אורן סמדג'ה: "בכיתי כל לילה. היינו מפורקים. אבל ידעתי שאני לא חוזר בלי מדליה"

כשאורן סמדג'ה נחת בטוקיו עם נבחרת הג'ודו הישראלית, שבוע לפני תחילת האולימפיאדה, הוא מייד קנה לעצמו מכונת קפה, וגם 500 קפסולות של אספרסו. זה החזיק אותו ער לאורך 14 ימים.

"במצטבר אני חושב שחסרים לי ארבעה ימים מלאים של שינה", אומר לנו סמדג'ה (51) בביתו שביישוב גנות הדר בשרון, שעות בודדות אחרי שובו מטוקיו. "בשבוע של התחרויות ישנתי בערך שעתיים בלילה. האדרנלין החזיק אותי ער, המון התרגשות ולחץ. ידעתי שעיני כל המדינה נשואות אלינו, וגם לא הנמכתי ציפיות. אמרתי שאנחנו יכולים לזכות במדליה, תכננתי ארבעה רבעי גמר".

זה נגמר, כידוע, במדליית ארד קבוצתית ביום האחרון של התחרויות. כדי להפנים את עוצמת השמחה וההקלה, צריך להבין קודם את ממדי הדכדוך שרבץ על נבחרת הג'ודו בימים שלפני. במשך שבוע שלם, בזה אחר זה, קרסו כל הג'ודאים הישראלים בתחרויות האישיות ופספסו את המטרות המוצהרות שלהם.

"בכיתי הרבה בשבוע הזה", מודה המאמן, "בדרך כלל בלילה, בחדר, כשהייתי לבד ועשיתי לעצמי את המאזן של אותו יום. אז פשוט בכיתי. לא עצרתי את זה.

"היינו מפורקים. כולנו. פשוט יושבים ובוכים כל הזמן. וכמאמן אני צריך לעבור את זה יום אחרי יום, בכל פעם ספורטאי אחר. היו לי הרבה שיחות עם אלעד פזי, הפסיכולוג שלנו, ושיתפתי אותו בכל התחושות האלו.

"ואני תמיד ארצה יותר. כשזכיתי במדליה בברצלונה, אמרתי לעצמי 'למה רק ארד?', כי חינכו אותי בבית למצוינות, לשלמות, לעשות הכל בצורה הכי מדויקת וטובה. אם לא היינו זוכים עכשיו בארד הקבוצתי, סביר להניח שלא הייתי מסוגל לחזור ארצה לאיזו תקופה. הייתי נשאר בטוקיו.

"היה לי מאוד קשה לקבל את זה ששגיא מוקי לא עמד בציפיות. הוא אלוף עולם. דחיית האולימפיאדה בשנה, בגלל הקורונה, עצרה אותו במומנטום מעולה. אחר כך היתה לו דעיכה קטנה, וניסינו להשלים פערים. הורדנו כוח, הורדנו סיבולת, הוא לא התחרה בכל מיני תחרויות. באיזשהו מקום איבדנו את המומנטום איתו. זה לא היה מוקי שאנחנו מכירים. ואני לרגע אחד לא מסיר אחריות מעצמי. היה לו קשה בגלל הכושר, ועדיין הוא נלחם עד הסוף. הוא היה גמור, אבל לא ויתר. אולימפיאדה זה טרגי".

ואחריו גם פלצ'יק הפסיד ברבע הגמר.

"כבר על המזרן מתחתי עליו ביקורת. אמרתי לו שהוא עבד מעולה, עשה מה שצריך, אבל נתן לו את הקרב. כי אם אתה יודע שיש לך עוד כוח ושהמתחרה מולך ויתר על הקרב, אז להפסיד בגלל שטות זה מכעיס. מאוד כעסתי.

"על מוקי לא כעסתי ככה, כי מוקי נתן הכל. פיטר אמנם נתן הכל, אבל עשה טעות טקטית אחת. החלטה לא נכונה. זה לא הוא הפסיד, שנינו הפסדנו. אולי הייתי צריך להיות יותר חד ואגרסיבי בתוכנית הקרב שלו.

"למחרת בבוקר תפסתי את פיטר ונתתי לו וואחד שיחה. הבן אדם התפרק מולי. התחבקנו ובכינו. אמרתי לו שאני כל כך מעריך ואוהב אותו, שאני מבין את הכאב שלו. לבן אדם יש הזדמנות אחת בכל ארבע שנים והוא לא מצליח, אז זה כואב. ונפשו של אדם מאוד פגיעה".

• • •

ואז התחילו להגיע אליך הביקורות מהארץ.

