביניהם גם אישור המאפשר לפרנציסקנים אישור לייצר יין".
אולי הצלחתו של היקב והיקף הייצור הם שגרמו להוצאת צו מהיום להיום, ונסגרה הדלת על כל שבתוכו, עד שלפני שש שנים, אז לגמרי במקרה היא שבה ונפתחה.
יש משהו משמח שדווקא האיש המקסים והסקרן הזה הוא שחשף את היקב. אחד משני אחים, שניגן על חליל צד ולימד מוזיקה עד שבגיל 29 החליט על חיי פרישות ופנה למנזר. "ככה זה בעולם המודרני. גם עם הכנסייה מתחתנים מאוחר", הוא אומר, עוקב אחרי העיניים שלי שנישאות למעלה, למקום שבו תולים קותלי חזיר תוצרת עצמית, שעם הגילוי שלו מצאו לעצמם חלל אפלולי וקריר. הוא לא הציע ואני לא ביקשתי לטעום, כי ברור לגמרי ששום דבר בהם לא מתקרב לטעם של הפרושוטו שמחכה לו בבית, ויש להניח שכמו היין בבקבוקים - עדיף לראותם בלבד.
פעם, כל מי שחיפש מטבחים שיביאו קצת אירופה לספרטניות הקולינרית של ארץ ישראל, חיפש במנזרים. "היום זה כבר לא ככה. האוכל צנוע ותלוי בעיקר בידיים של הנזירות המבשלות", הוא מחייך. פעם בשנה, כשהוא מגיע הביתה לברשה, מחכים לו טורטליני וריזוטו שאמא מכינה לו, להרגיע את הבטן המתגעגעת, למלא את הפה בתענוגות העולם הזה, בשמחה פשוטה, איטלקית.
14 שנה עברו מאז הגיע לכאן, וכמו כל האחים במסדר גם לו הציעו לבחור לימודי שפה. הוא בחר בעברית, שבה הוא מתקשר עם כל התלמידים בבית הספר למוזיקה שנפתח ב־1995 על ידי אחד מהנזירים, שביקש לנגן מעט לילדי פלשתין. המקום התפתח לאקדמיה, שבה לומדים מגיל חמש ועד אחרי התיכון כלי מיתר, כלי הקשה, הלחנה, היסטוריה של המוזיקה, שירה וכלי נשיפה - אהבתו של האב.
עכשיו הכל שקט, ורק צ'לו אחד קורא לנו מאחד החדרים. ילדה בעיניים שחורות מנגנת בכלי הגדול, ונראית קטנה מ־12 שנותיה. בעברית הוא מדבר אליה, המורה מתרגם לערבית, פה ושם גם משתרבבת אנגלית, ואף אחד לא עושה עניין משפות ומכל המטען שהן מביאות איתן. בחללים האלה המוזיקה היא שקובעת, היא המדברת. עוד מעט ייסע עם 18 מהתלמידים שלו לקייטנה בדרום אוסטריה, שם הם - נוצרים, מוסלמים ויהודים - יעלו מיוזקל קלאסי בהשראת סיפורו של איוב. אני מתאפקת שלא לשאול מה עם ספר קצת יותר שמח, או אם כבר אוסטריה אז אולי צלילי המוזיקה.
במקום זה אני שואלת מה היה לו לא היה הולך לכנסייה, ורק המילים יוצאות מהפה - אני כבר רוצה לקחת אותן בחזרה. "אני מניח שהייתי מורה", הוא עונה. "זה מה שהייתי קודם, זה מה שאני עכשיו, וזה מה שאני - מורה בנשמה".
• • •
מעטים האנשים שנחשפו אל היקב הזה, שמלבד ניקיון וחיבור לתאורה מינימלית לא שונה בו דבר. חוקרים עוד לא צללו לתוך חביות הענק ללמוד מתוכן מה טיבו של היין הנחבא בהן ומה אפשר ללמוד ממנו על הזנים שגדלו בארץ, על תעשייה שידעה עליות ומורדות, על השוני בין הענבים שגדלו באשקלון, בגליל, ביהודה ובשומרון. בינתיים - ורק בתיאום מראש - האב אלברטו מוביל לשם אנשים בודדים או קבוצות קטנות, בדרך כלל של מכרים או במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים".
לכבוד עונת הבציר, לכבוד יופייה המרהיב של ירושלים הנתונה בתרדמת אילן ואבן, ולכבוד היפה ביקבים, אני מציעה לכם להרים טלפון ולקבוע סיור. לכו ברחובותיו המצוחצחים של הרובע הנוצרי, אולי תעצרו לקפה באחד מהמקומות שנפתחו שם בשנה האחרונה, כאלה המציעים גם כוס יין וספרייה קטנה, ואז היכנסו לחצר המנזר, שם יקבלו אתכם פנים מאירות ומחייכות.
לפני שתרדו למצולות היין, עצרו רגע ליד הפעמון בחצר, שאותו יצקו איפשהו באזור 1680, נעלם לשנים, עד ששב והתגלה בשוק הפשפשים ביפו. אלברטו אומר שכנראה נמכר בשנים של מצוקה גדולה. משם המשיכו לשוטט בין חמוקי האבן של המקום הבלתי נגמר הזה, שבו רוח וחומר לופתים את המחשבה, ומאחורי כל דלת סגורה נדמה שמתחבאים עוד סודות. הפצרתי באב אלברטו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו שיפתח אחת מהן. שנגלה משהו יחד.
hillaal1@gmail.com