"כן. פתאום אני מקבל הודעות פרטיות למסנג'ר שלי מכל מיני אנשים שאני לא מכיר. איום ונורא. לא ייאמן כמה רוע. 'אתה אפס', 'תתפטר, אתה כבר עשית את שלך'.

"וראיתי את המצקצקים בתקשורת מכנים את פיטר 'שומר ברים', ואת אורי ששון 'פלאפל', ואת ההוא כישלון. דאגתי לנתק את הספורטאים מהביקורות. לא הראיתי להם. כשנגמרו התחרויות הוריתי להם לא להגיב על זה. ידעתי שהמבקרים התכוננו מראש לתרחיש כזה, זה לא בא משום מקום.

"ואז יעל ארד מתחה ביקורת מאוד אגרסיבית בגלי צה"ל. ראבק, את בתפקיד בוועד האולימפי, אני באמצע תחרות, באמצע מלחמה. בן אדם שמעורר בהלה בזמן תחרות דינו מאסר - ידעתם שיש חוק כזה?"

באמת?

"יש בחוק השיפוט הצבאי סעיף שמדבר על זריעת בהלה או ייאוש בזמן קרב. גם אם אתה צודק, אסור לזרוע בהלה או ייאוש. דינו של מי שעושה את זה מאסר.

"אני חושב שהיא טעתה פה ביג טיים. היא קיבלה ממני הודעה אישית, לא כדאי שתראו את ההודעה. כתבתי לה הרבה דברים, ובסוף סיימתי עם 'אני מתבייש בך'.

"אני לא צריך את העידוד שלה. אני מקבל מיליון הודעות תמיכה. נשבע לכם. כתבו לי, 'תרים את הראש, תהיה חזק'. היינו בכפר האולימפי וכולם חיבקו אותנו. היא לא".

אתם לא מדברים?

"לא, אין בינינו שום קשר. היא לא מעניינת. אותי מעניינים רק כאלה שנמצאים איתי גם ברגעים הטובים וגם בפחות טובים. אין לי בעיה עם ביקורת עניינית. אני הבן אדם הכי ביקורתי בעולם. בחיים לא אטאטא את הדברים.

"כשנכנסתי לתפקיד המאמן הלאומי של נבחרת הגברים, שמתי את המדליה האולימפית שלי בצד, שמתי את האגו בצד. באתי כדי לשפר ולשנות את פני הספורט בישראל ואת הג'ודו. היום, בדיעבד, אני מבין כמה קנאה היתה סביבי.

"אני מאמן שונה מכל מאמן שיש בישראל, ואני לא דופק חשבון לכל מה שאומרים עלי ולכל הביקורות. מי יצר את המפלצת הזאת, נבחרת ישראל? אני. אני מביא לפה את הצבע, ואני אוהב את מה שאני עושה ושמח על הדרך.

"ג'ודו הוא דרכו של הסמוראי. זה להיות לוחם. כי כשאתה לוחם במה שאתה עושה, אתה מצליח. לפעמים יש גם קשיים, אבל תמיד אתה באיזשהו סוג של מלחמה".

יעל ארד מסרה בתגובה: "אני גאה מאוד בספורטאים של נבחרת הג'ודו ובכל הספורטאים האולימפיים אשר הגיעו בטוקיו להישגים, לשיאים, לגמרים אולימפיים ולמדליות, ובהם ארטיום דולגופיאט, נבחרת הג'ודו המעורבת ואבישג סמברג מהטאקוונדו. גסות הרוח והאמירות ההזויות של המאמן אינן ראויות לתגובה".

• • •

גם ליאת (47), אשתו של סמדג'ה, שמארחת אותנו בסלון ביתם, לקחה קשה את הביקורות. "ברור לי שכל אותם אנשים מעטים שמוּנעים מפוליטיקה, מקנאה, משנאה, לא יודעת ממה", היא אומרת בכעס, "קשה להם לראות בן אדם כל כך מצליח, ולכן הם מייד הסתערו על הרגע.

"בשבוע הזה אני לקחתי חופש מהעבודה. היו לי שנתיים מאוד קשות, אני מנהלת מרפאה בדיור מוגן וגם עובדת במד"א, אז אפשר לתאר מה עבר עלי מאז שהגיעה הקורונה. ואמרתי, לשבוע אחד אני מתנתקת מהכל. קמתי בכל בוקר עם הילדים וראינו את כל הקרבות. בפנים ידעתי שעד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

"לא קל לחיות בבית עם סוס מרוץ. כל דבר שאורן מחליט שהוא מבצע, הוא עושה אותו כמו סוס מרוץ. לא משנה מה יש בדרך, איזה קושי, איזה מכשול, מי ישים רגליים. הוא לא רואה. הוא רץ למטרה. ואם הוא לא משיג את המטרה שהוא רצה, אז הוא מחשב מסלול מחדש ושועט שוב קדימה, בעוד יותר כוח. בכל תחומי החיים זה ככה. כל המצקצקים האלה רק דוחפים אותו עוד יותר קדימה".

ואם כל הבאסה מההפסדים לא הספיקה, אז ביום שישי שעבר הלך לעולמו הכלב המשפחתי שלהם, ניל בן ה־11, פאג סיני שליווה את ליאת כעשור, מאז הכניסה של אורן לתפקיד מאמן הנבחרת. "הוא היה הרגיעון שלי, הווליום שלי והחבר שלי כשאורן לא היה בארץ", היא מספרת בעצב, "הוא היה נכה בחמש השנים האחרונות, חירש ועיוור, ועדיין היה איתי.

"ביום שישי בערב ישבתי על הספה, והוא בא למות לידי. קיבל התקף לב ומת. כבר עמדתי במצבים יותר קשים, אני מודיעת נפגעים, במד"א מגיל 15. יש לי חוסן נפשי, ועדיין זה לא היה פשוט בכלל.

"קברנו אותו בחצר, ליד הקבר של הכלב הקודם. למחרת, בשבת, כשהנבחרת זכתה במדליה הקבוצתית, בכיתי משמחה וגם בכיתי מעצב. בכינו כולנו, גם הילדים".

סיפרת לאורן לפני התחרות שהוא מת?

"לא. היה אצלו לילה כשזה קרה. סיפרתי לו רק אחרי התחרות".

• • •

סמדג'ה הגיע לתחרות הקבוצתית כשהוא על הקרשים. "הייתי במצב מאוד קשה. בקושי דיברתי, לא אכלתי הרבה, לא ישנתי בלילה. סיוט. ראיתי איך כולם דועכים, וידעתי שלי אסור לדעוך, כי אם המנהיג נשבר כל החבורה נופלת אחריו.

"ניסיתי לעודד אותם - שיחות, חיבוקים. ידעתי שהתחרות הקבוצתית היא הסיכוי האחרון, ואין מצב שאני חוזר בלי מדליה. היינו חייבים לייצר משהו כדי לשנות את מצב הרוח של הספורטאים. בבוקר צעדנו יחד ברגל, הצטלמנו ביחד כיחידה מובחרת, כולם ביחד, בנים ובנות, למרות שבדרך כלל אנחנו לא מתאמנים ביחד. דיברנו, צחקנו".

את שיחת המוטיבציה, בבוקר הקרבות, הקדישו סמדג'ה ושני הרשקו (מאמן קבוצת הנשים) לרגע של נוסטלגיה. סמדג'ה סיפר לג'ודאים כי באותו תאריך ממש, לפני 29 שנה, הוא זכה במדליית הארד שלו בברצלונה.

ואז, ממש כמו בסיפור מאגדה אולימפית, הנבחרת המפורקת בכחול־לבן, שכללה שישה גברים וחמש נשים, התחילה לטפס שלב אחר שלב. הם ניצחו את איטליה, כמעט הדהימו את צרפת (שזכתה לבסוף בזהב), נזרקו לבית הניחומים, והשכיבו את ברזיל בדרך לקרב מדליות מול רוסיה האימתנית. "הערכתי שנפסיד להם 4:1 או 4:2", חושף סמדג'ה.

"ואז התחלתי להבין שיש לי קלפים שעדיין לא שלפתי. התחלנו לעשות משחקים פסיכולוגיים. שלחתי את לי קוכמן לראות וידאו מול הפרצוף של הרוסים, כאילו הוא עולה להתחרות. אמרתי לאורי ששון, 'שים חליפה ותתחיל לעשות חימום'. בינתיים, מוקי התכונן בחדר צדדי עם פיטר ועם עוזרי המאמנים.

"פתאום טוהר בוטבול התחיל לבכות מגודל המעמד. הוא היה צריך לפרוק אז חיבקתי אותו, והתחלנו לשמוע את הגיחוך מהרוסים. מחקים אותו, צוחקים. הם אפילו לא התחממו, היו בטוחים שהם מפרקים אותנו לחתיכות.

"זה היה קרב מנטלי אסטרטגי, והרוסים נשברו מנטלית. שברנו אותם. זה מה שהיה חסר לי בקרבות האישיים, רגשות ורוח הקרב. הכל התחבר לנו שם באותו יום".

תוך כדי ההכנות לאולימפיאדה אורי ששון השתתף ב"הזמר במסכה" בתחפושת פלאפל, ופיטר פלצ'יק התמודד ב"נינג'ה ישראל". בדיעבד, זה היה נכון לאפשר להם?

"הכל היה באישור שלי, ובדיעבד הייתי מאשר להם את זה שוב כי אלה הספורטאים שאני רוצה לראות. אני לא רוצה רובוטים, אני רוצה בני אדם אנושיים, עם חיי חברה. זה לא פגע להם באימונים. הם הפכו להיות כוכבים.

"בהתחלה פיטר לא קיבל אישור להשתתף ב'נינג'ה' כי זה יכול היה לסכן אותו גופנית, אבל כשהקורונה שינתה לנו את התוכניות, אישרנו לו. הוא היה אז אלוף אירופה, בדיכאון מזה שדחו את האולימפיאדה, מה הייתי אמור לעשות כמאמן? אמרתי לו: 'לך תעשה נינג'ה ותיהנה'. הם מספיק בוגרים כדי לדעת מתי ליהנות ומתי לעבוד. אני לא דופק חשבון מה אומרים עלי".

איך הקשר שלך עם שגיא מוקי, היתה תחושה שהיה ביניכם מתח בטוקיו.

"אני לא אגיד מתח, אבל היו דברים שלא הסכמנו עליהם, וזה טבעי. אחרי אליפות העולם האמנתי ששגיא צריך להוריד את הפאץ' האדום מהגב, שמסמל אלוף עולם, כדי שתהיה לו מוטיבציה להשיג את פאץ' הזהב, שזו מדליית זהב באולימפיאדה. הוא לא הסכים. גם לא אהבתי את הפסטיבל עם סעיד מולאי, הג'ודאי האיראני.

"אבל שגיא הוא שגיא, ותמיד תהיה לי פינה חמה אליו. אני אוהב אותו, והוא כמו ילד שלי. מגיל 4 הוא איתי. אני כמו אבא שלו. לאורך השנים התווספו אליו פיטר, אורי, טוהר, לי, ברוך שמאילוב, טל פליקר. בהתחלה היה לו קשה לעכל את זה שאורן צריך להתחלק בין כולם. עבדנו על זה עם הפסיכולוג.

"היתה פעם, בטורניר פריז ב־2019, שלא ליוויתי את שגיא לקרב. מראש ויתרתי וליוויתי מישהו אחר. שגיא הפסיד, ואמר לי את דעתו בפנים. והוא צדק. טעיתי והתנצלתי, והחלטנו שזה לא יקרה יותר. מאמן בדרך כלל לא מתנצל, אבל אני כן.

"היה מקרה אחר, שאמרתי מילה שלא הייתי צריך להגיד לאחד הספורטאים, תוך כדי התקף זעם וכעס. אני יודע להתנצל כשצריך".

למה לא רשמתם את גילי כהן לתחרות הקבוצתית? היא היחידה בנבחרת שלא קיבלה מדליה.

"חיבקתי אותה. זה מאוד כואב, אבל זו היתה החלטה אסטרטגית נכונה של שני הרשקו. גילי היתה פצועה, ואם תמנע היתה נפצעת בקרב, גילי לא היתה כשירה להחליף אותה. היא היתה חייבת להתחרות למרות הפציעה, ורצינו לשמור על הבריאות שלה. זה היה יכול לגמור אותה ולעשות אותה נכה לכל החיים".

מצד שני, גם הרגע שבו 11 החברים שלה חוגגים עם מדליה על הצוואר ורק היא לא, ירדוף אותה כל החיים.

"להיות מאמן זה לקבל החלטות שלא כל אחד יכול להבין".

ההופעה של הנבחרת בטוקיו היתה הצלחה או כישלון?

"מבחינתי - הצלחה. לא בגלל המדליה, אלא בגלל היכולת לקום מהקרשים ולתפקד כמו שתפקדנו. ברגע שהספורטאים היו עם הגב לקיר והרגישו שזו ההזדמנות האחרונה לחזור עם מדליה, הם תפקדו יותר טוב. עשינו עבודה מטורפת, לא היתה שום בעיה מנטלית. היה חסר לנו משהו שאני עוד צריך להבין מהו.

"אין מישהו טוב מאיתנו כדי לבקר את עצמנו. אני רוצה לשבת לשיחה עם הספורטאים ולשמוע את דעתם. אני רוצה לשבת עם הצוות שלי, עם יו"ר האיגוד פונטי. אני באמת רוצה להיכנס לעומק הדברים ולשאול אם היה חסר משהו, ואם עשינו משהו לא טוב".

האריכו לך את המינוי, אז תוביל את הנבחרת גם בפריז 2024.

"קיבלתי לפני כמה חודשים הצעה לאמן את נבחרת צרפת, היא הגיעה לפונטי, והוא החליט שלא לשחרר אותי. אחרי אולימפיאדת ריו קיבלתי עוד הצעות, אבל אני אוהב את מדינת ישראל. הלב שלי בצבע כחול לבן ובצורת מגן דוד.

"אני מאתגר את עצמי לעשות דברים שלא עשו לפניי, לא כדי להיות יותר ממישהו, אלא כדי להגשים את החלומות שלי. יש לי מדליה מכל טורניר גדול בעולם. רציתי אלוף אירופה, אלוף עולם ואלוף אולימפי. נשאר לי רק אלוף אולימפי. חסרה לי עוד מדליה אחת, זהב, ואשיג אותה בפריז. ואם לא בפריז, ויהיה לי כוח להישאר, אז בלוס אנג'לס 2028".

• • •

אם רוצים לדייק בספירה, לאורן סמדג'ה יש 15 מדליות שבהן זכה כספורטאי (אחת מהן ארד אולימפי), ועוד 259 מדליות כמאמן - שתיים מהן אולימפיות (הארד של אורי ששון והארד בטוקיו).

אתה הספורטאי הכי גדול בישראל? שלוש מדליות אולימפיות זה לא הישג שמישהו אחר יכול להתגאות בו.

"אם אני מעל מישהו, זה אומר שמישהו מאחוריי, ולא הייתי רוצה שאף אחד יהיה מאחוריי. אין דבר כזה ספורטאי יותר טוב, פחות טוב, יותר מוכר, פחות מוכר. אני אף פעם לא אקניט ספורטאי או מאמן אחר ואתן לו להרגיש שאני יותר ממנו. לכן אני לא אוהב את האמירה 'אני המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל'. זו אמירה פוגעת, והיא כל כך לא נכונה. היא לא נכונה. הרי אני גם יכול להגיד 'אני פורץ הדרך הראשון שעשה את זה בגברים', 'אני המאמן היחיד שזכה גם וגם'. אבל לא תשמעו אותי אומר את זה.

"אני לא חושב שאני הכי גדול, אבל בהחלט מאוד מוערך. יש לי הישגים יוצאי דופן בספורט הישראלי, הן כספורטאי והן כמאמן, זאת עובדה. שלוש שעות אחרי שנחתתי בארץ כבר הייתי בוועידה כלכלית, כי הציבור רוצה לשמוע אותי. אני חושב שאני המאמן הראשון שהוא פרזנטור של חברה, 'צרפתי ובניו', ואני אשמח אם יגיעו עוד ספונסרים שירצו אותי.

"אני מרצה המון בפניי מנהלים, הייטק, צבא וכדומה. ההרצאה שלי נקראת 'סיפור אישי: פורץ דרך', ואני מספר על חיי מהילדות באופקים ועד ההצלחות האחרונות שלי. אנשים צמאים לזה כי אני מעניק להם השראה. אני גם כותב עכשיו ספר אוטוביוגרפי עלי, יחד עם מוטי אקסמיט.

"בינתיים אין עוד אחד כמוני, אני מקווה שיהיה. הייתי רוצה לראות במערכת עוד ספורטאים שעשו מדליה ושואפים כמוני".

מאחורי הקלעים מתנהל בתקופה הזאת מאבק איתנים בין משה פונטי לבין יעל ארד (יו"ר הוועדה המקצועית בוועד האולימפי) על תפקיד יו"ר הוועד האולימפי הבא, לאחר פרישתו של יגאל כרמי בחודשים הקרובים. חברי ועד מכל הענפים יכריעו בין המועמדים השונים, ועד אז הריקושטים מתעופפים לכל הכיוונים. תוסיפו לכך יחסים עכורים בין סמדג'ה לבין המדליסט אריק זאבי, שנכח בטוקיו בתפקיד פרשן ערוץ הספורט, ותקבלו זירת מלחמה שאי אפשר להסתיר.

"כל אחד נמצא היום בדיוק בתפקיד שהוא רוצה להיות", אומר סמדג'ה, "היא הדברנית, הוא הפרשן, אני המאמן, ופונטי יושב ראש. אם זה מצליח, אז כנראה כל אחד עושה את מה שמתאים. טוב לאריק להיות פרשן, והוא עושה את זה טוב, וכנראה שיעל מעולה במה שהיא עושה שם. והג'ודו מצליח בזכות הג'ודו.

"יש לנו אלופי עולם (ירדן ג'רבי ושגיא מוקי), אלופי אירופה, מדליסטים באליפויות עולם, מדליסטים מהאולימפיאדה, מדליסטים בקבוצתי. אני מאחל לכל נבחרת בעולם הישגים כאלה. תראו כמה זה יפה, כמה זה מדהים.

"אחרי המדליה נשיא המדינה התקשר אלי ב־2 בבוקר, שעון טוקיו, ובירך אותי. ביבי התקשר, וגם כמה שרים. היתה שמחה מטורפת. התעסקנו בטוב, שמנו את הרע בצד, כי דברים כאלה יכולים לפורר נבחרת. הצלחנו לייצר את המסורת הזאת, אולימפיאדה אחרי אולימפיאדה. במשך 11 שנה הפכנו את הג'ודו לספורט הלאומי המוביל.

"אני מקווה שפונטי באמת ייצא בהצהרה שהוא מתכוון לרוץ לתפקיד. אני רוצה את זה בשביל הספורט הישראלי, כי משהו כאן לא עובד. אין פה שיטה. בג'ודו צמצמנו את הפערים מהעולם, לא סתם באים לארץ אלופים אולימפיים כדי להתאמן איתנו".

בשולי חגיגת המדליה היתה גם לחיצת יד מול המצלמות עם אריק זאבי. השארתם את המשקעים מאחור?

"אין לי מילה רעה עליו. הוא ספורטאי גדול, בן אדם גדול שהשפיע ונתן המון לספורט הישראלי. אני לא בן אדם של מריבות, אני לא בן אדם של ויכוחים, אני לא בן אדם של אגו. אני גם יודע שהוא פירגן לי בשידורי האולימפיאדה.

"ברגע שנחתתי בארץ, שלחתי לו הודעה. אני רוצה לסגור את הפינה הזאת, זו פינה לא שקטה אצלי. כתבתי לו כמה אני מעריך אותו, וכמה אשמח אם ניפגש בארבע עיניים, לשתות כוס קפה וללבן את הדברים. אף פעם לא הייתי ברוגז. אין שום סיבה בעולם שנריב. הוא החזיר לי הודעה יפה ונחמדה, ואני באמת אשמח אם אריק ירים את הכפפה שזרקתי וניפגש".

• • •

אביו של סמדג'ה, מוריס (90), היה ממייסדי ענף הג'ודו בישראל. לאחר שעלה ארצה מתוניס בשנת 1961 הוא הקים מועדון ג'ודו בבאר שבע, ארגן את אליפויות ישראל הראשונות, הקים את ארגון המאמנים וגידל דורות על דורות של ספורטאים.

"כשעברנו להתגורר באופקים אבא בנה לנו בית גדול, וילה של 400 מטר, עם מרתף שכולו מזרן. היינו עושים אימונים במרתף בבית, זאת היתה דרך חיים.

"לפני שטסנו לטוקיו הלכתי לקבל ממנו את ברכת הדרך, כמו לפני כל דבר שאני עושה. הוא רק אמר: 'תביא מדליה'. אבא שלי זה הרוח והנשמה, בזכותו אני קם מדי בוקר ומאמן.

"לא מעניין אותי להיות הספורטאי הכי טוב, לא מעניין אותי להיות המאמן הכי טוב, לא מעניין אותי לעשות היסטוריה. מה שמניע אותי זה אבא שלי, והוא גאה בי, חבל על הזמן. אבא רצה את המדליה הזאת. אני מאוד־מאוד חששתי שאחזור בלי מדליה כי הפעם הבאה זה בעוד שלוש שנים, ואי אפשר לדעת מה יקרה עד אז.

"לצערנו, לאחרונה הוא נכנס ויוצא הרבה מבתי חולים כי הוא לא בקו הבריאות. הוא כבר בן 90, סיעודי, לא מדבר הרבה. גר בנתניה עם אמא שלי, חיה, בת ה־83. יש לו מטפל צמוד, אבל הוא צלול מאוד. אמא סיפרה לי שהוא ראה את כל הקרבות מטוקיו ובכה כשניצחנו. הוא מאוד התרגש.
"התחילו לבדוק את האפשרות לתת לו פרס ישראל. אמרתי, כל עוד הבן אדם בחיים, תנו לו מה שצריך. הרי כל השושלת הזאת זה אבא שלי. אני, פונטי, אפילו המנכ"ל של איגוד הג'ודו (נועם גרינברג), כולנו היינו חניכים של אבא שלי.

"החלום שלו היה שאחד מהבנים שלו יעשה מדליה אולימפית. הטרגדיה עם אחי הגדול חגי שברה אותו לרסיסים (חגי סמדג'ה נפצע בתאונת דרכים בגיל 17 ונותר משותק בפלג הגוף התחתון, עד שנפטר לפני כשבע שנים; נ"ו, ע"נ), אבל אבא שלי הצליח לקום מזה, והמשכנו קדימה. אני חושב שהמדליה שלי נתנה לו את כל החיים האלה, ואני מאחל שהמדליה עכשיו תיתן לו עוד חיים".

• • •

יש לו שלושה ילדים - עומר (בן 22), רום (בן 18) ורותם (בת 13). הוא מתעורר בכל בוקר ביקיצה טבעית ב־5:30, שותה קפה קטן, יוצא לסיבוב ארוך עם הכלב טוקיו וחוזר הביתה לפני 6:30 לעוד קפה, שאחריו הוא מתחיל את היום.

את הכלב קיבל במתנה מאשתו לפני שנה, ליום הולדתו ה־50 ("היא יודעת מה אני אוהב"). במקביל להכנות לקראת המשחקים האולימפיים, השלים תואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט. "חסרה לי רק עבודת סמינריון, שעוד לא הגשתי רק בגלל האולימפיאדה והיא כבר מוכנה, וזהו, אני מסיים את התואר".

כשהוא לא שקוע כולו בג'ודו, הוא משחק כדורגל עם החבר'ה פעם בשבוע, ומדי פעם יוצא למסעדה או למפגש חברתי.

"אני איש משפחה, ליאת היא זאת שרוצה לצאת ולבלות ולכייף. אני מעדיף להישאר בבית וליהנות מסדרה טובה בטלוויזיה. עכשיו אני צופה ב'אוזרק'.

"אם ליאת מחזיקה איתי כבר 24 שנה, אז יש פה איזשהו שילוב מנצח. היא מאזנת אותי. היא קובעת כל מה שקורה פה בבית, ואני סומך עליה בעיניים עצומות".

ליאת: "אני עברתי שנים קשות. שנים שבהן כולם סביבי בונים קריירה, ואני ויתרתי על קריירה כי לא היתה ברירה. למדתי תקשורת, עבדתי בטלוויזיה, אבל ויתרתי. אני לא מצטערת, כי אחרת לא היינו מגיעים עד הלום. בהמשך חזרתי לאהבת חיי הראשונה, מד"א, והיום אני בתפקיד ניהולי בכיר שם.
"לוותר זה אומר לטפל בילדים ובמשפחה, לתמוך בקריירה של אורן. הוא כמעט לא היה בבית, ולי לא היתה עזרה. ההורים שלו גרו אז באופקים, הם מבוגרים, ועשיתי הכל לבד. היו ימים שאמרתי לעצמי, 'לא רוצה יותר את הקושי הזה, די', אבל למחרת הייתי קמה ליום חדש, וממשיכים קדימה. בזוגיות טובה, כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו.

"חוץ מזה, אני אוהבת ג'ודו הרבה לפני שהכרתי את אורן. יש לי חגורה ירוקה, הייתי מתאמנת בבית הלוחם שלוש פעמים בשבוע והולכת לכל סרטי ברוס לי. תמיד אהבתי מכות".

אורן: "בשלב מסוים ניסיתי לעזור. היא היתה שולחת אותי לאסיפות הורים בבית ספר, והמורים היו מציקים. אז הייתי בא לשם ואומר להם: 'חבר'ה, יש לי שתי דקות אז נעשה את זה זריז', תודה רבה, בום, זה מאחוריי. אנחנו חיים על הקצה".

ליאת: "כשהיה איזה אירוע בגן של הילד או בבית הספר, לפעמים אורן לא היה יכול לבוא. למה? כי באותו יום הוא כבר קבע ללכת לבית הספר של שגיא מוקי כי איזה ילד העליב אותו. אותי זה היה מטריף".

אורן: "כי היתה איזשהו בעיה והייתי צריך לפתור את זה. היתה לי מחויבות".

ליאת: "המחויבות הזאת באה הרבה פעמים על חשבון הילדים והבית".

אורן: "אני חושב שאת הילד הראשון שלי, עומר, כמעט לא ראיתי גדל. הוא סיים עכשיו שירות צבאי ביחידה מובחרת ועושה קורס מאבטחים. הוא גם תרם מח עצם והציל חיים של מישהי".

הבן השני, רום, נמצא בשלב מכריע מבחינת קריירת הג'ודו שלו. רגע לפני גיוסו הקרוב לצה"ל הוא צריך להחליט אם לנסות להפוך לספורטאי מקצועני וללכת בדרכו של אבא.

בינתיים הוא מסתובב בבית צמוד לחברתו מישל, שאותה הכיר לפני שנה בתוכנית הריאליטי של ערוץ הילדים "הבנים והבנות". מאז הם מתחזקים זוגיות מתוקשרת, תוכנית בישול משותפת ב־BIGI, וגם עושים פרסומות. "הוא עשה איתי סרטון לטיק טוק שלו, ובתוך יומיים צפו בזה חצי מיליון איש", מספר האב הגאה.

"לא מזמן הסתובבתי איתו ברחוב, וניגשה אלי מישהי שלא זיהתה אותי. היא שאלה אותי, 'זה רום סמדג'ה?', ואיך שאמרתי כן, פתאום התחילו להצטלם איתו. מטורף. יש לו עוקבים בכמויות שאי אפשר לתאר. אנשים שולחים לי הודעות 'תגיד לבן שלך שיאשר אותי', 'תגיד לבן שלך שיצלם לי ברכה'.

"יום אחד הוא אומר לי, 'אבא, אני מזמין אותך לסרט'. בהתחלה לא הבנתי מה פתאום סרט בקולנוע דיזנגוף בתל אביב, אבל נסענו. בדיעבד התברר ששילמו לו כסף כדי לתייג שהוא בסרט הזה. לא ידעתי. הגענו לשם, ופתאום מתחילים לצלם את הבן שלי. הייתי בשוק. זה לא העולם שלי".

תתאכזב אם הוא לא יהיה אלוף אולימפי?

"אני אפילו לא דוחף לשם. אני לא דוחף אותו לשום דבר".

ואם הוא ירצה מחר לפרוש?

"שיפרוש. הוא יודע כמה הספורט הזה תורם לאישיות של הבן אדם, אני יודע לאן זה יכול להקפיץ אותך".

• • •

לסמדג'ה יש לפעמים תשובות של פוליטיקאי, וגם יכולות מינגלינג משוכללות והמון רצון לשנות ולהתוות דרך. האם הוא מכוון לעולמות האלה בעתיד?

"שר הספורט, חילי טרופר, מתקשר אלי על בסיס יומי. סתם לשאול מה נשמע או לדבר על ספורט וג'ודו", הוא מספר, "מירי רגב היתה שרת ספורט מדהימה לענף הג'ודו. הצלחנו לייצר איתה חיבוק חם וצורת עבודה. בתחילת העבודה עם טרופר נתקלנו בבעיה, והוא פתר אותה בצ'יק, אז אין לי תלונות.

"אני לא בן אדם של מלחמות, אני לא אוהב פוליטיקה, אבל יש מסרים שאני מאוד רוצה להעביר לציבור. מדינת ישראל מצטיירת לא טוב בחוץ.

"כשפרץ מבצע שומר החומות, קיבלנו הרבה תגובות שליליות מחברים מוסלמים בג'ודו, שיצאו נגד ישראל. אחד אחד הם קיבלו ממני הודעה, 'אתם לא מבינים מה אתם עושים'. הייתי צריך להסביר להם מה קרה ואיך הדברים מתנהלים באמת.

"אני מת על המדינה. במדינת ישראל יש הכל מהכל. יש בה את הרשעוּת, את הקנאות, את ההצלחות, את טוב הלב, ממש קיבוץ גלויות. אבל באיזשהו מקום, בחברה שלנו, קצת הלכנו לאיבוד".

היית רוצה להיות שר הספורט?

ליאת: "אם אתה רוצה, אני מאחוריך. ברמת ניהול ותפקיד, אין ספק שאורן צריך להיות בתפקיד בכיר".

אורן: "יש מדינות בעולם שבהן שר הספורט חייב להיות מדליסט אולימפי. בארץ הכל מינויים פוליטיים, ובטח שלא הייתי רוצה להיות בשום תפקיד שהוא מינוי פוליטי, כי אז אתה כבול.

"אני חושב שלפוליטיקאים יש איזה שריון שלי אין. אני לא בנוי למלחמות האלה, אני בן אדם מאוד רגיש. אם אני בוכה כשהספורטאי שלי מפסיד, איך אגיב במצב שמישהו מגדף את אשתי ואת הילדים? הרי זה לא נורמלי".

nirw@israelhayom.co.il
erannavon9@gmail.com